הים לא רוצה אותי היום

התרגשות גוברת אוחזת בשי כשהוא יורד בנקיק המוביל לחוף ארסוף. עיקול ראשון מגלה משולש קטן של ים כחול, צעד אחד מספיק שיעלם חזרה מאחורי קירות הנקיק. עיקול שני פותח משולש גדול יותר של ים, סירה טבועה חלודה במרכזו, רמז ראשון של חוף חולי. סיום הירידה פורש מאופק לאופק, ים, רצועת חול צרה וצוקים אדומים. הנקיק, הירידה הפתלתלה והמעכבת, החשיפה הסובלנית של הים. משחק מקדים מושלם.

הירידה מסתיימת מול הסירה הטרופה. שי עוצר ומסתכל עליה, תוהה אם מישהו יודע איך ולמה מצאה את מותה דווקא בנקודה זו. משב קר מזכיר לו שלא נשארו הרבה שבתות עד סוף עונת הרחצה. הוא פונה דרומה והולך לכיוון אזור הנודיסטים של החוף. כבר מרחוק הוא מוצא שהמקום הקבוע שלו נתפס על-ידי שני בחורים צעירים. הם שרועים ערומים על החול, עסוקים במשחק שש-בש, פחיות בירה מיוזעות תקועות בחול ביניהם. שי ממשיך ללכת וחולף על-פני זוג צעיר. הוא לא יכול לבחון אותם מאחר שהאישה בדיוק יושבת ומעשנת סיגריה.

 שי מתיישב קצת אחרי הזוג, פורש מגבת, פושט את בגדיו ונכנס למים. הוא עובר בזהירות את הסלעים שמסתתרים מתחת לגלים, מציין לעצמו שזוכנראה סיבה נוספת למיעוט הרוחצים בחוף. המים מגיעים לו לגובה החזה והוא מתחיל לשחות חתירה לאורך החוף. הוא מוציא את הראש לנשום אויר ורואה את הצוקים, הם נראים לו רחוקים מדי והוא עוצר ומוודא שרגליו מגיעות לקרקעית. הוא ממשיך לשחות אך החשש לא מרפה ממנו והוא שב ובודק שהמים אינם עמוקים מדי. הוא מתרגז, פונה ושוחה מערבה. גל פוגע בו והוא בולע מים. הוא נעצר ורגליו מחפשות את הקרקעית הרחוקה. הפחד מציף אותו והוא מסתובב וחותר בכל כוחו חזרה לחוף. זרועו פוגעת בקרקעית. הוא נעמד, לוקח נשימה עמוקה ומנגב את המלח מעיניו, מגלה שהוא עומד בדיוק מול הזוג.

שי מובך על שחדר לשטח שלהם, ועוד בנקודה טובה למציצנות. מישהו עלול לחשוד ששחה לשם בכוונה. תמונת הזוג דוחקת את החשש והוא נשאר עומד במקומו. הדרך בה הם שזורים זה בזו, כאילו אין עולם מחוץ לסדין עליו הם שוכבים, מרתקת אותו. גל שני של מבוכה מכה בו והוא מתיק את עיניו מהזוג ומתחיל ללכת במהירות לכיוון חפציו. הוא משתרע על המגבת שלו ומשחרר באטיות את האוויר הכלוא בראותיו. הוא מנסה להבין מה גרם לו להתרגש כך. הוא פוזל לעבר הזוג, מוודא שעיניי שניהם עצומות, ועובר להסתכל בהם ישירות. הוא מוציא משקפי השמש, שאף-אחד לא יראה לאן מופנה מבטו. הגבר שוכב על גבו והאישה שוכבת על צידה צמודה אליו, שדה הימני בולט מעל חזהו. ראשה מונח על ידו הימנית שחובקת את גבה בעוד כף ידו מציירת עיגולים על מותנה. ידה השמאלית מונחת מקופלת עליו, והיא מעבירה את אצבעותיה בשערות החזה שלו. עיניי שניהם עצומות. הגבר רזה מאוד, והאישה קצת יותר נמוכה ומלאה ממנו. נראה לשי שהם מתאימים לחלוטין, כאילו נוצרו כחלק אחד במטרה לשכב יחד בתנוחה זו.

שי חוקק את התמונה במוחו, מוריד את משקפי השמש ומשתרע על גבו. תודעתו נודדת והוא נסחף לנִמנום תחת השמש הבוהקת.

