מפולת

פיתחתי צליעה ברגל ימין. לא נפצעתי או משהו, הכול עם הרגל היה בסדר גמור. בכל זאת התחלתי ללכת עם ברך ימין נעולה, ככה שבשביל ללכת הייתי צריך לעשות כזה חצי עיגול עם הרגל בשביל להעביר אותה קדימה. אפשר להגיד שעשיתי את זה מתוך החלטה, אבל לא ממש החלטה מודעת. הצורך שלי שאנשים יראו אותי, שהמבטים יפסיקו לחלוף דרכי בלי לשים לב שיש שם משהו, הניב את התוצאה הזאת. המודע וכל מה משתחתיו החליטו להניב פתרון פיזי חד לבעיית אי-הנראות ובוקר אחד קמתי עם הצליעה. זה עבד. מבטים נעצרו, אפילו נמשכו מכיוונים אחרים להסתכל על האיש הצולע הזה שמושך את עצמו במעלה הרחוב.

בעבודה, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד שם (שלוש שנים כבר) התחילו לשים לב שמישהו יושב שם בתא המשרדי הזה, ואני בכוונה אומר תא משרדי ולא משרד. אתם בטח מכירים את זה – לוקחים אולם ענק ומחלקים אותו לריבועים קטנים כאלה בעזרת קירות פלסטיק בגובה מטר וחצי, ככה שלעובדים יש שטח משרד פרטי אבל הם נשארים חלק מחלל משותף. איזה משותף איזה נעלים. כל פעם שמישהו עבר מחוץ לתאון שלי הוא אפילו לא העיף מבט פנימה – ובכל שאר התאים אנשים כל הזמן מציצים מעל הקירות הגמדיים ומנהלים שיחות על מזג האוויר ריקודי-עם ושטויות. מתי הם בכלל עובדים? החברה שלנו נראתה יותר כמו מועדון קהילתי, כמו הפסקה פעילה. כולם מתחככים ואף אחד לא עובד. חוץ ממני.
אני, ההתייחסות היחידה שקיבלתי בעבודה הייתה כשהבוס שלח לי את המייל הקבוע – כל הכבוד על סיום פרויקט זה וזה, עבור בבקשה לפרויקט כך וכך. שלוש שנים אף אחד לא אמר לי שם מילה אחת. עד היום שאני גורר את עצמי פנימה על הרגל המזדיינת הזאת, ופתאום, כמו ג'אקס-אין-דה-בוקס כולם קופצים בקופסאות הקטנות שלהם, מופיעים מעל הקירות המיניאטוריים, הוי, מה קרה? תאונת דרכים? פציעה בכדורסל? וזה פשוט מצחיק, כי אני רואה בעיניים שלהם, איך לשנייה הם באמת מודאגים, ואז הם שואלים את עצמם אם בכלל יש לי אוטו, אם בכלל אני משחק כדורסל, ופתאום מכה בהם ההבנה שאפילו את השם שלי הם לא יודעים.

פעם ראשונה באותו יום הם הזמינו אותי איתם לארוחת צהריים, ושאלו שאלות, והתעניינו. אני חושב שדיברתי בשעה הזאת יותר ממה שיוצא לי בשנה ממוצעת. עד הערב כבר הייתי צרוד. זה נמשך בימים הבאים. לא רק ששמו לב אלי, אני חושב שנהייתי פופולארי. הסתבר שהתאים מתחלקים לשתי קבוצות יריבות, שהאנשים בהן אוכלים צהריים בנפרד ומשתדלים לא לדבר אחד עם השני. וכל פעם שהייתי הולך עם אנשים מקבוצה אחת, ישר אחרי ההפסקה אנשים מהקבוצה האחרת היו באים לעשות לי פרצוף נעלב. הזכיר לי את התיכון, פריקים נגד ארסים. גם שם הייתי יושב על הספסל לבד ואף-אחד אפילו לא טרח לשנוא אולי על זה שאני לא בקבוצה שלו. בשלב מסוים אפילו הייתי מוכן לחטוף מכות מאחת הקבוצות. אתם יודעים, בשביל היחס.

