אליהו – פרק שני

פרק שני – בו אני מגיש כוס ראשונה לאליהו

כל הדברים האלו קרו לפני שסיימתי להרכיב את החיים שלי. אנשים מתנהגים כאילו ברגע שתינוק מגיע לעולם הוא כבר יודע מה לעשות בחיים האלו שניתנו לו. אין עלוני איקאה עם חלקים ממוספרים וציורים שמדריכים אותך צעד אחר צעד. גם אם היו ספרי הדרכה כאלו אף-אחד לא היה מתייחס אליהם ברצינות, לא היה מוכן להקשיב. אנחנו חייבים ללמוד בעצמנו, להיכוות. אורז אנחנו מכינים לפי ההוראות על האריזה.

אולי תינוק כן יודע כל מה שהוא צריך על החיים וזה רק השנים שמגיעות אחר-כך שדופקות לו את השכל. התקופה שאני מספר עליה, מהרגע שהגעתי לירושלים, זה הזמן בו ניסיתי להפסיק לקלקל לעצמי, אבל גם זה היה תהליך. ללמוד איך ללמוד. לתקן לפני שאפשר לתקן. באותה תקופה חשבתי שלחיות זו הדרך הצנועה להתאבד והרגשתי מאוד חכם, אולי כי זה היה שיפור יחסית לעמדה הקודמת שלי, שחיים זה משחק סאדו-מאזו מתמשך.

מאותו ערב נהייתי הבחור של הפיה והתחלתי לעבוד בפאב שישבנו בו. בעל-הבית לקח אותי לעבוד תוך עשר שניות שיחה, בקושי הספקתי להציג את עצמי. הוא אמר לי פשוט לבוא כשטל במשמרת ולבקש שתראה לי מה לעשות. זה לא הפתיע אותי, שום דבר לא הפתיע אותי באותה תקופה. ככה זה בירושלים. המשיח בא והולך, אנשים מחפשים את עצמם ומאבדים את עצמם ומוצאים את עצמם (כמעט תמיד בסדר הזה), שיכורים מגלים לך את סודות הקיום והקבלה רגע לפני שאתה מגלגל אותם מעולפים החוצה. הכל היה חלק מהיום-יום. הכל, חוץ מאליהו.

שכונת נחלאות בירושלים, המוך בטבור של העולם. המזל שלי היה שגרתי בבית-הכרם, ככה שלפחות החיים הפרטיים שלי התנהלו מחוץ לשכונה. בין הפאב לפיה הכרתי את כל הדמויות תוך פחות משבוע. עסקנים חרדים שבאים מוקדם לפאב לדבר על זונות בלי שאף אחד שומע, מהגרים אירופאים שבזים לכל דבר ישראלי ולא מסוגלים לעזוב את העיר הזאת שמפתה ומקיאה אותם כבר אלפיים שנה, כורדים ותיקים שכבר סיפרו את השקרים שלהם מספיק פעמים שהם הפכו למציאות, סטודנטיות כוסיות שממציאות את עצמן מחדש. רשימה חלקית, ואלו רק הדמויות שאפשר עוד להכליל ולסכם במשפט. נהניתי מהחיים החדשים האלו, לטבוע בביצה החמימה והמבעבעת, צורבת ומחטאת פצעים. לשתות עם הטיפוסים לתוך הלילה, לזחול למיטה עם הפיה, לשמוע את הקשקושים שלה שלעולם לא מתקרבים אפילו לגעת במשהו אמיתי. לברוח לבית שלי בבית-הכרם וללימודים באוניברסיטה. לטבוע בחיים, לא לעצור לחשוב. בדיעבד זו הייתה התחלה לא רעה.