צל נופל עליו, מציף אותו חזרה לערות. הוא פוקח את עיניו ורואה גבר מבוגר, עם כרס קטנה וזין גדול עובר על פניו. הוא מזהה אותו כאחד מסוטי המין הקבועים של החוף. תמיד צועד הלוך ושוב לאורך החוף, מדגמן לפני שאר הרוחצים את איבר מינו. שי שם לב ששיער הערווה של הגבר מגולח. עיסוק יתר באיבר המין, כמו שענבל מגדירה את זה. הגבר חולף גם על פני בני הזוג, נועץ בהם מבט ארוך ובוחן, שובר את העולם הסגור שבנו סביבם. הם מתירים את החיבוק ומתיישבים. הבחור קם ונכנס למים. שי מרכיב חזרה את משקפי השמש ומסתכל עליו. למרות הרזון שלו שי שם לב שהוא משדר ביטחון בהליכתו, אפילו כאשר הוא מתאמץ לשמור על שיווי משקל בעודו נזהר מהסלעים. הוא מבחין שעל גבו של הבחור, בין השכמות, מקועקע סימן שאלה. שי מנסה לנחש מה המשמעות של הקעקוע ומה זה אומר עליו. הוא רוצה לקבל תשובה, אבל יודע שהשאלה לעולם לא תשאל. הוא שולח מבט לאישה, שיושבת ומסתכלת על הגבר נכנס למים. שי מקטלג אותה כחמודה, אבל לא הסגנון שלו. הוא נשכב על בטנו, וחושב על כך שכל הארוטיקה נמצאת בחשיפה, והערום בפני עצמו פשוט לא מושך.

צעקה. שי קם במהירות ומחפש במבטו את מקורה. האישה עומדת, עיניה נעוצות בנקודה בים. הוא עוקב אחרי מבטה אך אינו רואה דבר. לפתע נפלטות ידיים מתוך המים ואחריהן ראש של גבר. הבחור מספיק לצעוק "נומ" לפני שהמים מושכים אותו חזרה. מוחו של שי מתנתק והוא מוצא את עצמו רץ, שועט לתוך הים. הוא קופץ מעל הסלעים ומתחיל לשחות במהירות פנימה. גל של פחד עובר בו והוא נעצר ונעמד. רגליו אינן מוצאות אחיזה. הוא מתחיל לפרפר במים, מתאמץ לצוף. בועות אויר עולות אל פני המים כמה מטרים לשמאלו. האדרנלין, או משהו אחר, גורמים לו לבלוע את הפחד ולצלול לכיוון הבועות. ידיו פוגעות במשהו. הוא אוחז בו ובועט בכוח למעלה, לאוויר. הוא מפרפר ברגליו, מופתע למצוא בידיו גוף של גבר. הוא חובק אותו ושוחה על גבו לכיוון החוף, אינו רואה ואינו יודע דבר, רק מתנשף בכבדות ומכה במים. רגליו פוגעות באדמה והוא נעמד. ידיים נשלחות מאחוריו ולוקחות את הגוף הרפוי שבאחיזתו. שי קורס על החוף ומתנשם בכבדות. חושיו, שכמו נסוגו מרגע שהתחיל לרוץ, צפים חזרה, בוהקים וחדים. הוא רואה את שני הבחורים שתפסו את המקום שלו, לבושים עכשיו, מבצעים החייאה על הגוף שֶׁמָשָׁה מהמים. מעליהם עומדת האישה, ערומה ורועדת. עיניה הפעורות ממוקדות בפעולותיהם. כף ידה השמאלית נעוצה בפיה וטיפות דם זורמות במורד הזרת ומכתימות את החול. טבעת הנישואין על אצבעה בוהקת באור השמש. אנשים נוספים, לבושים כולם, מגיעים ומתחילים להקיף את הגוף המוטל על החול. הגבר המבוגר, לבוש מכנסיים קצרים וחולצה, הולך נגד שאר האנשים לכיוון הנקיק. נוכחותו הלבושה גורמת לשי להתבייש בהיותו ערום. הוא כושל לעבר חפציו ומתלבש. ממעגל האנשים נפלט החוצה אחד הבחורים, הוא חובק את עצמו ומניע בראשו לשלילה. דרך הפתח שנפער במעגל האנשים שי רואה את הגופה והאישה. מבטה עולה ומוצא את עיניו של שי. נראה לשי שהיא אינה יודעת איפה היא ומה קרה, אולי אפילו אינה יודעת מי היא. היא מתיקה את מבטה משי, מורידה אותו לגופה העירום. היא נסוגה מספר צעדים, מרימה שמלת קיץ מהחול ולובשת אותה בתנועה חלקה אחת.

שי אוסף את חפציו והולך צפונה. הוא מעיף מבט אחרון ורואה שהגופה מכוסה עכשיו במגבת. הוא מגביר את קצב הליכתו, מחשבה אחת מהדהדת בראשו, ללכת, לא להיות שם.

שי מטפס במעלה הנקיק כמו מתוך חלום, נופל וקם מבלי לשים לב. הוא מגיע למכוניתו, פותח את הדלת וזורק פנימה את חפציו. בזווית העין הוא מבחין בתנועה. מכונית נוסעת, במושב הנהג יושב הגבר המבוגר. לוקחות לשי מספר שניות לזהות אותו; לבוש ומוגן מאחורי ההגה הוא בכלל לא נראה כמו סוטה מין. ככה גם הוא נראה כמו אבא של מישהו.