כמו שאתם מבינים, בעבודה הייתי בעננים. אחרי כמה ימים התחלתי להבין את מה שכבר אמרתי לכם – שהצליעה נבעה מהחלטה לא-ממש-מודעת למשוך תשומת לב,  וזה עבד כמו קסם. מהחלל בו עמד איש בלי שום ייחוד שהוא נולד האיש הצולע. אם לתת-מודע הייתה שכם הייתי טופח לו עליה.

בערך שבועיים לתוך הצליעה יצאתי עם כמה מהבחורים הרווקים בעבודה לפאב. איך שאנחנו נכנסים כל המבטים מסתובבים אלי, אפילו המלצריות והברמנית, ואני מחייך לכולם (בעיקר לכולן) וחיוכים מוחזרים אלי חזרה. אתם אולי לא מבינים מה זה אומר בשבילי. שנים הייתי הולך למקומות כאלה לבד, נכנס בלי שאף אחד ישים לב, מתיישב בשקט על הבר. אחרי עשר דקות מלאות בסליחה, ברמנית ונפנופי ידיים הייתי אולי מצליח לגרום לברמנית לקחת ממני הזמנה. עכשיו, צליעה קטנה וכולם מחייכים אלי. הברמנית, שרואים בקלות איך המקום מתקיים רק מהבחורים שבאים כל ערב להשתכר מול היופי שלה ולספר לעצמם שבפעם הבאה הם יהיו אמיצים מספיק לבקש את המספר שלה, ליוותה אותי במבטה עד שהתיישבתי מולה, ישר שאלה לשלומי ומה ארצה לשתות, וכשהניחה מולי כוס בירה מיוזעת עוד שאלה אותי איזה צ'ייסר אנחנו שותים. הבחורים שבאתי איתם הסתכלו עלי בקנאה, הם הניחו שזה מה שתמיד קורה לי, שתמיד אני מסובב מבטים ומצליח לתפוס את הבחורה הבלתי מושגת.

הברמנית ואני עשינו לחיים ושתינו ביחד את הצ'ייסר, החברים שלחו לי קריצות מטופשות. נזכרתי בתקופה שהייתי הולך לזונות. רק מהתסכול הלכתי. לא יכולתי לסבול את הקולות ששמעתי מהחדר של השותף שלי. הוא והנאנחות שלו לא הכירו כלל בנוכחות שלי בדירה, בטח שלא התביישו ממני.  הזונות פישקו את הרגלים בשעמום, וגם בזמן שהייתי בתוכן היה קשה לדעת אם הן שמות לב שאני קיים. זה היה יותר מדכא מלהיות לבד. עברתי לדירת יחיד ואוננתי בשקט. ועכשיו הנה אני, מסתכל על הברמנית ששולחת לי מבטים, על הבחורים האלה ששולחים לי קריצות ומתים להיות במקומי, ואני חושב על זה שעד לפני שבועיים, עד לפני הצליעה, אף אחד מהאנשים האלו, הנשים האלו, לא ראה אותי. פתאום התפרצתי בצחוק, התגלגלתי שם על הבר איזה שתי דקות. צחוק בריא, מלא – צחוק של אושר, של אירוניה. הם לא הבינו מה קרה לחיים שלי וגם לא יכלו להבין את זה. בכל מקרה הם הצטרפו לצחוק, לא רצו להישאר בחוץ. הצחוק הדביק גם את הברמנית, כולם רצו לצחוק יחד עם הצולע הזה שהופיע לפני שבועיים מתוך האוויר השקוף, גם האישה הכי יפה בחדר.

קראו לה תמר. היא הייתה גבוהה ולבנה עם עיניים כחולות ואף גדול. בכלל הכול אצלה היה קצת גדול מדי – האף, השפתיים, האצבעות, השדיים. זה עבד בשבילה. האפקט שנוצר מהחוסר פרופורציה הפך אותה לבולטת, למישהי שאי-אפשר שלא להתייחס אליה. זה היה יותר מרק יופי.  קשקשנו קצת במהלך הערב, דיבורים שטחיים על אלכוהול ועל אנשים. החברים כבר רצו ללכת ואני פחדתי להפוך לדלעת אז החלטתי לפרוש בשיא, כמובן לא לפני שתמר הכניסה את המספר שלה לפלאפון שלי.

