לצפות בה נעלמת

המרפסת הבודדה הזאת.  מזח בין הבית לרחוב, לעמוד ולראות את כל האנשים מפליגים למקומות אחרים ואתה נשאר מאחור לנפנף להם ולקוות לשובם. בדיוק ככה כשהילה עזבה, יצאה לרחוב והפליגה הלאה בזרמים המהירים של המדרכה, והוא במרפסת מתבונן בה מתרחקת, פונה שמאלה למנדלי מו"ס, נעלמת מעבר לאופק, מתבונן ומקווה שהיא תסתכל אחורה ולמעלה ותראה אותו מסתכל עליה נעלמת.

הוא בדיוק באמצע שסן בהייה מוצלח במיוחד כשדודה בלה מופיעה אצלו בדלת. דודה בלה הייתה מופיעה בדלת מתי שהתחשק לה, בלי להודיע מראש ובלי שום דפוס שאפשר להתחקות אחריו. תמיד בזמן הנכון, כשהוא בבית ופנוי וצריך ביקור של דודה בלה. תמיד עם מתנה ביד.

שלושת הביקורים האחרונים שלה השאירו אחריהם קולף לקני-סוכר, "דמבו" בקלטת וידיאו ובובת בד של תוכי מדבר. בקרוב יקרה לך משהו טוב.
הקולף עבד טוב גם על גזרים ועושה לו געגועים ללאוס, אליה הבטיח לעצמו לחזור ברגע שיתפטר מהעבודה; את הקלטת הוא לא יכול לראות כי אין יותר מכשירי וידיאו; ובחודש האחרון התוכי מנחם אותו כל פעם שהוא יוצא למרפסת ולוחץ לו על הבטן. בקרוב יקרה לך משהו טוב, בקרוב יקרה לך משהו טוב.

בכל מקרה דפיקה בדלת. רגע אחד הוא מאבד פעימה אבל מתפכח מיד. הוא יודע שהוא סתם מפתח תקוות שווא ושזו רק דודה בלה – זה היה בדיוק הזמן בשביל דודה בלה להופיע.
הוא פותח את הדלת ומנשק שלוש פעמים, שמאל-ימין-שמאל כמו במעבר החציה. היא דוחפת אותו הצידה ועושה סיבוב בדירה בלי להוריד את השקיות או את המעיל המאובק, בודקת שהכול אותו דבר לפני שהיא נעמדת במרכז הסלון ושואלת לפי הטקס: מה קרה לחתול שלך?

אף-פעם לא היה לו חתול והוא לא מתכוון להכניס אחד – הרגילים עושים לכלוך והקרחים מכוערים. הוא מניח שזו פשוט הדרך של דודה בלה להגיד שלום ואולי גם לנזוף בו על כך שעדיין אין לו חתול שישמור עליו. בכל מקרה כחלק מהטקס הוא אמור להמציא תשובה חכמה או לפחות מתוחכמת. יצא לחפש את ההורים הביולוגים שלו. לקח את הגלימה והטייטס ויצא להילחם בפשע. מחפש את אמא בדרום אמריקה. היום הוא מסתפק ב"הילה לקחה אותו".

הדודה יוצאת למרפסת לקטוף את מה שהיא צריכה בשביל התה ונותנת לו את המתנה שלו – שני קילו חמר אדמדם שהיא שולפת מתיק הצד שלה, שבשום אופן לא היה בו מספיק מקום לשני קילו חמר. הוא משתדל לא להיות מופתע, וגם לא שואל מה עושים עם שני קילו חמר, רק מניח אותם בצד ושוכח מהם בזמן שהוא והדודה יושבים על כוס שיש בה יותר עלים ממים ומדברים על כל נושא שבעולם חוץ מעל הילה. באמצע משפט על סרט טבע שהיא ראתה עם פטריות שמשגעות נמלים הדודה קופצת ומודיעה שהיא חייבת לעוף, מספיקה בדרך החוצה לשטוף את שתי הכוסות ולתת שלוש נשיקות.

