אליהו – פרק שלישי

פרק שלישי – בו אליהו מספר על קללותיו הרבות ושלי היחידה

אני לא יודע איך זה בחיים שלכם, אבל אצלי כל השיחות החשובות קרו תמיד בזמן, או במצב התודעה, הלא נכון. אפילו אחרי שהפסקתי לברמן, אפילו אחרי שהפסקתי לשתות. תמיד שיחות חשובות מזדמנות כשאין אפשרות לנהל אותן, כשהמאמץ למצוא את המילים, ליצור מהן משהו, נמצא רחוק מעבר להישג יד. השיחה עם אליהו חרגה מעבר לחוק הקבוע הזה, שמה אותו ללעג. לא רק במצב התודעה הכושל, על השעה המאוחרת והאלכוהול והריב עם הפיה; אלא גם במקומות אליהם היא ניסתה לקחת אותנו בעל כורחנו.

אני לא הולך להעמיד פנים שאני זוכר כל פרט, כל מילה. אפשר להניח שהרבה שכחתי ומעט אני ממציא, למרות שאליהו היה אומר ההפך. האלכוהול, השעה המאוחרת, השנים שחלפו. ברגעים אלו ממש אני רק דוחה, משתהה, מפחד שלא אצליח לתפוס את זה, את הלב הפועם של הסיפור. אין לי ספק שאת השפה של אליהו, הדרך המיוחדת שלו לכפות את רצונו על מילים, לא יעלה בידיי לשחזר. אתם תאלצו פשוט לסלוח לכישורי הכתיבה המוגבלים שלי. אמרתי כבר שהסיפור הזה נועד לאחר ורק המקרה כפה אותו עלי.

אליהו לקח את הזמן לפני שהוא ענה לשאלה שלי, וכמו כל היהודים הטובים הוא ענה בשאלה משלו. "אתה בכלל יודע למה אומרים לחיים?"

הייתה לי תשובה. אחת שהייתי מאוד בטוח בה אפילו שלא זכרתי מאיפה הגיע אלי הידע הזה. סיפרתי לאליהו שבימי קדם אנשים היו מרעילים אחד את השני ביין, וכדי שהאורח ידע שהמארח שלו לא מנסה שום דבר הם היו מנגישים כוסות חזק, לא כמו שעושים היום, ככה שהיין היה מתערבב בין הכוסות. יחד עם ההנגשה של הכוסות היו אומרים "לחיים" כאיחול הדדי שאין רעל בכוסות.

"שטויות", הוא סינן בכעס משועשע והרים את הכוס שלו, "בוא, תן אחת חזקה". הנגשנו את הכוסות שלנו חזק, חזק יותר ממה שהייתי מעז לעשות לכוסות זכוכית במצב מפוכח יותר. הערק והוויסקי הטלטלו וקיפצו, כמה טיפות גם עלו לאוויר ונחתו על האצבעות שלנו.

"רואה, זה סתם, שום בסיס עובדתי. אם היו עושים משהו כזה מתישהו בהיסטוריה האנושית תאמין לי שאני הייתי יודע."

הוא הנחית אגרוף כבד על הבר, ולרגע היה נדמה שהמשפט שהרגע נפלט מפיו מטריד אותו, הוא הרים מבט מהיר אלי, שלח גם אחד מהיר אחורה, לזוג שלנו, שהמשיכו להתגפף ולהתעלם מיתר העולם.

"אני יכול לספר לך משהו? כלומר, אם אני אספר לך משהו אז תוכל לשמור אותו לעצמך? או נגיד לפחות לא להאמין לשום מילה ולחשוב שאני סתם משוגע ששתה יותר מדי?"

סיפרתי לו שלברמנים יש שבועה מקצועית, כמו זאת של פסיכולוגים או עורכי-דין. מה שנאמר או קורה בין גבולות הפאב נשאר שם, ואם אדם עשה משהו שהוא לא זוכר, או שהוא מעדיף להעמיד פנים שהוא לא זוכר, אסור להזכיר לו את זה.

"שבועה יפה."