התקשרתי אליה למחרת וקבענו להיפגש כמה ימים אחרי זה בערב הפנוי שלה מהפאב. לקחתי אותה למסעדה ליד הבית שלי שהומלצה בעכבר העיר. הגעתי קצת לפניה וחיכיתי לה ליד השולחן. היא נכנסה והסתכלה מסביב וראיתי איך המבט שלה עובר דרכי. קרסתי, נכנסתי לפאניקה, חשבתי שהכול חזר להיות כמו קודם. קמתי והתחלתי לצלוע לכיוונה, או אולי לכיוון הדלת – להמלט בחסות האפרוריות שלי. איך שעשיתי את הצעד העקום הראשון ישר הבלבול שלה הפך לחיוך עצום. חיבוק קטן ונשיקה על הלחי שכמעט פגעה בשפתיים. איך לא ראיתי אותך שם. התיישבנו לאכול. היא נורא התעניינה בי ושאלה המון שאלות על העבודה ועל החיים שלי. זה הרגיש כמו בסיפור של דיסני – לשבת במסעדה טובה עם אישה יפה ונחשקת שכולה שקועה ומתעניינת בי. התחלתי לספר לה על העבודה שלי, הפרויקטים בעיבוד תמונה שאני מתכנת שם. בזמן שדיברתי המבט שלה התחיל בהדרגה לעבור דרכי. התפוגגתי לאיטי. שיניתי נושא והתחלתי לספר לה על החיים שלי בבית, על אוסף הפּז-דיספנסרס שלי שהתחלתי עוד כשהייתי ילד ועל הנדירים שהצלחתי להשיג כמו גרגמל בלונדיני וקרמיט כחול. זה לא החזיר אותה ובשלב מסוים הרגשתי שזהו, נעלמתי סופית. התבאסתי, אבל כבר ידעתי מה אני צריך לעשות, קמתי והתחלתי לצלוע לשירותים.

חשבתי שאני יכול להיות גיבור של קומיקס – הנוקם האפור. כוחות על: בלתי נראה כל עוד נמצא במנוחה. גיבור העל המשעמם ביותר בהיסטוריה. במקום משקפיים וגלימה לי יש צליעה. לא חזרתי לכסא שלי אלא כרעתי ליד תמר, קצת עקום על הרגל הצולעת שלי. היא חייכה ונישקה אותי. זו הייתה הנשיקה האמיתית הראשונה שלי. המגע הראשון שניתן לי ללא תשלום ובתשומת לב אמיתית. חשתי כל תא-עצב בשפתיים שלי מתפוצץ מעונג, שמעתי את הדם שלי זורם, הרגשתי את כדור הארץ מסתובב מתחת לרגליים שלי. יכולתי למשש את החיוך שלה עם השפתיים שלי וגם אני התחלתי לחייך בתוך הנשיקה. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד בזה יותר, שאני עומד להתפרק לאטומים, לאבק קוסמי מאושר. הלב שלי פעם חרדה וריגוש ותשוקה. לא רציתי להפסיק ופחדתי להמשיך. תמר ניתקה את הנשיקה, פתחתי את העיניים והסתכלתי על החיוך שלה, על העיניים שלה שנשארו עצומות לעוד כמה שניות, על לשון צרה שליקקה לאט את השפתיים, כאילו מבקשת לטעום את שוב את הנשיקה, להיפרד ממנה לאט. היא פתחה עיניים ואמרה שנזמין חשבון.

כל הדרך לדירה שלי ליטפתי אותה, מאשר לעצמי שהיא באמת שם. לא חושב שהיה פנס רחוב אחד בדרך שלא עצרנו להתמזמז נגדו. בערך באמצע הדרך בעט לי בבטן התקף חרדה וכמעט שנפלתי מקופל על המדרכה. הכתה בי ההבנה שזה לא יכול להמשך, שאסור שתמר תעלה אלי לדירה, אסור שנשכב. אם נעשה סקס במיטה הצליעה כבר לא תהייה שם. נזכרתי במה שקרה עם הזונות וידעתי שאסור שזה יקרה עם תמר. לשנייה התבדרתי ברעיון שאולי נעשה את זה בעמידה, כמו בֵסרטים שראיתי במחשב, אבל ידעתי שעם רמת הניסיון המיני שלי זה בטח יגמר באסון.