שוב הוא שוב יושב וחושב לא לחשוב, יוצא למרפסת לא לעשן סיגריה. רק שעכשיו יש לו שני קילו חמר מחכים על השיש במטבח.

***

בלילה הוא חולם שהוא חולם עליה. האוויר רטוב מצלילים והכל מוצף באור צהוב, החתול שאף-פעם לא יהיה לו נשטף החוצה עם זרם האור שנשפך מהמסדרון במורד המדרגות. מהמרפסת הוא יכול לראות אותה עומדת בלב הדשא של האוניברסיטה ומתפשטת בצל של עץ צפצפה. האדמה סופגת את האור הצהוב שנשפך לו מהדירה והילה מתפשטת ורוקדת ונעלמת לאט לאט.

הוא מתעורר שטוף זיעה לצלילי יללה מרוחקת של כלב פגוע, הוא סוגר את החלונות על כל הרעש והלחות שבחוץ ומדליק את המזגן. הוא מנסה להיאחז בפרטי החלום, לשאוב מהם משמעות, תקווה. מאוד מוזר שחלם שיר של תום וויטס אבל אולי כשאתה מזיע את החיים שלך בלב שבור זה מתבקש. במשך חצי שעה הוא מנסה לחזור לישון, מתהפך קצת, מנסה לחבק את הכריות בכל זווית אפשרית. הוא מוותר וקם מהמיטה המסוכסכת ופורש למרפסת, משאיר את המזגן דלוק לכל מקרה.

בדרך למרפסת הוא אוסף את החמר שלו ותחת הירח המלא, שאולי מסביר את החלום המוזר, הוא מתחיל ללוש. אין לו יותר מדי ניסיון בזה אבל כנראה שהוא עושה משהו טוב כי החמר הופך לרך ובעיקר קל יותר. מוזר. אולי הלישה מכניסה לתוכו אוויר, לא שזה הסבר הגיוני, אולי האצבעות פשוט מתרגלות לחמר או שהירח מושך אותו למעלה. ככה זה עם חמר של דודה בלה.

הוא ממשיך עוד קצת, עד שנדמה לו שאם ימשיך עוד החמר יתנתק מהשולחן וירחף באוויר, כמו ענן מוצק מדי. הוא מתחיל לשחק, מושך חתיכות מהגוש המרכזי. כוכב-ים מעוות הופך לסוג של כלב ומתגלגל למשהו מורכב יותר. הוא מעצב את הגפיים, מעגל את הראש. זה יוצא לו די יפה דווקא. הוא אפילו מצליח להעמיד את האיש הקטן שיצר על השולחן במרפסת. עכשיו הוא יכול להגיד שעשה משהו בחודשיים האחרונים, איש שלם אפילו.

הוא נזכר בביקור שלהם בפראג בסיור בבית הכנסת ובגולם של המהר"ל ששמר על היהודים. הוא חורט לאיש הקטן את המילה "אמת" על המצח – ככה, אם כבר איש מחמר שיהיה גולם. הוא מרים את הראש מהגולם והזיכרונות וקולט פתאום שצבעים הופיעו בשמים. רע מאוד להיות ער בזריחה מהכיוון הלא נכון של הבוקר. הוא ממהר לחדר שלו, מתחבא מתחת לשמיכה באוויר המסונן והיבש של המזגן.

***

הוא מתעורר כעבור שעתיים. כל האור שנשפך פנימה גורם לו לחשוב שהוא באיחור כבר, אבל הפלאפון מראה עשר דקות לשעון המעורר. הוא מתהפך וחולם משהו עם טעם של בחילה עד שהשעון מצפצף ומעיר אותו. הוא עייף הרבה יותר בקימה השנייה.

