אליהו – פרק ראשון

(חלק ראשון – כוס לאליהו)

פרק ראשון – בו אני מחכה למפתח

זה לא היה אמור להיגמר ככה. אין כאן שום הפתעה, מעט מאוד דברים מסתיימים כמו שצריך, כמו שהיינו רוצים. בכל מקרה אנחנו עוד רחוקים משם. יותר מטריד שהסיפור לא היה אמור להתחיל, לא ככה ולא בכלל. חיכיתי ברחוב. מישהו היה אמור לעבור ברכב ולתת לי מפתח. אני לא זוכר מי או מה המפתח היה אמור לפתוח. סתם מפתח מתכת זול כזה, מהסוג שפותח דלתות שאפשר לפרוץ עם כרטיס אשראי או בעיטה טובה. זה כל מה שעשיתי, חיכיתי למפתח הזה. לא חיפשתי כלום, בטח לא אותה, קטנה וקלה, לחיים סמוקות מהקור הירושלמי החד. בוקסר וסווטשרט דהוי בתוך מעיל חורף כבד, מהסוג שרוסים רציניים לובשים בלי להכניס את הידיים לשרוולים.

גרר אותה הכלב הגדול ביותר שראיתי בחיים, יותר חמור מכלב. הכלב היה כמעט בגובה שלה ושקל בטח עשרים קילו יותר. היא עפה במעלה הרחוב, רתומה לכלב והמעיל הכבד שלה מתנפנף מאחוריה כמו גלימה.

הכלב עצר להריח את הרגל שלי. בעצם זו הייתה נקודת הסינגולריות. מה שהכי מעצבן אותי, עד היום, זו העובדה שלא היא ולא אני בחרנו בזה. זה הכל היה בגלל הכלב. מישהו מת ומישהו נולד. עולם אחד נחרב ואחר נברא – הכל בגלל שכלב מריח נעל.

את המפתח שכחתי באותו הרגע ולא חשבתי עליו שוב עד עכשיו. מפתח אבוד לדלת אבודה. באותו הרגע כל זה שינה כלום. הפיה התנצלה או משהו כזה. קול נמוך, רך. החמור עבר לרחרח את הנעל השנייה שלי. נעלתי אז נעלי עור קלאסיות. מאוד התאמצתי באותה תקופה להיות הכי נורמלי שיש, אפור ובלתי נראה. הפיה נעלה נעלי עבודה לא-שרוכות. הקרסוליים שלה נראו כמו הדבר הכי שביר בעולם בתוך הנעלים הכבדות האלו, ומאוחר יותר גיליתי שאני יכול להקיף אותם בקלות בין בוהן לזרת, וזה לא שכפות הידיים שלי גדולות במיוחד. המבט שלי המשיך מהקרסוליים לגוף הקטן והקל שלה, בתוך הפיג'מה והמעיל. אישה ילדה. הייתי יכול אולי להתעלם מכל השאר אם לא העיניים שלה. עיניים שיכולות להפחיד אפילו חתולים (ראיתי את זה במו עיניי, ויותר מפעם אחת) שחורות לגמרי ובורקות, רושפות מאחורי ריסים ארוכים מדי. שאלתי אותה, או יותר נכון מישהו בתוכי שלא הכרתי עד אותו רגע שאל, אם אני יכול ללוות אותה. היא לא היססה לרגע, שמה בידי את הרצועה של החמור והמשיכה ללכת. היא הובילה אותי במעלה בצלאל ולתוך אחת הסמטאות של נחלאות. גם עכשיו אחרי שבע שנים בעיר הזאת, המבוך של נחלאות נותר בלתי פתיר עבורי. הגעתי להשלמה עם העובדה שאין לי חוש כיוון אבל אז האשמתי את נחלאות. המצאתי סיפורים על איך בין היום ללילה מערבבים את הסמטאות ומחלקים מחדש את גרמי המדרגות העקומים והמבויים הסתומים. הלכתי אחרי הפייה וגררתי את החמור. כל הזמן היא דיברה, סיפרה לי כל מיני אנקדוטות על טיפוסים ירושלמים שחטפו את הסינדרום ולימודי היסטוריה באוניברסיטה והשותפה הדתייה שלה שממש עולה לה כבר על העצבים. היה קשה לי להתרכז בפרטים, רק המלודיה המתמשכת של הדיבור כישפה אותי, משכה אותי ללכת אחריה בלי לשאול לאן.

הפייה הפסיקה לדבר ועצרה מול שער ברזל כבד. אחת הווילות הגדולות והגסות האלו שצצו באמצע נחלאות בשביל לגרום לכל שאר השכונה להראות עוד יותר מתפוררת. היא הקישה קוד ודחפה את השער. נכנסו לחצר פנימית סגורה ומרוצפת. לצד דלת הכניסה לבית היה לוח מספריים נוסף. הפעם היא נשענה למספר שניות על כפתור האינטרקום וניצבה לעמוד מול הדלת, זזה מרגל לרגל מחוסר סבלנות או קור. אני זוכר שלרגע אחד היא הסתכלה אחורה אלי ושלחה לי חיוך עידוד כזה, משהו מתוק ועקום כזה, כאילו לא נעים לה בעצם שהיא גררה אותי לכאן.