תמר שמה לב שאני במצוקה. תירצתי מהר שחטפתי דקירת כאב ברגל הבעייתית וזה קורה לפעמים. היא ישר עשתה לי פרצוף תינוק ונישקה אותי עוד קצת. ידעתי שזה לא יכול לקרות באותו ערב אבל שאני אמצא פיתרון. הגענו לבית שלי, עצרתי אותנו בחוץ ונישקתי אותה קצת. בתוך הנשיקה, שכבר הצטרפו אליה לא מעט גיפופים, היא שאלה בצחוק אם היא כל-כך מגעילה שאני לא מוכן להזמין אותה לעלות. בנס נזכרתי במשפט שאחת הנאנחות אמרה לשותף שלי כמה דקות לפני שנכנסה איתו לחדר, על איך כדאי לחכות קצת, לבנות מתח, שזה יהיה יותר מיוחד. המצאתי גרסה משלי לתירוץ המוזר הזה ותמר צחקה ואמרה שאני חמוד, שאולי באמת עדיף לא לשכב בפגישה ראשונה אבל שאני לא אחשוב לעצמי שהיא מתכוונת לחכות עוד הרבה.
נשארנו להתמזמז שם עוד איזה רבע שעה עד שפתאום עברה מונית ותמר עצרה אותה, הודיע לי שמחר אין לה משמרת ונסעה לה לעבר האופק.

למטה ברחוב הייתי האיש הכי מאושר בעולם. כמעט גמרתי במכנסיים מרוב… מרוב תמר. עד שסיימתי לעלות את המדרגות לדירה הייתי בדיכאון ועל סף דמעות. חלק ממני אמר לוותר, להסתפק בכל מה שקיבלתי בזכות הצליעה ולא לבקש עוד. אבל אחרי שטעמתי מהעולם הזה כבר לא יכולתי לוותר. רציתי יותר מחברים בעבודה ומזמוזים ברחוב – רציתי שמישהי תאהב אותי, לגמרי. ידעתי שאני חייב למצוא לזה פתרון באותו הערב, פתחתי בקבוק בירה והתיישבתי לחשוב. לא חשוב כמה חזק עצמתי את העיניים שום דבר לא צץ. הבקבוק נגמר והפתרון היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה לשתות עוד אחד ולקוות לטוב. פתחתי את המחשב והתחברתי לכמה פורומים וצ'אטים, סיפרתי לעצמי שמשם תבוא לי התשובה, אבל ידעתי שאני סתם מתחמק מעצמי.

עד הצליעה חייתי באינטרנט, שעות בכל יום.  בעולם של האינטרנט כולם בלתי נראים – מה שכנראה הופך אותי ליליד גולה משם. פרומים, בלוגים, צ'אטים. אנשים היו קוראים מה כתבתי ואפילו מגיבים. שם היה לי קיום כמו לכל אחד, אפור בדיוק באותה מידה, עם צליעה או בלי.

איך שנכנסתי קפצו המון הודעות שהצטברו בשבועיים האלה בהם פיתחתי חיי חברה מחוץ למולדתי הווירטואלית. היו שם אפילו הודעות מודאגות מאנשים שבדרך-כלל הייתי מדבר איתם כל יום שתהו לאן נעלמתי. זה הרגיש נעים לראות שאותם כינויים באינטרנט זוכרים אותי ודואגים לי, אבל בהשוואה לדמויות הבשר ודם שנוספו לחיי בשבועיים האחרונים זה היה בעיקר עצוב. את רוב ההודעות מחקתי בלי לענות. היו כמה הודעות יפות מזויה, סטודנטית לתואר שני בהנדסת חשמל בטכניון. הקשר שלנו באינטרנט נמשך כבר כמעט שנה. עוד בהתחלה היא סיפרה לי שהיא מפחדת מאנשים וכשהיא צריכה לדבר היא עושה את זה רק עם העיניים נעוצות ברצפה וגם אז מגמגמת. היא הייתה בטוחה שכולם כל הזמן צוחקים עליה מאחורי הגב. אני אמרתי לה שהיא סתם פרנואידית ובכל מקרה גם לעג זה סוג של יחס, זה משהו. דווקא איתה רציתי לדבר. חשבתי כבר לכתוב לה אבל למרבה המזל בדיוק הופיעה הנקודה הירוקה ליד השם שלה בצ'אט. עדכנתי אותה על כל מה שקרה לי בשבועיים האחרונים. היא פרגנה לי מאוד אבל כל הזמן הטרידה אותי בשאלה האם זה לא מרגיש זיוף שכולם אוהבים אותי עכשיו רק בגלל שאני צולע.

