שומת-לב

שבע שנים, שבע שנים ובחורה אחת לא-אפשרית. יש מצב טוב שזה התחיל עוד לפני והוא פשוט לא שם-לב לכך. הוא יכול לדמיין כל מיני מקומות ומצבים בהם דרכיהם הצטלבו בלי שהרים מבט בזמן. תחנות אוטובוס, הופעות, טיולים, חדרי מיון. מאחר והוא לא יודע את הגיל שלה קיימת האפשרות שהם נפגשו בפעם הראשונה במחלקת היולדות בתל-השומר, אולי אפילו ראו אחד את השנייה אז, ראו ושכחו.

הפעם הראשונה שראה אותה והיה מודע לכך הייתה ברכבת חזרה מהבסיס. הוא עלה עם חבורה מהבסיס לרכבת הדחוסה. היא ישבה על הספסל האופקי מול הכניסה, קוראת ספר כלשהו. שיער חום סמיך גלי, עיניים חומות חמות חתוליות, חיוך עמוס חן וסוד, גוף קטן ומבטיח. כל מה שאפשר לבקש ועוד קצת. הוא לא הוריד ממנה את העיניים כל הנסיעה. גם כשהשתחרר הלחץ וחבריו מצאו ספסל פנוי הוא התעקש להמשיך ולעמוד שם ולהסתכל עליה קוראת ומחייכת לעצמה, חיכה שתרים את מבטה.

הוא ירד בתל-אביב מרכז, אחרי שמבטה עלה ארבע פעמים ולא פגש את מבטו אפילו פעם אחת. כמעט מיד שכח אותה, נסחף לשיחה של חבריו ולתוכניות סוף-השבוע.

הוא ראה אותה ברכבת עוד ארבע פעמים בשנה שנותרה לו לשחרור, התאהב בה לחלוטין כל עוד הייתה בשדה הראייה שלו ושכח אותה ברגע שנעלמה. פעם אחת, אחרי רומן לא מוצלח בבסיס, הוא המשיך איתה צפונה, ירד בבינימינה ונסע חזרה, לא בטוח מה קיווה להשיג. להוריו סיפר שנירדם ברכבת.

בדהרמאסאללה היא יצאה מהמסעדה הטיבטית בדיוק כשהוא נכנס. הספר הקבוע המתחלף מוחזק ביד, אצבע תקועה באמצע כסימניה. ברישיקש היא ישבה במרפסת של גסטהאוס על ספה ליד בחור עם מראה זר, הוא משחק קלפים והיא קוראת. קרוב, אבל לא נוגעים. במסעדה בדרום תל-אביב היא ישבה בשולחן של מלצר אחר עם משפחה, ככל הנראה שלה. כל פעם היא הייתה מופיעה והוא היה נזכר ומתאהב, מחכה למבט שייפגש. לפי השבילים בהם נתקל בה באוניברסיטה הוא ידע שגם היא גרה במעונות, אבל מעולם לא גילה באיזה בניין היא גרה, או באיזה חוג היא לומדת. תמיד עם ספר, תמיד מבטה עסוק במשהו אחר.

גם בפעמים המעטות שפגש בו מבטה מעולם לא נעצר, חלף דרכו כמו היה חלק מהנוף. זה היה הגיוני, היא נסיכה והוא פשוט-עם. אין סיבה שהיא תראה אותו, אין לו מה לדרוש ממנה חוץ מאת נוכחותה החולפת, נכנסת ויוצאת משדה הראייה ומליבו שוב ושוב. תמיד הייתה לו פעימה להחסיר בשבילה ותמיד ליבו חזר לקצבו הרגיל ברגע שחלפה מבלי להבחין בו.

אחרי האוניברסיטה היו לו משהו כמו שלוש שנים הפסקה ממנה, אולי בגלל שהיה מאוהב באחרת. הפגישות שלהם בוטלו, או שהוא פשוט שכח לשים-לב. אולי בזמן הזה היא בכלל הסתכלה עליו, אולי סיימה סוף-סוף לקרוא את הספר הנצחי שלה, הסתכלה עליו והוא לא הרים את הראש, או הרשה למבטו לחלוף דרכה בלי משים.

