אליהו – פרק חמישי

פרק חמישי – בו אני מקבל עבודה חדשה

התשובה למכתב שטמנתי הגיעה למחרת בהודעה ממספר לא מזוהה. לצערי לא נותר העתק במגירת העדויות אבל הנוסח היה "מחר בשש בבוקר בבית של הרב". לא ידעתי מה לחשוב לעצמי, לא ידעתי כלום. רק האמנתי שקורה כאן משהו מאחורי הגב שלי ורציתי, בטעות אנושית נפוצה, שהוא יקרה דווקא בְּפָנַי.

האיש ששתה איתי עד הבוקר בפאב וחשף את סודו הוא אותו איש בו אני מקנא כבר חודשים. רציתי להתעמת איתו, להרחיק אותו ממנה. יש את המשפט של מאיר אריאל "זו היא הייתה צריכה לחטוף את המכות". ככה אנחנו. מענישים זרים, בעיקר מענישים את עצמנו, אבל אף-פעם לא אותה. קינאתי לא בגלל שחשבתי שיש לה משהו עם הפרופסור שלה, עם אליהו, אלא כי ידעתי שהוא נוגע בה במקום שאני לא, שהדבר ששמעתי בקול שלה כשהיא הזכירה אותו לא היה קיים כשהיא דיברה עלי. רק בדיעבד אני יודע שזו הייתה הדרך היחידה לגעת בפיה, לחדור את פני השטח. לא בנוכחות, לא בקיום, אלא רק בהעדר, בפנטזיה. נכון לכולנו.

רציתי לדעת מה הסוד של אליהו, להצליח לגעת בפיה כמוהו. הכנתי לעצמי כל מיני משפטים ושאלות ואיומים. הייתי בטוח שאקבל את מה שאני רוצה, שהבעיות שלי יפתרו באחת. ייקחו לי עוד מספר שנים ולא מעט כישלונות בשביל להתפכח מהאמונה הזאת בפתרון סינגולרי. או אם נבחר במונחים יהודים יותר ומתמטיים פחות – בגאולה.

סילקתי את השותף, בישלתי ארוחת ערב, קניתי יין ונרות. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, אולי היחידה, שהפיה באה לדירה שלי. רציתי שזה יהיה ערב מיוחד, כמו להוכיח לעצמי שאני נלחם על משהו אמיתי. להתחשל לקראת המאבק שתכננתי. יצא טעים. חיסלנו את הבקבוק הראשון עם האוכל ואת השני במיטה. אהבתי אותה בתשוקה וברכושנות, מתוך צורך עז ונואש שהפחיד וריגש את שנינו. אני זוכר רק הבלחים מאותו הערב, תמונות בודדות, צלילים.

באמצע הלילה התעוררתי מחלום וגיליתי שאני בתוכה. היא התעוררה יחד איתי, שנינו גלשנו מתוך החלום לזיון שהתחיל בלעדינו. אני זוכר בבירור אותי מחזיק אותה צמוד, לופת אותה בכוח אלי, מסתכל לתוך העיניים שלה ורואה שם את אותו תמהיל של ריגוש ופחד, יודע שמבטה משקף גם את התחושות שלי. לא ידענו מי אנחנו ולא ידענו את מי אנחנו אוחזים. החלום ממנו התעוררנו היה עמוס צללים והיה קשור איכשהו להלוויה בה נקברה סבתא של הפיה.

השעון המעורר העיר אותי בחמש ועשרה. כמעט ולחצתי על הסנוז אבל למרבה המזל קלטתי מה השעה ונזכרתי למה לעזאזל כיוונתי שעון כל-כל מוקדם. התרתי את עצמי מגופה הערום של הפיה. נשטפתי במים קרים בתקווה לגרש את העייפות ואת ליל אתמול, על סיוטיו וריחותיו. לקחתי מהצרור של השותף את המפתח לאופניים שלו ויצאתי לנחלאות.