לא ראיתי אותו נכנס. היה מוקדם ועוד התעסקתי עם הפתיחה – ספרתי את הכסף שנותר בקופה מהערב הקודם וכל הזמן התבלבלו לי השקלים. זה היה בדיוק אחרי הריב הראשון שלי עם הפיה. הפלתי כאילו-בטעות את אחת המעטפות שלה מהחיידק והיה ברור לשנינו שאף-אחד בעולם לא מקבל כל-כך הרבה שטרות של מאתיים בשביל לטייל עם כלב, אפילו לא עם כלב של רב. אחרי חודשיים שלא שאלנו אחד את השני כלום ונמנעו מדברים שמתחת לפני השטח דווקא על המעטפות דרשתי תשובה. היא אמרה לי שזה לא ענייני ועדיף לא לדעת. טעיתי והתעקשתי, אמרתי לה שהיא חייבת לספר לי הכל. האמנתי בזה גם. ככה זה כשאתה צעיר וטיפש, אתה עוד מאמין שאתה באמת יכול לדעת משהו על מישהו. היא עשתה איזו קפיצה לוגית והחליטה שאני מאשים אותה שהיא מוכרת את הגוף שלה או משהו, ותוך רגע אני הייתי במגננה. צעקנו שם איזה שעה, מתישהו היא גם ניסתה להוציא לי את העיניים והצליחה רק להשאיר לי שתי שריטות ארוכות על הלחי. איכשהו שכבנו, אולי כי הפורקן הפיזי האחר שהיה זמין לנו היה מוביל אותנו לבית החולים או לכלא. אחד הזיונים האהובים עלי במוזיאון הקטן שאני שומר לעצמי ומבקר בו לעתים תכופות מדי. אלים ורך, בלתי-אפשרי. אחרי היא סיפרה לי את האמת – היא מעבירה חבילות סגורות בין הרב לפרופסור שלה באוניברסיטה, וכן, גם מטיילת עם הכלב. זה היה כל-כך מטומטם. היא נישקה את השריטות שעשתה לי, הבטיחה לפצות אותי. כמעט והתחלנו עוד פעם אבל הייתי חייב לצאת לעבודה.

למרות הסקס והפיוס נשארתי עצבני. עצבני שבכלל היינו צריכים לריב ועוד יותר על זה שלא אכפת לה, שאין בה טיפת אחת של סקרנות לגבי תכולת החבילות שהיא מעבירה. זו הייתה עוד הוכחה לשטחיות שלה שכל-כך הקסימה ודחתה אותי. סוג של פלגמטיות שככל הנראה הפך אותה למושלמת עבור העבודה הזאת.

ספרתי את הכסף ללא הצלחה. ככל שלעסתי את השיחה שלנו הבנתי שדווקא בקשר לפרופסור היא הסתירה משהו. דמיינתי אותה מעבירה אליו חבילה מלאה קוק ונשארת לנסות את החומר, עושה דברים שרק בחורות על קוק בסיפורים מוכנות לעשות.

הייתי אכול קנאה ותשוקה וכעס. מובן שלא שמתי לב כשאליהו נכנס לפאב והתיישב מולי. אליהו, בפעם היחידה ששאלתי אותו תמך בגרסה הנסיבתית הזאת, אמר שהוא ישב איזה עשר דקות והסתכל עלי אוכל את עצמי ומזיז מטבעות מצד לצד. יש בי התנגדות לכתוב ככה את הסיפור, לכתוב שרשרת של נסיבות המובילות אחת לשנייה. אם לא במציאות לפחות בסיפור אנחנו יכולים להעמיד פנים שהעולם אינו אדיש ומקובע.

אם כן, לא ראיתי את אליהו נכנס באותו ערב כי לא הייתי מוכן להיפגש איתו עדיין, או בכלל. אין לזה שום קשר למה שקרה קודם. לא אני הוא האיש שאמור לספר את סיפורו של אליהו, זו האמת הפשוטה. אני יודע זאת, ומתוך רגישות כלשהי ידעתי זאת עוד אז, הורדתי את הראש וניסיתי לחמוק מהמקרה. מובן שזה לא הצליח.

הייתי שם, אליהו נכנס, אספר את הסיפור. המקרה מנצח את הרצון, תמיד, כמו באבן-נייר-ומספריים. ואת המקרה מנצחת האמונה, שמספרת לי שבכלל לא ראיתי את אליהו נכנס כי הוא לא נכנס. אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה דורש ממני למחוק את השטויות האלו, צועק-צוחק עלי שהפכתי לזקנה רדופה אמונות תפלות, אבל אני יודע שהאפשרות קיימת. אליהו פשוט הופיע בכיסא באותו הערב. אמונה מנצחת מקרה, עושה בו סדר. מקרה מנצח רצון, עושה ממנו צחוק. רצון מנצח אמונה, כי תמיד נעדיף את הנחש על האל. המנצח בין השניים חת שתיים שלוש.

בכל מקרה (או רצון או אמונה) רק אחרי שסיימתי לספור את כל המטבעות המזדיינים ולקלל שאין שטרות של עשרים הרמתי את הראש וראיתי את אליהו יושב על הבר ומחכה. לא הקדשתי שום מחשבה לדרך כניסתו אל הפאב. הדבר היחידי המוזר שמצאתי בו באותו הרגע היה שלא הכרתי אותו מהשכונה. בכל המשמרות שלי בפאב תמיד הלקוח הראשון היה מקומי. זרים מפחדים להיות הראשונים לשבת, ותמיד בפתיחה היו לי כמה זוגות שהיו מציצים פנימה, רואים אותי עומד לבד מאחורי הבר וממהרים לברוח.