הוא יוצא למרפסת לקפה ולא-סיגריה של בוקר, אפילו לא שם לב שהגולם לא עומד על השולחן יותר, שוכח שאי-פעם היה שם גולם. מסיים את הקפה המתוק מדי בשלוק והולך לעבודה.

***

הוא חוזר בערב אחרי יום של כלום במשרד. חודשיים הוא לא עושה שם כלום חוץ מלנדוד בין ערכי ויקיפדיה ולא נראה שלמישהו אכפת. היום הוא למד המון על פטריות ונמלים וזומבים. ההתעלמות הגורפת ממנו ומחוסר התפוקה שלו גורמת לו לפקפק שאי-פעם עשה משהו בעבודה שלו חוץ מהמרה ישירה של חיים לכסף.

הוא יוצא לכוס קפה של ערב במרפסת ושם לב בפעם הראשונה שהגולם לא שם. הוא משאיר את הקפה על השולחן ונכנס פנימה – מנסה לשכנע את עצמו שהוא בטח הכניס אותו לפני שהלך לישון. החיפושים לא מניבים גולם אבל הוא מוצא המון דברים מוזרים אחרים: מישהו עשה כלים, השטיחים נוערו, הרצפה נקייה, השירותים מבריקים כמו שלא הבריקו אפילו אחרי שאחותו ניקתה אותם כשרק נכנס לדירה. הוא פותח בחשש את הארון – אכן, הבגדים מקופלים בפנים. אחותו הייתה בדירה. סימן שמצבו באמת רע אם אפילו היא שמה לב ובאה לעשות סדר.

עכשיו איפה אחותו יכלה להחביא בובת בוץ בגובה חמישים סנטימטר?

הוא יוצא למרפסת לחשוב על זה ולסיים את הקפה שלו ומגלה שכוס הקפה שלו נעלמה. הוא חוזר פנימה ומוצא אותה שטופה וממתינה בייבוש כלים.

האינסטינקט הראשון שלו הוא להימלט מהדירה, במחשבה שנייה נראה לו עדיף להיכנס למיטה ולהטמין את הראש מתחת לשמיכה, אבל קודם כל הוא מחייג לאחותו.

היא אומרת שהוא לא מצחיק ומנתקת, כמעט מצליחה לשכנע אותו שזו באמת בדיחה שלו. הוא מחליט שהכי טוב להכין כוס קפה חדשה והפעם לשמור עליה. הוא יוצא למרפסת ותופס את הגולם צד דובוני-האבק, אותם יצורי שיער ואבק שאחרי שלושה חודשי הזנחה גדלו מספיק בשביל להיחשב חיות מחמד.

***

הוא עוד עומד משותק עם הפה פעור כשהגולם מסיים לאסוף את רסיסי הספל ולייבש את כל הקפה מהרצפה. מאוד זריז יחסית ליצור חמר בגובה חצי מטר. הגולם מסיים ומטפס על השולחן לעמוד מולו. נדמה לו במבט מקרוב שדופק פועם מאחורי ה"אמת" שעל מצחו של הגולם, כמו ורידים במצח של נהג מונית עצבני.

 היי, אני אפי.
הוא מציג את עצמו ושולח יד. הגולם לוקח את ידו ולא אומר כלום, משאיר קצת שאריות של חמר שמתייבשות במהירות והופכות לעפר על אצבעותיו של אפי.
 יש לך שם?
הגולם מנענע את ראשו לשלילה.
 אתה צריך משהו?
שוב הראש נע מצד לצד ואפי מתחיל לחשוש שאם זה ימשך ככה החמר עוד יתרכך וראשו של הגולם ייפול.
 מה בעצם אתה עושה פה?
הגולם מושך בכתפיו, מה שגורם לו להראות אנושי לחלוטין.
 טוב, אתה מוזמן להישאר בינתיים ואתה לאצריך לנקות כל הזמן, בסדר? זאת שמורה לדובוני אבק גם ככה. ניקיון זה רצח.
היא תמיד שנאה את הבדיחה הזאת שלו. הגולם מהנהן לחיוב ומתיישב על הספה, בוהה בירח המתחסר. אפי מתיישב לידו, הם יושבים בשקט ומסתכלים עד שהירח נעלם מעבר לבניין השכן.

