מעיין

הדם עולה ונשפך לו מהאוזן, כמו מבעבע מתוך האדמה. הוא שוכב על האספלט, עיניים פקוחות מסתכלות לשמאל, ברכים מונחות לימין. כאילו הוא עושה פיתול בשיעור יוגה. חלק גוף תחתון פונה ימינה, זרועות וראש שמאלה, דם עולה בפעימות ונשפך מהאוזן שלו.

לפי השלולית מתחת לראש שלו גם האוזן השנייה מדממת, אולי אפילו יותר מהאוזן הפונה למעלה. מה שנראה הגיוני אם לכוח הכובד יש השפעה בנושאים כאלה.

האופניים מושלכים באמצע הכביש, שכובים גם הם בפיתול גרוטסקי אמנותי. הנהג מזיז אותן הצידה, מתוך אינסטינקט, לא רוצה שיפריעו לתנועה או יגרמו לתאונה, למרות שאף רכב לא עבר מאז שהוא ורוכב האופניים נתקלו זה בזה. הרכב הבא שיופיע פה בשעה הזאת בטח יהיה האמבולנס.

הנהג מניח בעדינות את האופניים על המדרכה ליד הבחור המפותל. פתאום רעש המנוע נקלט בתודעתו. הוא השאיר אותו דלוק כשיצא מהרכב לראות מה קרה ושכח אותו בפיתול האיש והאופניים ובמעיין הדם. מרגע שהבחין בו רעש המנוע הופך לבלתי נסבל, לשאון גס שממלא ומכסה את הכל. בזבוז מיותר. הנהג נכנס לרכב ומדומם את המנוע, נשאר לשבת מספר שניות. הוא רואה את רוכב האופניים גם מהזווית הזאת, הזווית בה נפגשו לראשונה. הוא ממשיך להתפתל ולהתמתח לאור פנסי המכונית. תאורת הרחוב משתקפת בשלולית האדומה.

הנהג יוצא מהרכב ופוסע אחורה, בוחן את סימני הצמיגים על הכביש. שלושה או ארבעה מטרים. ריח הגומי השרוף עוד נוכח באוויר, אם כי היית צריך לדעת מה אתה מחפש בשביל להבחין בו.

הנהג יודע שלא היה שום דבר שיכל לעשות. הוא נסע במהירות נורמלית, ערנות נורמלית, חצה את הצומת תחת אור הרמזור המהבהב בצהוב. הוא מרים את הראש לוודא. כל הרמזורים בצומת מהבהבים בצהוב מונוטוני ואדיש, כמו בכל שאר הלילות בהן נהג בדרך הזאת חזרה לביתו מיציאה מאוחרת. רוכב האופניים פרץ לתוך הצומת מהירידה, צבר מהירות וכנראה לא הבחין ברכב המתקרב. שניהם בלמו ברגע האחרון. הוא מחפש לראות אם גם האופניים השאירו סימני צמיגים על הכביש ומוצא אותם בקלות. שני פסים שחורים דקים, בדיוק באותו אורך כמו אלו שהשאיר הרכב שלו. אולי אם הרוכב היה מוותר על הבלימה הוא היה מצליח לחמוק ממנו, לעבור לפניו. זה לא משנה עכשיו כלום.

הוא מקיף את הרוכב. מהצד הזה שלולית הדם בוהקת תחת אור פנסי הרכב, מנצנצת מתוכה בקצב קבוע את אורם המהבהב הלועג של הרמזורים הכבויים. כמו שמש בקוטר חצי מטר. כמו ההילה של הקדושים הנוצרים בציורים האלו. הוא מבחין פתאום שהדם כבר לא בוקע מהאוזן, רק פס אדום כהה של דם מתייבש נותר, כמו אפיק נחל חרב. הוא מנסה להבחין עם שלולית הדם ממשיכה לגדול, מסמן לעצמו נקודה על הכביש בצמוד לשולי השלולית ומחכה לראות אם הדם יגיע גם לשם. הוא סופר בליבו עד שלושים ושמונה לפני שהנקודה שבחר נעלמת תחת הדם הגואה.  בטח דם ממשיך לנבוע מהאוזן השנייה, מהנביעה התת-קרקעית. הוא מדמיין את השלולית ממשיכה לגדול לאט לאט, מציפה את כל הכביש, מטפסת על המדרכות, מכסה את העולם כולו.

השקט הצלול עכשיו גרוע אפילו מנהימת המנוע. הוא מחפש קולות כלשהם בשקט הריק, מאחל לרעש רכב במרחק או נביחת כלב. לרגע נדמה לו שהוא שומע צרצרים במרחק, הוא מחפש את מקור הצליל, מבין שמדובר בזמזום החשמל מעמוד התאורה הסמוך.

הוא מדמיין לשמוע סירנת אמבולנס, מנסה לנחש מאיזה כיוון יופיע ומקלל בליבו את הזמן שחלף. מה הטעם עכשיו, אפשר היה להתקשר ישר לחברא קדישא או למי שלא אחראי על הדברים האלו. נראה לו שאמורים בכל מקרה לקרוא לאמבולנס. גם ככה זה מה שהוא עשה. אין לו מה להתעצבן עכשיו, רק לחכות. הוא מקיף חזרה את הרוכב ונשען על מכסה המנוע, חושב פתאום שאולי זו בדיוק הנקודה בה פגעו האופניים. הוא מתרומם חזרה ובוחן את מכסה המנוע, עדיין לא מצליח למצוא שום סימן שיעיד על התאונה.

הוא שומע סירנה רחוקה. הוא חושש שהוא שוב מדמיין אבל הרעש מתחזק, מתקרב. הוא חושב שהם בטח יתאכזבו שאין מה לעשות. סתם בזבוז של זמן. הסירנה מתחזקת. ניידת משטרה מופיעה מבעלה הרחוב וגולשת את אותה ירידה ממנה הגיע הרוכב. הוא מתחיל להילחץ. ניידות משטרה תמיד גורמות לו להרגיש אשם, להרגיש שעשה משהו שעליו להסתיר. הוא מרים את ראשו, מוודא שהרמזורים אכן מהבהבים בצהוב. הוא מנסה להרגיע את עצמו, להשקיט את הלב הפועם. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר.

(ספטמבר 2012)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s