"זה לא היה עובד אחרת. אם היינו מסתובבים ומזכירים לאנשים מה הם עשו אתמול אף-אחד לא היה יכול לשתות."

"אז אני רוצה לספר לך משהו, ואתה מתבקש לא להאמין לי ובכל מקרה לשמור לעצמך. כשיוצא לי לפלוט משפט כזה בטוח מדי על העבר אני מחפה על זה. ספר שקראתי, מחקר שאני עובד עליו. זו הסיבה למה טרחתי והפכתי לפרופסור להיסטוריה. בשביל להקל עלי בשיחות. הרבה יותר פשוט להסביר למה אתה זוכר דברים שקרו לפני מאות ואלפי שנים. והבונוס הוא שבכל מקרה לא מצפים ממך להתנהג בשפיות יתר, אפילו להפך. אקסצנטריות היא חלק מהקסם של פרופסור טוב באוניברסיטה. והפנסיה מעולה".

"אתה פרופסור פה?"

סירבתי להבין על מה אנחנו מדברים, מה אליהו מנסה לספר לי. אפשר לתרץ את הקליטה האטית שלי ברמה הרוחנית הנמוכה שלי באותה תקופה, ובאותו ערב בפרט; או שאפשר להמשיך ולטעון שלא הבנתי כי לא הייתי אמור להבין.

"פרופסור שוסטר, אשר שוסטר. פרופסור להיסטוריה וארכאולוגיה שלא צריך לעשות יותר מדי. מדי פעם אני נזכר במשהו שקרה מתישהו. ריטלין עוזר לזה מאוד, שתדע. אני כותב מחקר או ספר וכולם מאוד שמחים. הבעיה היחידה היא להמציא רפרנסים. אתה לא רוצה לדעת כמה פעמים הייתי צריך ללכת ולחפור משהו מהאדמה רק בשביל להסביר מאיפה הבאתי סיפור. או בשביל להשלים את הפרטים הקטנים ששכחתי. אתה לא תאמין כמה קשה היה למצוא את הבדואי הזה שיגלה בשבילי את מגילות ים-המלח. אתה לוקח מישהו ביד ומראה לו אוצר ומה הוא עושה? משתמש בו להתחיל מדורה! לפעמים בני-אדם פשוט לא שווים את הבוץ שהדביקו אותם ממנו."

הוא נתן בי מבט חד וארוך, נתן לי את התחושה הברורה והמדויקת שגם אני לא ממש שווה את השמונים ומשהו קילו בוץ שלי. באמת שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מזל שהיה לי עוד וויסקי ללחלח את עצמי. הסיבה היחידה שעוד הקשבתי ולא סימנתי אותו כאחד המקרים הקשים ביותר של הסינדרום שיצא לי לראות הייתה העובדה שהוא דיבר לעניין, גם אחרי כל הערק ששתה. הערצתי שתיינים כבדים וציפיתי שמתוך כל אחד מהם יקפוץ איזה המינגווי או קרואק. אמונה שלקחו לי שלוש שנים בפאב להתפכח ממנה.

"אשר שוסטר. זה השם שנורית בחרה. אשתי. יש לה חוש הומור כזה."

הוא רוקן את הכוס במכה אחת, הפך אפילו אפל יותר. היה ברור שההזכרה של אשתו עלתה לו במחיר כבד. לא התעמקתי בזה, בכלל ניסיתי לספור כמה כוסות חלפו ולהבין אם, או מתי, אני אמור לדאוג לבריאותו של האיש, או לשלומי שלי. כנראה ששאלתי אותו איך קראו לו לפני שהוא הפך לאשר שוסטר, פרופסור להיסטוריה.

"רוב הזמן לא היה לי שם בכלל, לא רציתי כזה. זה שאתה לא יכול למות לא אומר שאתה חייב לחיות. אבל אם אני שוב כאן אפשר לנסות את השם הכי מפורסם שלי – אליהו."

"אתה אליהו הנביא?"

"הייתי פעם, אפילו שאני לא כל-כך בטוח לגבי החלק של הנבואה."

"ואתה בא כל שנה לסדר?"