הדלת נמשכה לאחור, במבט ראשון חשבתי שעמד מאחוריה ילד בר-מצווה שחטף את גיל ההתבגרות בצורה הכי קשה, אבל שפת הגוף הוכיחה שמדובר דווקא בגבר, רק רזה וחולני. למרות שלצערי יצא לי לפגוש בו עוד מספרים פעמים, אני לא יודע להגיד אם הייתה לו גיבנת או לא. הוא הזכיר לי מישהו ולא הצלחתי לשים על זה אצבע עד שצץ מאחוריו גבר נוסף, מגודל אחד עם לסת גדולה ואף גדול וגבות ששואפות להיפגש. פתאום זה היה ברור עד כדי גיחוך. השחיף היה כפילו של הגמד הג'ינג'י מ"היו-היה", הווירוס מ"החיים". החבר שלו היה הבוס הרשע, החיידק.

החיידק דחף את הווירוס מהדלת ונהם משהו על הפייה שהיא מאחרת, ונהם עלי שאין פה שום דבר מצחיק. אני בלעתי את הצחוק ובכלל הפסקתי לנשום. הפיה ענתה לו שהוא יכול ללכת להזדיין מצידה. הוא החזיר את תשומת הלב שלו אלי, הגבות שלו מתאמצות לגעת, להיפגש כבר. משום מקום הוא הביא חיוך מזויף ומכוער. "בחור חדש, אה?". הוא שלח את היד מאחורי הדלת והחזיר אותה עם מעטפה. הוא נפנף בה רגע מול הפנים של הפיה והשליך אותה מעל לראשה. היא סיננה "שמוק" והסתובבה לאחור, הרימה את המעטפה והמשיכה ללכת החוצה מהחצר. הסתובבתי ללכת אחריה, לא שהייתה לי ברירה אחרת. פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. הסתובבתי חזרה אליו, הרגשתי התכווצות חזקה, כאילו נפתח לי שואב בתוך הבטן. גם אז היה לי מספיק ניסיון במצבים כאלו לדעת שאין שום דבר שאני יכול לעשות. הרגשתי את הריקנות בבטן ואת האדישות הקבועה בראש. החיידק תלש את הרצועה מהיד שלי וגרר את החמור לתוך הבית. הכלב יבב ונתן בי מבט, אבל לא יכולתי לעשות בשבילו כלום. הווירוס שלח לי חיוך, מכוער ומתגרה, וטרק את הדלת. עמדתי שם משותק מול הדלת הסגורה, מול פלאק עץ "רבי לייב בצלאל". לא הצלחתי לזוז עד ששמעתי את ה"בוא" שלה מתנגן לי מאחורי הגב. זה הספיק.

בכלל הייתה לי מישהי אחרת באותה תקופה. תימנית רזה עם עיניים רכות וטובות וחיוך גדול עם גומות-חן. היה לי כל מה שרציתי ולא חיפשתי שום דבר אחר. בסך הכל עמדתי שם וחיכיתי למפתח והפייה הגיעה. עכשיו, תמיד בדיעבד, אני מתגעגע. היא הייתה שמחה ופשוטה (במובן הטוב של המילה, שרק בחרה מעוותת ומתוסבכת כמו שלנו יכולה בכלל ללבוש מובנים שליליים). אמיתית. אולי האדם האמיתי האחרון שפגשתי בחיי. הלכתי עם ה"בוא" של הפייה חזרה עד לדירה שלה. נכנסנו לחדר שלה בלי להגיד מילה לשותפה הדתייה שישבה מול דפים עמוסי משוואות ליד השולחן במטבח. הפיה החליפה בגדים מולי, ממשיכה עם אותו דיבור מתנגן שלא אומר כלום. היא החליקה לתוך מכנסים אדומות וסוודר שחור וחזרה לתוך המעיל הכבד ונעלי העבודה הפתוחות, הקבועים שלה. יצאנו חזרה החוצה, השותפה הדתייה צעקה משהו לעבר הדלת הנטרקת, אולי ביקשה שנהייה בשקט כשנחזור. לאף-אחד לא היה אכפת.

היא לקחה אותי לאחד המקומות הקטנים האלו ליד השוק, מהכוכים האלו עם דלת בחזית וכמה כסאות. מה שצריך בשביל שמקום יחשב פאב ולא טיפה אחת יותר. היא הזמינה ערק ואני סימנתי לברמן שיביא גם לי אחד. היא המשיכה לדבר, אולי אפילו הקשבתי לה, אני לא באמת זוכר. מתישהו שאלתי את הברמן אם צריכים עובדים והוא נתן לי את המספר של בעל-הבית. בכוס השלישית היא הדביקה לי נשיקה כבדה וסמיכה עם טעם רקוב ומתוק של אניס וסיגריות. זה הדבר האחרון שאני זוכר מאותו הערב.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אליהו – פרק ראשון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s