גפן של איש אחר

היא החביאה בדל בתוך האגרוף. ידעתי שזה מה שהיא עושה. הרגשתי את זה. היא תמיד הייתה חכמה ממני אבל למדתי. אינסטינקטים. לדעת להבחין בתנועות שמאחורי התנועות, בהטעיות הקטנות. תמיד ברגע של שלווה, כשאני מרגיש הכי בטוח. סיגריה בוערת, מזלג, קיסם. ציפורניים שלופות או אגרוף סגור. ואחרי מגיע הליטוף. הגלדים והצלקות והליטוף. הליטוף איפה שהעור עוד חלק ובריא ואיפה שחקוקות העוולות הישנות. איפה שהגוף מסרב לשכוח.

עבר זמן ורציתי את הליטוף אבל לא הייתה לי סובלנות לכאב. לא עכשיו. ואני שונא את הצלקות העגולות שהסיגריה משאירה. לא חשוב כמה נשיקות וליטופים יבואו אחרי. פשוט אין לי כוח. ברחתי מהדירה. צעקתי לה שנגמרו לי הסיגריות. טעות. אולי בכל זאת לא למדתי כלום. היא צעקה שאני יכול משלה. העמדתי פנים שאני כבר מחוץ לדלת.

למטה בקיוסק בהיתי בערמות הצבעוניות של המסטיקים. רגע של שלווה. העיניים נפקחות וקולטות קצת יותר צבע. האוויר החמים חובק את העור. פתאום נחשפת מציאות מחוץ לגוף. מחוץ לאני. מעבר לגבולות העור המצולק-מלוטף. רגע הווה. שקט ושיר שעולה מלמטה. העולם מלא צבע ואור וחד. השיר, לא מצליח לתפוס אותו. רק המילים "ורד אדום פורח על גפן של איש אחר" מגיעות ממקור עמוק, לא מוכר. אולי התת-מודע שלי רומז משהו. אולי לא.

המוכר אמר משהו כשהמבט שלו עלי. פספסתי את המילים אבל הבנתי את הטון. בכל מקרה זה אני מכיר את התפקיד שלי בהצגה הקטנה הזאת שאנחנו מעלים כל יום. "ווינסטון לייט בבקשה".

חזרתי לעצמי, פנימה ולא עמוק מדי. לא מרחף ולא צולל. חי. המסטיקים חזרו להיות רק מסטיקים. האסתטיקה אזלה והקיוסק חזר לעצמו. רציתי להישאר עוד קצת מחוץ לעצמי, למצוא עוד קצת יופי. להמשיך את השיר ששרתי בפנים, לגלות מה רציתי לספר לעצמי. אבל אי-אפשר לעצור. אסור לעצור. המוכר החזיר את העודף. הסימן שלי להמשיך. "תודה", סיבוב ויציאה. סצנה חדשה.

קרעתי את עטיפת הניילון ואת ניר הכסף. לא היה שם פח ושמתי את הזבל בכיס, שלפתי את הסיגריה עם השיניים כמו שאני אוהב אבל מתבייש לידה. הדלקתי. הסיגריה הראשונה היא הסיגריה הטעימה היחידה בקופסה. "Ripeness was all".

עישנתי אותה שם מחוץ לקיוסק. היא נגמרה מהר מדי אבל לא הייתה סיבה להדליק שנייה ברצף. הסתכלתי לרגע במעלה הרחוב. חורף, אוויר טוב, מזכיר לי משהו ממקום רחוק. סין. אוויר. חיים אחרים, אבל כבר אז הצלקות. תמיד איתי, עוד לפניה בכלל. השתעלתי החוצה קצת מהסיגריה והלכתי הביתה.

סובבתי את המפתח במנעול וקיבלתי הרגשה רעה בבטן. חשבתי שאולי זו הסיגריה. הן עושות לי רע בזמן האחרון. אבל החלטתי להקשיב להתרעה הזאת של הגוף. הדפתי את הדלת פנימה והתכופפתי, מחזיק את הראש בין הידיים. עציץ התנפץ על המשקוף. חתיכת חרס פגעה לי במצח. לא כאב אבל הרגשתי שיש דימום, הלחות הדביקה הזוחלת הזאת. הדם שלי לא מתקרש כמו שצריך. אולי צריך לבדוק את זה. עצרתי את עצמי מלגעת בפצע ונכנסתי פנימה בזהירות. עציץ אחד אמור להספיק. עציץ זה עסק רציני. מחויבות. יכול לגרום לפציעה רצינית ובכל מקרה צריך לנקות אחר-כך ולקנות עציץ חדש. זה לא כמו לוותר על הסוף של הסיגריה.

היא ישבה על הספה. קוראת משהו. מעמידה פנים שהיא קוראת משהו. הלכתי מסביב בזהירות. לא סומך עליה. התקרבתי אליה מאחור ורכנתי. הרחתי את השיער המושלם שלה ונישקתי אותה בקודקוד. היא הרימה את הראש והשעינה אותו אחורה. התנשקנו הפוך. הרשתי לידיים שלי לנוח על הכתפיים שלה, לרדת למטה לתוך החולצה שלה. המשכנו להתנשק הפוך. רכות וחום ותשוקה. חשבתי שבטח קשה לה ככה הזווית של העורף אחורה וגם לי היה קשה לרכון ככה קדימה אליה מרחוק. לא רציתי להרוס את הרגע.

 

(ינואר 2011)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s