***

שי עומד מתחת לזרם במקלחת, מבטו עוקב אחר טיפה הנעה במורד החרסינות. הוא מאבד אותה ובוחר אחת חדשה, עוקב אחריה עד פגיעתה ברצפה. הוא עוצם את עיניו והתמונות חוזרות. הזוג חבוק בחוף. האישה הערומה לועסת את ידה. התנועה החלקה בה לבשה את השמלה. גופתו הערומה של הטבוע על החול. אבא של מישהו.

מחשבה חדשה מטלטלת אותו. האם לפני הרגע עצמו, רגע הסוף, המוות כבר נכח? האם שכב שם בין הגבר לאישה? האם היה חלק מאותה תמונה של זוג שכמו נוצר כחלק אחד, מה שהפך את אותו הרגע לחד-פעמי? הרגשה של תבוסה שוטפת אותו והוא מתיישב על רצפת המקלחת, מרים את ראשו ומנסה לשמור את עיניו פקוחות נגד הזרם. הוא פותח את פיו ונותן לו להתמלא לאט, מים נכנסים לנחיריו והוא משתעל. כל עוד התקף השיעול נמשך לא עוברת בראשו אפילו מחשבה אחת. הוא משתנק וחוזר לנשום, סוגר את הברז, מתנגב וקושר את המגבת למותניו.

שי מוריד את הבקבוק המאובק מעל ארון המטבח, מוזג לעצמו כוס מלאה של ג'ק דניאלס, מוציא מכיס המכנסיים שפשט קופסת וינסטון לייט. הוא יוצא למרפסת, מניח את הכוס והסיגריות על השולחן ומתיישב על מזרון הצמוד לקיר. הוא מסתכל על הכוס, מרקיד את הנוזל הזהוב. הוא עושה לחיים עם האוויר הריק ולוקח לגימה גדולה מהכוס, מדליק סיגריה, נשען אחורה ועוצם את עיניו.

שי מכבה את הסיגריה במאפרה, מדליק נוספת וסופר כמה פעמים הוא מאפר כדי לעכב את תנועת התודעה. הוויסקי בכוס נגמר והוא קם, מהדק את המגבת למותניו, נכנס לסלון וממלא אותה מחדש. קופסת הסיגריות נגמרת והוא הולך למטבח ומוציא פרלמנט מהפאקט של ענבל. בסלון הוא עוצר מול מדף הדיסקים ובלי להבין למה הוא בוחר ב-bone machine של תום וייטס.

הפזמון של השיר השני מתחיל כשהוא מאפר בפעם הרביעית. הוא מהדהד את מילות הפזמון בקול רם – כולנו נהייה, כן כולנו נהייה, כולנו נהייה עפר באדמה. לא בגלל השיר הזה, הוא חושב. באיפור השני של הסיגריה הבאה הוא קופא ומקשיב. הוא נכנס לסלון ומריץ אחורה, מקשיב שוב לשיר בעיניים עצומות. הוא מכבה את המערכת, מרים עט ומעטפה קרועה מהשולחן בסלון וחוזר למרפסת. הוא יושב רכון קדימה ודוחס מילים על גב המעטפה המונחת על ירכו, משווה לכתוב בחוברת, מעביר קו על חלק וכותב אחרות. הוא קורא בשקט את המילים מהדף ומהנהן לעצמו באישור. הוא זוקף את גבו ומקריא בקול איטי:

הַיָּם לֹא רוֹצֶה אוֹתִי הַיּוֹם
אֲבָל אֲנִי אֶחֱזֹר מָחָר לְשַׂחֵק
מַלְאָכְזָרִים יִקְחוּ אוֹתִי
מָטַה לְמַעֲמַקִּים מְלוּחִי
וְמַלְאָכְזָבִים שׁוֹבָבִים
מָטַה לְאֵינְסוֹף הַיַיִן הַכָּחוֹל

אֶפְתַּח רָאשִׁי
וַאֲשַׁחְרֵר אֶת כֹּל יָמַי
אֶשְׂמַח לָבוֹא לִטְבֹעַ
ולְהִשָּׁאֵר ולְהִשָּׁאֵר
אֲבָל הַיָּם לֹא רוֹצֶה אוֹתִי הַיּוֹם

אֶכָּנֵס רַק עַד כָּאן
זֶה לֹא יָכוֹל לְהַזִּיק
יִמְצְאוּ רַק בַּקְבּוּק בִּירָה
וְאֶת הַחֻלְצָה שֶׁלִּי

הַגֵּאוֹת גּוֹעֵשׁת
וְהַמַּצִּיל רָחוֹק
אֲבָל הַיָּם לֹא רוֹצֶה אוֹתִי הַיּוֹם
הַיָּם לֹא רוֹצֶה אוֹתִי הַיּוֹם

שי מרגיש שמשהו חסר, מרים את המצית ומדליק את פינת המעטפה. הוא מסתכל באש מטפסת לאט במעלה המעטפה ומתקרבת לאצבעותיו. הוא מתאמץ להמשיך ולהחזיק אך תחושת הבעירה בקצות אצבעותיו מכניעה אותו והוא מפיל את המעטפה למאפרה. הוא רוכן קדימה, מנסה לקרוא את המילים שניצלו מהאש.