****

בסך הכול הגולם הוא השותף הכי טוב שהיה לו. שקט, נקי, אף-פעם לא משאיר כלים בכיור או שערות במקלחת. רק מדי פעם קצת מתפורר לו פה ושם אבל זה משתלב באבק הרגיל שמגן על רצפת הדירה, מוסיף גוון אדמדם לאפור הסטנדרטי. הזמן זורם בנחת – לשבת ולא לחשוב, לצאת למרפסת, לא לעשות כלום בעבודה. לחכות. החיים מקבלים תפנית רצינית לחיוב אחרי שהוא מלמד את הגולם לשחק שש-בש.

הכול נהרס, בצורה הצפויה והנוראית ביותר, בשיחת טלפון. רק המספר על הצג עושה לו שילוב מעניין של בחילה והתקף לב. הוא מחכה שלושה צלצולים שלא יראה כאילו הוא כל הזמן מסתובב עם הפלאפון בכיס ורק מחכה לשיחה ממנה.
היא רק רוצה לבדוק שהכל בסדר, לא שמשהו השתנה, רק לשאול מה שלומו ולספר לו שהיא התמקמה בדירה החדשה וחושבת עליו מדי פעם.
חבר שלו קרא לזה פעם שיחת "רק רציתי לוודא שאתה סובל". מסורת של אקסיות. הוא מצליח לסיים את השיחה בלי להיכנס להתקף אסטמה ומתמוטט חזרה ליד הגולם שרק מסתכל עליו משני החריצים שבראשו הקרמי.

לך תביא אותה.
הוא לא יודע מאיפה זה יצא לו, אבל עכשיו, אחרי שזה יצא ממנו, זה מרגיש נכון.
לך תביא אותה.

הגולם מסתכל עליו, פרצופו האטום כאילו מחפש פשרה כלשהי. ביעילות מפתיעה הוא קופץ מעבר למרפסת ומתחיל לרוץ. אפי בקושי מספיק לקום בזמן מהספה לראות את היצור הקטן נעלם מעבר לפינה.

הוא נשען אחורה ועוצם עיניים, מחכה.

***

הוא מתעורר בזריחה במרפסת לבד. משחק השש-בש שהופרע באמצע עוד עומד מאשים באמצע השולחן. הוא קם ושוטף פנים, מחפש את גולם בדירה. תנועה בזווית העין מקפיצה אותו אבל זה רק אחד הדובונים היותר מפותחים, מחליק עם בריזת הבוקר מהמחבוא מתחת לספה לכרי המרעה שמתחת לארון הספרים. משהו בתוך אפי מחמיץ. התחושה הפולנית-יהודית-אנושית הזאת שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא נכנס להתקלח, מתגלח אפילו, מתבשם. הוא יוצא החוצה. לפני שהוא עובר את הפינה הוא מסתכל אחורה ולמעלה, לעבר המרפסת הריקה.

***

הוא עומד מול הדלת, נושם לרווחה מול השלט הנשי למהדרין "הילה ונעמה הנינג'ות". הוא לוחץ על הפעמון, אצבעו קופאת באוויר והנשימה נתקעת בגרונו כשהוא מבחין בתוספת קטנה בלורד שחור ליד שתי השמות הנשיים – "וגולם".
קם על יוצרו המניאק הקטן. הוא חוטף התקף חרדה, רוצה להימלט וכמובן קופא במקום. בכל מקרה מאוחר מדי, רעש מנעול נפתח והילה מופיעה מולו אופקית: יד שמאל שנשענת על הקיר, אחריה תנועת הדלת חושפת זרוע, כתף, עין שמאל מופתעת, חזה שמאלי מחייך אליו מתוך גופיה ביתית, פנים מחייכים נבוכים ובסוף כשהדלת נפקחת עד הסוף רק יד ימין עוד מסתתרת מאחוריה, ממשיכה לאחוז בידית.

