מקום

מאוורר התקרה מסתובב בכיוון ההפוך, נכנע לרוח החמה שזוחלת פנימה מהחלונות הגבוהים. איש לא קם לנסות את המתג. הוותיקים יודעים שהמאוורר רק יערבב את האוויר בחריקה מתמשכת, יגרש את השקט ולא את החום. והם שונאים שינויים. הצעירים כלל לא יודעים שהמאוורר שמיש, ולא היו מנסים את המתג בכל מקרה. הם מוצאים גאווה בחום ובסבל. הסיבוב הפסיבי-המת של המאורר הוא חלק ממה שמייחד אותם משאר האנשים בשאר העולם. מה שהופך את המקום לְמָקוֹם.

הם יושבים ושותים ומזיעים. החום שנוא גם על בעל-הבית. הוא התקין את המאורר לפני שנים רבות, כשעוד האמין, והפעיל אותו רק פעם אחת. בפעמים המעטות שלקוח הדליק את המאורר לא אמר דבר, רק חיכה בסבלנות שגם יכבה אותו. ככל שחם יותר כך הם מחסלים מהר יותר את כוסות הערק שלהם, ממהרים להגיע לקובית הקרח היחידה לפני שתימס, נותנים לה להחליק לפה, יורקים אותה נקייה לתוך כף היד ומקררים בעזרתה את העורף או המצח. ממיסים אותה על העור המיוזע, מזמינים כוס נוספת בצעקה או גניחה שאי-אפשר לזהות את הצלילים המרכיבים אותה אבל משמעותה זהה תמיד.

הם מזמינים רק ערק וזה כל מה שיש להזמין. כסאות עץ, שולחנות עץ, קירות עץ. אנשי עץ. אפילו מאורר התקרה חסר-הערך עשוי עץ, או לפחות פלסטיק דמוי-עץ. בעל-הבית עצמו מדי פעם מסתכל עליו בחשד ולא מצליח להחליט. הכל מכוסה אבק או אפר סיגריות.

השמש יורדת מעבר לחלונות הגבוהים, חודרת למקום. השעה הרעה ביותר ביום, השעה העמוסה ביותר במקום. אור בוהק וכבד מהלך לאורך החדר, זוחל בין השולחנות ומענה את יושביהם. כל אחד מהם נשאר במקומו וסובל בתורו. איש לא קם בשעה, איש לא מדבר. רק הגניחות מתגברות. קצב השתייה מוכפל. איש לא חושב לבקש שתי קוביות קרח במשקה שלו. איש מעולם לא קיבל.

אחרי מסעו לאורך החדר האור מטפס על הקיר, סוטר לבעל-הבית ונעלם. בריזה נכנסת למקום. לרוב מדומה, לעתים רחוקות מוחשית. בריזה. אור כתום, רך. חיוכים ראשונים מתחילים להנץ על פניהם של יושבי המקום. הזעקה שלהם למשקה משתנה. סיזיפוס סיים לגנוח בדרך למעלה ועכשיו עושה את דרכו שוב בקלות למטה. שירת עבדים.

בלילה, כמו ביום, המקום מואר מבחוץ. איש מיושבי המקום לא יודע מתי אור השמש השוקעת מתחלף באורם הכתום של פנסי הרחוב. אור דל, מספיק בדיוק לביצוע המלאכה שלשמה התכנסו. אור חינם. נורת להט יחידה תלויה מעל ראשו של בעל-הבית, כבויה תמיד, מסמנת אפשרות כלשהי. חסרת ערך בדיוק כמו המאורר.

בלילה לפעמים נכנסות נשים למקום. המקומיות הזולות שכולם אוהבים וכולם מתייחסים אליהן בבוז זהה. בוז שלרוב נעלם ברגע שהם טורקים אחריהם את דלת החדר הריק שבקומה השנייה.

 לעתים נכנסים תיירים למקום. גברים זרים, מכל סוג, זוכים להתעלמות ולחשבון מנופח, שניתן לא מתוך חמדנותו של בעל-הבית אלא כדי להרים את ראשם הגאה של הצעירים. זוגות מתקבלים בחיוך שעולה רק בלחי אחת, הגבר נחקר במילים על-ידי הוותיקים והאישה במבטים על-ידי הצעירים. לרוב הזוג מסתלק במהירות, משאיר שני חצאי משקאות על הדלפק. לפעמים הגבר מנסה להוכיח משהו ומתעקש ונכשל. נשים זרות ללא גברים מעולם לא נראו במקום.

איש לא נהנה לשבת במקום. איש לא רוצה לשבת שם. קשה להאמין שהם חולקים אפילו בתחושה של שותפות גורל. המקום רק מאפשר את כל השאר. נקודת המשען של ארכימדס. אבן השתייה. הם מקבלים את זה בלי לטרוח בכך, מתוך חוש טבעי או חוסר ברירה. אקסיומה. נקודת האפס ממנה נמדד הכל, כמו השלטים בראש ההרים שמצביעים על ערי-בירה רחוקות שקיומן מוטל בספק. מקום לשבת ולשתות בו. מקום שלהם.
מקום לחכות בו.

(ספטמבר 2012)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s