ברכתי אותו לשלום. ארבעים ומשהו, שמור, רזה, פנים מדבריות. קמטי צחוק נפתחים כמו שורשים מפינות העין והפה, אפילו שבאותו הערב הוא לא עשה בהם שימוש. ראו מקילומטרים שיש לו משהו רע בבטן ושעדיף לשמור מרחק. המרפקים שלו היו נטועים בלוח העץ של הבר והראש שלו ישב כבד בין כפות ידיו. שאלתי אותו אם אני יכול לעזור במשהו. גם אם לא הייתי רואה אותו שוב הייתי זוכר לנצח את המבט שהוא נתן בי בתגובה. הפעם הראשונה מתוך שלוש בהן אקבל מאליהו את המבט הזה. עיניים שקועות עמוק מאחורי גבות שעירות מלבינות, מנצנצות מתוך המערה שלהן בירוק מעושן ומאיים. למרות שאני לא מחזיק יותר מדי מהאיש שהייתי ידעתי לנחש את המשמעות של מבט כזה על איש שיושב בפאב בשבע ועשרים. עבודה לברמן מומחה בעל-שם, לא למתמחה צעיר. הייתי צריך להוריד את הראש ולהמשיך לספור מטבעות עד שהוא היה נכנע ולוקח את הדבר הרע בבטן ואת העיניים הבוערות שלו למקום אחר. לא להיכנע למקרה ככה, לא להיות זה שבוחן את קצהו של הקרחון ומנסה לנחש לאיזה עומקים וטמפרטורות הוא מגיע.

שאלתי אותו מה הוא ירצה לשתות ובינתיים ארגנתי לו קערת זיתים קטנה. הוא הסתכל על הזיתים, ממש בחן אותם כמה דקות כאילו בחיים שלו הוא לא ראה קערת זיתים. הוא לעס את הלחי שלו, בתנועה שמאוחר יותר אגלה שאימצתי לעצמי. הוא ביקש כוס יין אדום. היה רבע בקבוק פתוח אבל הרגשתי שהאירוע דורש בקבוק חדש, חוץ מזה שהיין אצלנו היה עובר כל-כך לאט שחששתי מלהוסיף לצרות של האיש גם קלקול כיבה. פתחתי בקבוק, הנחתי מולו כוס נקייה ומזגתי מנה יפה. הוא חייך קצת אל כוס היין, סובב אותה. לא רציתי להעיק עליו אז זזתי הצידה וחזרתי לסידורי פתיחה, חתכתי לימונים או משהו. הוא סובב את הכוס שוב ושוב, חיכה.

הזמן עבר כהרגלו. אנשים נכנסו ויצאו. חוץ מאליהו הערב הזה נמרח למאות אחרים דומים לו. המשכתי לחשוב על הריב עם הפיה והגזמתי בצ'ייסרים עם הקבועים, שגם ככה רוצים שתשתה איתם יותר ממה שכדאי לך בזמן משמרת. בטח אליהו ישב שם איזה שעתיים מול כוס היין הזאת, מרים אותה מדי פעם ומניח. אולי הוא טעם ממנה, אני לא יכול להגיד בביטחון. אני רק יודע שמתישהו הוא הרחיק אותה עד לקצה הבר, תפס את המבט שלי וביקש לעצמו כוס ערק מהול במים. ככה. לקחתי את הכוס ושפכתי את היין לכיור, שאלתי מה היה לא בסדר בו. אליהו אמר שהיין בסדר, פשוט הוא לא אוהב יין. מזגתי לו את הערק, הוא עשה את אותו הטקס. סובב וסובב, הרים והניח – רק שהפעם הטעימה עברה בשלום. הוא הרים את הכוס, לקח שאיפה עמוקה ושלוק קטן וחייך, או אולי רק עלה מספיק מהתהום שהוא היה שרוי בה בשביל שזה יחשב לחיוך. מחקתי לו מהפתק את היין וכתבתי ערק. עד סוף הערב הספקתי להוסיף שבעה קווים, ואני לא יכול להיות בטוח שבמצבי טרחתי לסמן לו את כל הכוסות שהזמין. אפשר להניח שלא.