 היי אפי, איזו הפתעה.
 היי כן, הפתעה. את נראית מעולה, כלומר, המ, כן, את נראית מעולה.
 אתה חמוד אבל אני לא חושבת שזה טוב שאתה כאן ככה, בלי להודיע והכל.
 כן, לא התכוונתי, פשוט כן, אני מחפש את הגולם שלי.

היא צוחקת. יש לה את הצחוק הכי נעים בעולם. בהפרש. הוא מרגיש רגע שהוא רוצה לצלול לתוכה, להחליק פנימה על הצחוק הזה. הוא לוקח נשימה עמוקה, מקווה להריח את הבושם שלה.

 באמת חשבתי שזה מאוד מוזר איך פתאום מופיע כאן ככה גולם משום מקום,  דופק בדלת ומתחיל לנקות את הדירה. בכלל חשבתי שזו סתם אגדה.
 כן, גם אני חשבתי ככה.
 זוכר אז כשביקרנו בבית הכנסת בפראג והמדריכה אמרה שהוא בעליית הגג ואסור לעלות והתפלחנו למעלה ולא היה שם כלום.
בטח אני זוכר. ושכנעתי אותך לעשות את זה שם על הרצפה והרבי נכנס לנו באמצע וסילק אותנו החוצה.

הוא נלחץ, חושש שהגזים אולי. היא שוב היא צוחקת את הצחוק היפה שלה. הכל בסדר.
 אתה והשטויות שלך.
היד שלה עוזבת את הידית ועכשיו הוא רואה את כולה עומדת בפתח הדירה המצוחצחת שלה, נקייה כמו שרק דירה עם גולם יכולה להיות.

 אז כן, מסתבר שכן יש גולם.
הוא מפחד שהדלת תיסגר כשהוא עדיין בצד השני של המפתן, מחפש עוד שטויות להגיד בשביל להמשיך ולקיים את הרגע הזה.
רק הרבה יותר קטן ממה שמספרים.

כאילו שמע את השיחה שלהם גולם בדיוק מופיע עם שני ספלי קפה, מתמתח על קצות אצבעותיו בשביל להגיש להם את הכוסות ונעלם במורד המדרגות. אפי משוכנע שהוא קרץ לו בדרך החוצה.

***

הם מסיימים את הקפה, הוא יושב על הרצפה בחדר מדרגות והיא על הרצפה הנקייה בפנים, מדברים בעיקר על גולם ואיזה מוזר שזה בכלל לא מוזר. הוא שולח יד שחוצה את שדה הכוח הבלתי נראה שמפריד את החוץ מהפנים ומלטף את הלחי שלה. היא משתתקת ונגמר החמצן.

 היה נחמד.
כן. מאוד.
אני אדבר איתך.
 באמת?
כן.
 זה טוב.

הוא לא יכול לעצור את החיוך שמתפשט לו בגוף. היא קמה, מחזיקה את הדלת, מצליחה לגרד חיוך קטן מהמבוכה לפני שהדלת נטרקת.
 תמסור לגולם שהוא מוזמן תמיד.
הקלאק הסופי הזה כשהצ'ופצ'יק של הצילינדר קופץ למקומו ומכריז שרגע החסד נגמר. הוא מסתובב והולך, מחזיר את הנשימה מצעד לצעד.

הוא עובר את הפינה ורואה את מרפסת הבית מולו. נעמד במקום לרגע ומנסה לעצור את המטוטלת על רגש אחד. הוא משפשף את העיניים ומחייך, ממהר הביתה מלא בתקווה. אולי גולם שם, אולי הוא לא זוכר שהם הפסיקו את המשחק בדיוק אחרי שהטיל דאבל חמש, אולי הקסם הצליח.

(אוגוסט 2011)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s