"אל תהייה אידיוט. ברור שלא, אני סך-הכל בן-אדם שחי בתקופה ההיא ולא מת מאז, ואחרי שנמאס לו להיות אליהו הפך להיות אלישע, ואחרי זה נמאס לו להתעסק בכשפים וניסים ושאר הונאות הציבור אז הלך לעשות דברים אחרים. וגם היהודי הנודד שהנוצרים אומרים, בצדק דווקא, שגירש את ישו וקולל. וטיתונוס. השטרולדברגים שהמצאתי בתור סוויפט. בטח גם כל אופנת הערפדים הזאת קשורה אלי איכשהו. עוד לא יצא לי לפגוש אף בן אלמוות אחר. חנוך אולי עוד מסתובב בשטח, אבל יש שיגידו שחנוך זה גם אני ופשוט שכחתי."

"שכחת?"

"מה, אתה רוצה להגיד שאתה זוכר הכל? כל מקום ופרט? יש אירועים בולטים שנחקקים. יש שגרה מסוימת שמשאירה סימנים. ריחות. פעולות מסוימות שעשית יום אחרי יום. אבל הרוב אבוד, נשכח או שמעולם לא נרשם. נעשה בלי משים. אתה מבין?"

"לא ממש. אתה איש הנצח?"

"בדיוק. הסוד הגדול. הסיבה שאני מחליף שמות וזהויות ועד נורית בכלל שמרתי מרחק בטוח מהאנושות המייאשת שלכם. לא שאנחנו מחפשים אשמים, אבל אין ספק שהיא בראש הרשימה. אבל זה לא יום טוב להטיל אשמה. עד שהיא הופיעה אני הייתי היחידי שידעתי מי אני. אפס בעיות. ועכשיו. עכשיו יש לפחות ארבעה שיודעים, אלא אם כן אתה שיכור מספיק לשכוח את השיחה הזאת ואז נרד חזרה לשלושה."

"אני אזכור הכל."

"כן, גם אני חושב ככה. זה לא טוב. עדיף שתשכח. סתם איש זקן ושיכור ממציא לך סיפורים".

"אתה לא זקן, ואני לא בטוח שאתה שיכור, לא מספיק."

מזגתי לשנינו עוד כוס. הייתי מחוק לגמרי אבל דווקא זה המצב בו אני לא מסוגל להפסיק, גם לא היום. המוח הישר מכובה, כל התאים בגוף צועקים לעוד. התודעה עצמה צמאה. הזוג נעלמו בינתיים, אולי החליטו שהם יכולים לקחת את התשוקה שלהם הביתה סוף-סוף, אחרי שההורים או השותפים או בני-הזוג החוקיים הלכו לישון. לפחות הם השאירו שטר של חמישים על השולחן. הקופה כבר הייתה סגורה. דחפתי את השטר לכיס, אמרתי לעצמי שאדפיס את החשבונות של הזוג ושל אליהו במשמרת הבאה.

"לאן נעלמת?"

מזגתי לנו מהצד הנכון של הבר והקפתי אותו חזרה. הרמתי שוב את הכוסית, בפעם המיליון באותו הערב. הוא הרים מולי, הפגשנו אותן ברעש ושתינו. בלי "לחיים".

"אז לשאלתך, אם באמת שאלת, זה למה אני לא אומר 'לחיים'. יש לי מספיק מזה, הרבה יותר מדי מזה."

הוא הרים את הכוס ורוקן אותה.

"אולי במקום כל פעם לקום ולמזוג תניח פה את הבקבוקים ונוכל להתקדם בלי הפרעות."

"זה נגד החוקים."

"אתה ממציא את החוקים."

"ויש לי לימודים מחר".

"יש לך לימודים עכשיו, תביא את הבקבוקים ותשב. פעם באלף שנה הנביא הזקן רוצה לדבר עם מישהו. יש לו זכות, אתה לא חושב?"