השנים שלו בלעדיה הסתיימו כשירד יום אחד מהדירה שחלק עם חברתו וראה אותה הולכת ברחוב תוך כדי קריאה, מזהה מרחוק את התנועה והקצב והמבט שלעולם לא יפגוש במבטו. הוא לא חשב עליה אפילו פעם אחת בשנים שעברו, ועכשיו התאהב בה בדיוק כמו בפעם הראשונה. הילוך של נסיכה, קוראת ויודעת שלא תתקל או תיפול, ללא מאמץ, ללא מודעות. לא נוגעת בעולם הזה, והוא לא נוגע בה. צעדה, כמו מבטה, מרחף מעל הדברים. הוא נשאר עומד במקומו, מנצל את מנעול האופנים החלוד כתירוץ לעמוד ולצפות בה מתקדמת ומתקרבת, עוברת וחולפת.

מאותו יום הוא ראה אותה לפחות פעם בשבוע או שבועיים, אפילו אחרי ששימן את המנעול התקוע. זה היה ברור, שוב היא בחרה להתמקם לידו. נראה שחלק מהגורל שלהם הוא להיות שכנים תמיד, לנוע בקווים מקבילים.

החברה עזבה אותו כמה חודשים אחרי שגילה שוב את הנסיכה. אחרי הפרידה הוא לא ראה אותה למספר חודשים. הוא מעולם לא חשב עליה מרגע שיצאה משדה הראייה שלו, ולכן לא קישר בין הפרידה להיעלמותה של הנסיכה. לא ניסה לחשוב אם היא עברה דירה או שסתם התזמון שלהם השתנה, או שמרוב געגועים לחברה שעזבה הוא שוכח להרים מבט. הוא גם לא חשב שאולי הופעת הנסיכה הייתה סימן מקדים לפרידה, ידע מקדים של הגוף להרים מבט ולחפש.

כל זה עלה בדעתו רק כשראה אותה יושבת בבית-הקפה הקבוע שלו. רק שם, ממוקמת ונטועה במקום אחד, לא בורחת וחולפת משדה הראייה שלו, היה לו מספיק זמן להרהר בהיסטוריה הארוכה שלהם ביחד, במשמעויות ובאפשרויות.

מכל הסיפורים האפשריים הוא בוחר להאמין שהם מתראים כל חייהם, שוב ושוב, לא מפספסים אפילו שבוע, לפעמים הוא רואה אותה, לפעמים היא אותו, בדרך-כלל שניהם לא טורחים לשים-לב, ואולי יום אחד, מספיק רק אחד, שניהם ישימו-לב ביחד.

היא יושבת עם פשוט-עם כלשהו, פשוט ממנו אפילו. הוא מזמין לעצמו עוד קפה וממשיך להתבונן, מחפש טבעת, מחפש מגע מסגיר ביניהם. מעולם לא ראה את הנסיכה נוגעת באחר, מסורה לאחר – רק לספר הקבוע שבידה. הבחור קם, הם נפרדים בידידות, בלי מגע. היא נשארת, פותחת את הספר שלה. הוא מצליח לזהות את העטיפה. אורוול, אולי תמיד זה היה אורוול. בשביל לתרץ את הזמן המתמשך שלו בבית הקפה הוא מבקש עט מהמלצרית ומתחיל לכתוב, מסתכל עליה וכותב את הסיפור שלהם, מהפגישה הראשונה ועד הרגע הזה. הרגע הארוך והרך ביותר שלהם עד היום, בו הוא מחכה שתרים מבט, אבל משפיל את מבטו כל פעם שראשה עולה מהספר. נדנד. רד עלה עלה ורד.

המבטים לא נפגשים, הקווים המקבילים לא מצטלבים. לא היום.

(ספטמבר 2012)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s