צליל רשרוש מפתח בדלת מקים אותו. הוא מהדק את המגבת ונכנס לסלון. ענבל בדיוק נועלת את הדלת אחריה. הוא מעביר את מבטו עליה, לבושה בחצאית וחולצה קצרה, בידה שקית עמוסת אוכל. המשלוח הקבוע שאימה מתעקשת להעמיס בסוף כל ארוחת שבת ושהוא צריך לרוקן מהמקרר כל חמישי. הוא מתקרב אליה במהירות וכשהיא מוציאה את המפתח מהדלת הוא כבר צמוד אליה, נושך את כתפה. היא מחייכת, מניחה את השקית על הרצפה ושולחת את ידה אליו, אוחזת בעורפו.

מה קרה, הייתה מישהי ממש שווה היום בחוף, היא אומרת ומסתובבת בין זרועותיו. שפתיהם נפגשות והוא נושך את שפתה התחתונה, מושך אותה אליו. היא מכניסה את זרועותיה ביניהם, מרחיקה אותו, אומרת, טוב, תן לי רק לשים את האוכל במקרר. הוא מחליק יד במעלה גבה, תופס את הקוקו שלה ומושך לאט למטה. הראש שלה מתרומם וצווארה נמתח מול פיו של שי, הוא מלקק את צווארה. ענבל נותנת לזרועותיה ליפול. שי ממלא את החלל שהתפנה, נצמד אליה בכוח. תנועת האגן שלו מרימה את החצאית שלה למעלה. היא מרימה ידיים והוא מושך ומשחרר אותה מהגופייה ומהחזיה בתנועה אחת. ענבל מורידה חזרה את ידיה ומחבקת אותו, מנשקת את אוזנו בעדינות. שי שולח יד ומפיל את המגבת ממותניו, מעביר את ידו בליטוף במורד גבה, קדימה לאורך עצם המותן, ולמטה בין רגליה. הוא מלטף אותה, מגלגל את תחתוניה למטה, לוקח רוק מפיו ומרטיב את עצמו ואותה וחודר אליה. היא פולטת אנחה. הוא לוחץ אותה אל הדלת בעודו נע בתוכה. היא פולטת אנחה נוספת. מופתע, הוא גומר בעוויתות חזקות, הזרע נפלט ממנו בעוצמה מכאיבה. הוא רוצה ליפול, להתקפל על הרצפה. הוא מרים את ראשו מהשקע בין הכתף שלה לצוואר ונושק לה ברוך מכוון. הוא מרחיק את ראשו ורואה שהיא מסתכלת עליו בחוסר הבנה. הוא רוצה להגיד לה, גם אני לא מבין, גם אני. הוא מתקרב חזרה ומנשק אותה בעדינות מתנצלת, מתקנת. הוא מתרחק, מרים את המגבת מהרצפה וקושר אותה חזרה סביב מותניו. היא מושכת מטה את החצאית, מבטה מבולבל, כעוס. בלי מילים היא מרימה את החולצה מהרצפה והולכת למקלחת. שי יוצא חזרה למרפסת ומדליק סיגריה.

באיפור השני של הסיגריה הבאה, שי שומע אותה יוצאת מהמקלחת. הוא מריח אותה, את הריח הטרי, הטהור, של אחרי מקלחת. ענבל יוצאת למרפסת, לבושה מכנסי דייגים וחולצה שלו. היא שולפת סיגריה מהקופסא ומדליקה אותה. נשענת על המעקה, מסתכלת על הרחוב למטה. אז מה, היא שואלת עם גבה אליו. מה, הוא עונה. מה זה היה. לא יודע, הוא עונה בקול נשבר, אני לא יודע, מגרד בשתי ידיו את פניו וצווארו. קרה משהו, היא מגששת, כבר פחות בכעס ויותר בחשש. שי מנסה לספר, לתאר את התמונות. הוא מדבר והיא מסתכלת על הרחוב למטה. הוא משתתק, ידיו נופלות לחיקו בתבוסה. ענבל מסתובבת, מועכת את הסיגריה במאפרה ומתיישבת לידו על המזרון, הכי קרוב שאפשר בלי לגעת.

(מרץ 2009)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s