גן עדן

הוא עוצם את עיניו, נותן לשקשוק הגלגלים לעבור דרכו, לערסל אותו ברכות. היום בדיוק הוא בן שלושים והוא הצליח, חי את החלום. מסע הרכבת הראשון של שארית חייו. ביג'ינג לשיאן. הכל מאחוריו, כל הדרך שעבר בשביל להגיע לרגע הזה, כל הקשיים. הכל נעלם במקצב הרך של הרכבת.

עוד מעט הוא יעלה לדרגש השינה שלו, האמצעי מתוך שלושה וילך לישון. הוא יירדם בקלות, תוך דקות ספורות, רגוע בתוך הקצב המנחם. הוא זוכר סיפורים כאלה על ימאים שלא מצליחים להירדם על היבשה. לא יכולים לסבול אדמה יציבה, נטולת מלודיה. עכברי ים ועכברי יבשה, והוא – עכבר רכבת. בטח יש עוד מסוגו בעולם, אולי יפגוש אותם עכשיו בחייו החדשים, בתנועה המתמדת. הוא מחייך, אולי אפילו ימצא לעצמו עכברה, מישהי שתבין אותו, מישהי לחלוק איתה קרון מחלקה ראשונה.

הנסיעה הראשונה שלו. עם אמא לחיפה בחופש הגדול בין א' לב'. סיבת הנסיעה לא זכורה לו, כמו גם חיפה עצמה. רק הנסיעה עצמה, ההרפתקה הגדולה. הלחץ בתחנה, השעונים. רכבות נכנסות לתחנה והוא קופץ בהתרגשות – רק בשביל שאימו תגיד לו שזו עדיין לא האחת שלהן. עד שכן. הדלתות הגדולות נפתחות ונסגרות. המושבים הגבוהים, ענקיים מנקודת מבטו של ילד קטן. הרגע בו הרכבת מתחילה לנוע, נסחפת קדימה. הכל משתתק לתוך התנועה הנינוחה, הקצב המפנק, הנוף שחולף כמו סרט אילם דרך החלון. הוא לא ידע לנסח את הדברים אז, אבל היום הוא יודע שזו הייתה הטעימה הראשונה שלו, פיסה קטנה של בית, של גן-עדן.

הוא מסתכל מחוץ לחלון, בכל מקום מנופים – כלי הנשק בקרב על מרחביה של המדינה העצומה הזאת. האדם נגד הטבע במלחמה הנמשכת משחר ההיסטוריה ותסתיים רק כשהנוף כולו יהיה לכוד ברשת צפופה של פסי רכבת. מביגי'נג ועד לאסה, מיונאן לקאשגר. מאות אלפי קילומטרים של פסים, אינספור שעות נסיעה. כשימאסו עליו הסינים הוא יחצה את מונגוליה ברכבת, יתפנק על הטראנס-סיבירית המפורסמת, עד לונדון ובחזרה. לנצח.

סהרורי, וזה עוד במקרה הטוב. אפילו החברים סירבו להבין הקסם, את משיכתו לתנועה האינסופית והנכונה הזאת. החברה האחרונה שלו בכלל העדיפה אוטובוסים. לך תבין. על דרך וקצב אין להתווכח.

הנסיעה הראשונה בגיל שש והנסיעה הגורלית בגיל שמונה עשרה. מבנגקוק לצפון תאילנד, סך-הכול נסיעת לילה, בקושי מספר דו-ספרתי של שעות. היום הוא מבין כמה קטן זה היה, קטן כמעט כמו הנסיעה לחיפה, אבל בשביל ישראלי שיוצא פעם ראשונה החוצה זה היה אינסופי. הוא זוכר כל מיני פרטים מיותרים. איפה היה הדרגש שלו בקרון הצפוף, המצעים המרופטים שחילק הדייל, איך קשר את התיק שלו לסורגים כמו שאבא הורה לו. דווקא היא נעלמה לו, נטשטשה. ישראלית אחרי צבא, לבד כמוהו. משחק קלפים כלשהו שהיא לימדה אותו או היא אותה. הדייל עובר, מושך את הווילון בחיוך, מבודד את הדרגש שלו משאר הקרון. האומץ שנסך עליו הטלטול העדין לשלוח יד וללטף. ההתמסרות שלה, התמסרות קסומה שיכולה להתרחש רק ברכבת, למרות עשרה תאילנדים שחולקים איתם את אותו החלל, נמצאים במרחק יריעת בד פשוטה. הוא לא זוכר אפילו מתי שכח את תווי פניה וגופה, אבל עד היום הוא ממשיך לפנטז על האקט המתוק הזה, מדויק לקצב מטרונום הרכבת.

אבל אם הוא באמת צריך להסביר את עצמו השינה היא זו שחרצה את דינו לחיים ברכבות. שנים של טיפולים וכדורים וניסיונות. שנים של עייפות. היו תקופות ארוכות שהוא בכלל שכח שאפשר להרגיש אחרת, שאפשר לגעת במציאות לא רק דרך מסך וכפפות, לא רק בתוך ערפל סמיך. וכל הזמן לדעת שיש רק מקום אחד בו הוא יכול להירדם, יכול לישון, יכול לחלום בלי להתעורר שטוף זיעה, בלי שדים שמעולם לא מתממשים מתוך האפילה. מקום אחד שהלך והפך לבלתי נמנע. לישון תמיד בתנועה, תמיד ברכבת. להירדם לתוך הערסול המתוק ולהתעורר לתוכו, בלי נדודי-שינה ובלי סיוטים. פשטות נפלאה, מתבקשת. פתרון שכפה את עצמו עליו, דרך חיים שאין לברוח ממנה. יונה והלוויתן עם טוויסט.

 כל מה שהיה צריך זה לעבוד כמו חמור, לנצל את כל הזמן שגם ככה נדודי השינה פינו לו. כמה השקעות טובות, פרידה אחת מכולם, והנה הוא כאן. שארית חייו הולכים לעבור עליו ברכבות. הנסיעה שהוא מתחיל עכשיו לא תסתיים לעולם, עד אינסוף. הנוף מהחלון והמקצב. הפנטזיה הפכה למציאות, ההתרפקות על העבר והתקווה לעתיד נעלמות בתוך ההווה. גן עדן פרטי משלו. גן עדן.

(מרץ 2011)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s