ואם הייתי נולד צולע, או עובר תאונה – גם אז זה היה זיוף? לכל אדם יש משהו, משהו מיוחד שהוא נולד איתו או זכה בו. לרוב יש כמה משהויים אפילו. אני את שלי המצאתי. אם כבר זה יותר אמיתי ממשהו שקיבלת במקרה.

היא אמרה שאולי זה נכון, אולי בכלל כולנו רק סך הצליעות שלנו.

סיפרתי לה על תמר, על איך אני כל-כך קרוב למשהו אמיתי אבל לא יכול להשיג אותו. היא נעלמה לכמה זמן ואז כתבה לי שאולי במקום צליעה הייתי צריך לפתח משהו שאפשר לעשות גם בישיבה ושכיבה – נגיד איזה טיק בפנים, קריצה בלתי נשלטת או קפיצות בלחי, משהו יותר כמו הגמגום שלה. זה הצחיק אותי עד שהבנתי שהיא צודקת. החזרתי חזרה את טפיחת השכם ובמקום קיללתי את תת-המודע שלי. איך לא חשבתי על זה קודם.

כל השיחה הזאת דיכאה אותי. חיפשתי לנו נושא אחר. זויה לא הייתה שותפה לאובססיית הפז-דיספנסרס שלי, אבל שנינו נורא אהבנו מוזיקה והיינו יכולים לדבר על זה שעות. באותו הערב בעיקר שנינו התרגשנו לקראת ההופעה של לאונרד כהן בקיץ. שמנו ברקע את אותם הדיסקים, השוונו שירים אוהבים והתווכחנו על משמעות המילים. אפילו קבענו אולי להיפגש שם ולראות ביחד את ההופעה. בשבע בבוקר היא חתכה את השיחה ואמרה שהיא כבר צריכה לצאת לאוניברסיטה, אפילו שהיא בטח רק תישן בכל השיעורים. היא ביקשה שלסיום נשמע ביחד את השיר avalanche ובמקום להגיד שלום השאירה אחריה תרגום של כמה שורות:

התחלתי לכמוה לכם
אני שאין לי תאווה
התחלתי לבקש אתכם
אני שאין לי צורך
אתם אומרים שהלכתם הרחק ממני
אבל אני מרגיש את הנשימות שלכם

הייתה לי עוד איזה שעה עד שהייתי צריך ללכת לעבודה אז נכנסתי להתקלח ועשיתי לעצמי קפה. המחשבות שהדחקתי חזרו. חרדות. לא ראיתי איך אני יוצא מכל הסיפור הזה. נזכרתי במשפט שאבא שלי היה אומר הרבה: כולם נופלים בסוף אבל מי שמנסה לגעת בכוכבים מתרסק. רק כשנכנסתי לאוטו קלטתי שמאז שקמתי מהמחשב לא צלעתי. קשה להסביר, אבל דווקא חשתי הקלה. לא ידעתי מה יהיה עכשיו בעבודה ועם החברים החדשים ועם תמר – אבל אתם יודעים מה, אולי בכל-זאת עדיף אפור על צולע. אני תמיד נשאר אני, כמו שאומרים. יישרתי את המראה, מצמצתי מהר חמש פעמים, הקפצתי את הלסת פעמיים והתנעתי את הרכב.

(יוני 2009)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s