גם מנביאים זקנים האלכוהול מוציא את הנבזות, כמו מכל אחד אחר. קמתי והבאתי את הבקבוקים. לא האמנתי לו כמובן, אבל הסיפור עניין אותי באותה מידה, בדיוני או אמיתי, ובכל מקרה קשה להבדיל. אחרי חולי האהבה והתשוקה, המשיחים השבורים של ירושלים, הילדים האבודים, היה נחמד לבלות ערב אחד עם משוגע ממין חדש, השפוי האחרון. חוץ מזה שפשוט הייתי שיכור מכדי להפסיק.

"דמיין אדם שיש לו שטר אחד של מאה שקל. השטר הזה זה הכל, כל-כך הרבה דברים שונים. זה אוכל, זה שתייה, זה אישה, זה כל דבר שהוא יכול לבקש כל שקל זה עולם ומלואו. אבל אדם שיש לו מיליונים, מה זה מאה שקל בשבילו. נייר לנגב את התחת."

מהרגע שהבקבוקים היו על השולחן איבדנו כל סיכוי. אני זוכר רק בהבזקים ובמטושטש. דיברנו ושתינו ללא הפסקה. משאית הלחם הגיעה, סימנה לי שחרגנו בהרבה מהשעות המותרות. השמש עלתה והתחילה לזחול פנימה לתוך הפאב, פוגגה באור הבוהק שלה את הקסם של האלכוהול, הפכה את הפאב מהמקום היחידי בו אנשים יכולים לפגוש אחד בשני לחדרון מצחין מבירה יבשה וניקוטין.

"אתם נלחמים ורוצחים ומתאבדים על החיים האומללים שלכם. ראיתי הרבה מזה, יותר מדי. חייבים לעקור לעצמם את העיניים ולאבד את דעתכם בשביל להתמודד עם התמותה. כולכם קסנדרה, יודעים שטרויה תיפול ולא מוכנים להאמין."

הוא סיפר לי הכל באותו הערב, יותר ממה שיכולתי להכיל, אפילו היום, אפילו פיכח. על חיי הנצח שלו, הקללה הנוראית שלו. על העבודה באוניברסיטה, שבין השורות היה נדמה שהוא דווקא נהנה ממנה. רק בסוף, כשהשמש גירשה את הרצון הטוב של הלילה ואני הוצאתי לשנינו בקבוקי מים מהמקרר במחסן קיבלתי רמז ראשון למה הוא שופך פה סודות ששמר במשך מאות ואולי אלפי שנים.

"אתה מבין, לכם לפחות יש את השטר הזה של המאה, החיים האלו שאתם יכולים לבזבז. לקנות בו משהו. לנצל אותו ולעזוב. לנצח קצת, להפסיד הכל ולצאת מהקזינו. רק אני מקולל להיות כאן לנצח, לעמוד מול הרולטה המסתובבת הזאת, להפסיד ולהפסיד ולהפסיד. והקללה הכי גרוע היא להיות לבד בנצח הזה. אפילו שנה אחת, אפילו יום אחד אני לא יכול לתת לה."

הוא קם, אולי בפעם הראשונה באותו הערב, ונעלם לשירותים. שמתי את המעיל שלי, שטפתי פנים בכיור של שטיפת הכלים, אפילו צפתי קצת חזרה מהמערבולת של האלכוהול והשיחה ונזכרתי בריב עם הפיה. הוא יצא מהשירותים, ולרגע לא הייתי בטוח שזה אותו אדם שנכנס אליהם, אותו אדם שדיברתי איתו חצי לילה.

"אבל למה אתה מספר לי את כל זה. למה דווקא אני?"

"זה לא אישי, זה לא היה חייב להיות אתה. סתם סיפור, עסקת חליפין כזאת, לספר סוד אחד בשביל לשמור אחר. אתה רוצה לדעת למה באמת אני לא אומר "לחיים"? כי בשבילי זו קללה ולכם, גם אם תגידו את זה אלף פעם, זה לא יעזור בכלום."

הוא קם ויצא. אני נשארתי לסגור את האורות ולנעול את הפאב הריק, לקוות שכל הכאב והייאוש שהוא שפך שם באותו הערב יישארו נעולים בפנים ולא ירדפו אחרי הביתה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s