לווין

הוא מוצא את הילד בפארק, יושב על ספסל ובוהה בכדור-הארץ דרך הכיפה השקופה. פרט לבנו הצעיר הפארק עומד ריק ונטוש. מראה השמיים השחורים לחלוטין בין נקודות האור הרבות מספור גורם לו לחוש קור זוחל לתוך עורקיו ועצמותיו, מרוקן אותו מבפנים. הוא לא היחיד ששמי-הלילה משפיעים עליו ככה. כל ילידי הארץ לא סובלים את שמי הלילה החדשים, הכוכבים הבוהקים מדי והאפלה החשוכה מדי. להמשיך לקרוא

אליהו – פרק רביעי

פרק רביעי – בו אני פותח חבילה מהרב

התעוררתי מערב השתייה עם אליהו בדיוק אותו אדם שהייתי ביום שלפני. הזרע נשתל עמוק ולקח לו זמן לפרוץ את פני השטח. או שזה פשוט האלכוהול. לא רק שהשתייה מאפשרת לאנשים לחיות בהווה, בלי אשמה ועכבות וחששות, אלא גם דואגת שכל מה שקורה תחת השפעתה נשאר שם. כאן ועכשיו, ורק ההנגאובר נשאר כעדות למה שהיה אתמול. להמשיך לקרוא

מקום

מאוורר התקרה מסתובב בכיוון ההפוך, נכנע לרוח החמה שזוחלת פנימה מהחלונות הגבוהים. איש לא קם לנסות את המתג. הוותיקים יודעים שהמאוורר רק יערבב את האוויר בחריקה מתמשכת, יגרש את השקט ולא את החום. והם שונאים שינויים. הצעירים כלל לא יודעים שהמאוורר שמיש, ולא היו מנסים את המתג בכל מקרה. הם מוצאים גאווה בחום ובסבל. הסיבוב הפסיבי-המת של המאורר הוא חלק ממה שמייחד אותם משאר האנשים בשאר העולם. מה שהופך את המקום לְמָקוֹם. להמשיך לקרוא

שומת-לב

שבע שנים, שבע שנים ובחורה אחת לא-אפשרית. יש מצב טוב שזה התחיל עוד לפני והוא פשוט לא שם-לב לכך. הוא יכול לדמיין כל מיני מקומות ומצבים בהם דרכיהם הצטלבו בלי שהרים מבט בזמן. תחנות אוטובוס, הופעות, טיולים, חדרי מיון. מאחר והוא לא יודע את הגיל שלה קיימת האפשרות שהם נפגשו בפעם הראשונה במחלקת היולדות בתל-השומר, אולי אפילו ראו אחד את השנייה אז, ראו ושכחו. להמשיך לקרוא

אליהו – פרק שלישי

פרק שלישי – בו אליהו מספר על קללותיו הרבות ושלי היחידה

אני לא יודע איך זה בחיים שלכם, אבל אצלי כל השיחות החשובות קרו תמיד בזמן, או במצב התודעה, הלא נכון. אפילו אחרי שהפסקתי לברמן, אפילו אחרי שהפסקתי לשתות. תמיד שיחות חשובות מזדמנות כשאין אפשרות לנהל אותן, כשהמאמץ למצוא את המילים, ליצור מהן משהו, נמצא רחוק מעבר להישג יד. השיחה עם אליהו חרגה מעבר לחוק הקבוע הזה, שמה אותו ללעג. לא רק במצב התודעה הכושל, על השעה המאוחרת והאלכוהול והריב עם הפיה; אלא גם במקומות אליהם היא ניסתה לקחת אותנו בעל כורחנו. להמשיך לקרוא

לצפות בה נעלמת

המרפסת הבודדה הזאת.  מזח בין הבית לרחוב, לעמוד ולראות את כל האנשים מפליגים למקומות אחרים ואתה נשאר מאחור לנפנף להם ולקוות לשובם. בדיוק ככה כשהילה עזבה, יצאה לרחוב והפליגה הלאה בזרמים המהירים של המדרכה, והוא במרפסת מתבונן בה מתרחקת, פונה שמאלה למנדלי מו"ס, נעלמת מעבר לאופק, מתבונן ומקווה שהיא תסתכל אחורה ולמעלה ותראה אותו מסתכל עליה נעלמת. להמשיך לקרוא

אליהו – פרק שני

פרק שני – בו אני מגיש כוס ראשונה לאליהו

כל הדברים האלו קרו לפני שסיימתי להרכיב את החיים שלי. אנשים מתנהגים כאילו ברגע שתינוק מגיע לעולם הוא כבר יודע מה לעשות בחיים האלו שניתנו לו. אין עלוני איקאה עם חלקים ממוספרים וציורים שמדריכים אותך צעד אחר צעד. גם אם היו ספרי הדרכה כאלו אף-אחד לא היה מתייחס אליהם ברצינות, לא היה מוכן להקשיב. אנחנו חייבים ללמוד בעצמנו, להיכוות. אורז אנחנו מכינים לפי ההוראות על האריזה. להמשיך לקרוא