יש לי את הפתק הזה במגירת הזיכרונות שלי. יין אדום מחוק בקו אופקי, ערק עם שבעה קווים אנכים קצרים לידו והסכום: תשעים ושמונה שקלים. לא חשוב כמה הייתי שותה באותה תקופה תמיד הייתי עושה את כל החשבונות בראש, ידעתי בעל-פה את כל הכפולות של ערק וויסקי ובירה. גאווה מקצועית מטופשת. עד היום הוא, או אולי אני בעצם, חייבים לפאב את החשבון הזה.

מתישהו שאר הלקוחות הלכו. היה קטע כזה ללקוחות הכבדים בפאב – כשהם היו מרוקנים כוס הם היו או מושיטים אותה לקצה שלי של הבר, או משאירים אצלם. כשהכוס נשלחה אלי סימן היה שצריך למלא אותה, כשהכוס הריקה נשארה אצלם סימן שהגיע הזמן לסכם את החשבון. ככה זה, להפוך את כל עסקי השתייה לשקופים, לרקע עליו מציירים עוד ערב. היה אמצע שבוע ועוד לפני שתיים בלילה כל הכוסות הריקות נשארו אצל בעליהן. רק כוסו של אליהו, שלמד את המנהג מהתבוננות, המשיכה כל פעם למצוא את דרכה לקצה הפאב, להתמלא ולחזור.

נשארנו שנינו. הפאב היה פתוח עד לקוח אחרון, ולקחנו את זה ברצינות באותם ימים. כל עוד מישהו במקום היה רוצה לשתות אנחנו היינו מגישים לו – ולרוב שותים איתו. זה לא סותר את העובדה שהיינו מתים להסתלק הביתה ברגע שהוא יועיל בטובו לשלם וללכת. אותו ערב קיוויתי לצאת מוקדם, להספיק עוד את הפיה לפני שהיא נרדמת או לישון קצת בבית שלי ולקום מוקדם להכין תרגילים. הפכתי את הכיסאות על השולחנות, שטפתי את הכוסות האחרונות, ספרתי את הכסף בקופה.

אליהו שאל אם אני סוגר. אמרתי לו שהוא יכול להישאר כמה שהוא רוצה, וכאילו כדי להוכיח את זה נכנסו זוג בדייט ראשון שסולקו מפאב אחר ושמחו לראות שאנחנו פתוחים. באין ברירה הורדתי את הכיסאות מהשולחן הפינתי ומזגתי להם צ'יסרים של משהו. הם הורידו אותם מהר, להפטר מזה ולהמשיך להתמזמז. חידשתי לאליהו את הערק על חשבון הבית ולעצמי מזגתי ג'ק בלי קרח (אז עוד הרגשתי שאני צריך להוכיח משהו למישהו). עברתי לצד השני של הבר והתיישבתי ליד אליהו. הצעתי לו להרים כוסית. הוא שאל לכבוד מה. אמרתי בריאות אהבה ואושר, שזה משהו שגנבתי מברמן אחר וקטע שתמיד היה עובר טוב עם לקוחות. אליהו הסתכל עמוק לתוך העיניים שלי, הגחלים הירוקות שלו בוהקות אלי מהמעמקים. באותו הרגע ידעתי מי הוא, גם אם עוד לא הייתי מסוגל להאמין. אי-אפשר להסתכל לתוך העיניים האלו ממרחק כזה ולא לדעת.

הפגשנו כוסות בכוח, הערק הלבן העכור והוויסקי הצלול הזהוב, הוא נהם את ה"בריאות" והתעלם מכל השאר, גם "לחיים" הוא לא אמר. בכל זאת הורדנו שנינו כוס שלמה. קמתי וחידשתי לנו את הכוסות, מזגתי גם צ'ייסרים לזוג ליתר ביטחון שלא יצטרכו להפריע לעצמם או לי. חזרתי לשבת ליד אליהו, הרמתי עוד כוסית לוודא. הוא שוב לא אמר "לחיים", רק הסתכל עלי בעיניים הבוערות שלו. לא הייתה ברירה. זה טוב להאמין שאין ברירה, שהמקרה והרצון והאמונה פועלים יחד לפעמים. אם עוד הייתה הזדמנות כלשהי לחמוק מהסיפור הזה, לעצור אותו מלהתחיל, היא חלפה בהרמת הכוסית השנייה, עם צלצול הזכוכית הנפגשת ואמירת "לחיים" שלא נענתה. לגמנו, הנחנו את הכוסות, שאלתי אותו למה הוא לא אומר "לחיים". נדמית כמו שאלה תמימה סך-הכל, תמימה והרת גורל.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s