לא ידעתי את הקוד לשער החיצוני אז לחצתי על האינטרקום וחיכיתי. לחצתי שוב על הכפתור בדיוק באותו הרגע בו נשמע זמזום הפתיחה. דחפתי את השער ונכנסתי לחצר, דלת העץ הכבדה הייתה פתוחה, מובילה פנימה לסלון מודרני חם ופתוח. ספות מסודרות בריבוע סביב שולחן עץ עמוס ספרים, שני פסנתרים עומדים בשתי פינות החדר. החמור שוכב על שטיח פרסי לרגליו של הרב. הרב הרים את מבטו מהספר שקרא, חייך אלי בעין אחת והצטער בעין השנייה. הוא סימן לי להתקרב אליו בתנועת יד. שמעתי מישהו זז מאחורי אבל לא רציתי לנתק קשר עין עם הרב. הרגשתי יד כבדה לופתת לי את השיער ואת הברך שלי מתקפלת תחת לחץ כבד. הייתי על הרצפה לפני שהפסקתי לחשוב על זה, לפני שהפסקתי לקלל את עצמי על-כך שלא הסתובבתי לאחור. כל משקלו של החיידק התמקד בברך שלו, שמוקמה בדיוק במרכז עמוד השדרה שלי. ידו המשיכה לאחוז בשערי, מושכת את ראשי למעלה. עמוד השדרה שלי בער, צרח. הוא משך את השיער שלי עוד קצת אחורה, כמו בודק מה מתח הפקיעה שלי. איבדתי לרגע את הראייה, קללתי בצעקה נשברת. לא היה לי מקום לכלום חוץ מהכאב. הוא שיחרר קצת, חזר למתח המקורי שהפעיל. אני יכול לדמיין אותו מחייך בסיפוק מקצועי, יודע שבחר את הלחץ המדויק מההתחלה. כעבור מספר שניות הצלחתי לנשום בתוך הכאב, לחזור לחושיי.

הסתכלתי על הרב. לא יכולתי להסתכל על שום דבר אחר. ניסיתי לנשום לאט יותר, לשחרר את הלסת הקפוצה. שכנעתי את עצמי שאם הם היו רוצים לפגוע בי יותר הם כבר היו עושים את זה. הרב הצטער לרגע בשתי עיניו. שנאתי אותו כמו שלא שנאתי אף אחד בחיים שלי, האיש הזה שיושב בנחת על הכורסא שלו, אוחז ספר דת כלשהו, ובתנועת אצבע יכול לצוות על המשרת שלו לקפל אותי לשניים.

רגלים עברו לידיי, עצמתי עיניים והתכווצתי כמה שיכולתי, מצפה לבעיטה שלא הגיעה. הווירוס הניח כוס תה על השולחן מול הרב והסתכל עלי בסיפוק סדיסטי. הרב סימן לו והוא יצא מהחדר במהירות. הרב לגם בזהירות מהתה שלו, תמהיל עשבים כלשהו שאת ריחו לא הצלחתי לזהות.

"אתה יכול להקשיב?"

גנחתי מה שהיה אמור להיות כן, הרב נתן סימן נוסף והחיידק הרים קצת משקל מהברך שנעץ בגב שלי, מאפשר לי קצת יותר מרחב נשימה – מספיק בשביל לסיים מילים שלמות.

"הנביא הזקן בגמלאות סיפר לי על המכתב שלך. הנביא יישאר בגמלאות עד שיגיע הזמן עבורו לחזור. במהרה בימנו ולא רגע אחד קודם. זכית לחסד גדול להיות מהבודדים יודעי הסוד. זכות גדולה לעת שאליהו הולך ביננו. אני מאמין שברור לך מה יקרה אם תחשוף זאת לאדם נוסף."

הוא נתן סימן והראש שלי נמתח אחורה בכוח. דימיתי לשמוע את רעש הפיצוח שיבשר על אובדן היכולת להשתמש ברגליי. ראיתי כתמים ונלחמתי על כל נשימה. החיידק החזיק אותי מקופל דקה שלמה לפני שהחזיר אותי למתח הרגיל, שלעומת העינוי שספגתי הרגע הרגיש כמעט נוח. לחץ הברך על הגב שלי או המשיכה בשיער שלי הפכו לעובדות המומות, הגוף עצמו הפך אדיש. עמוד השדרה שלי המשיך לשדר כאב שהדהד בכל גופי, מחפש מוצא.

הרב הסתכל עלי, מחכה, מסיים לאט את התה שלו. הוא הניח את הכוס הריקה ונתן סימן נוסף. הברך הורמה מהגב שלי. השיער שלי שוחרר. התרסקתי עם הפנים לתוך הרצפה, ונשארתי לשכב שם עוד מספר דקות עד שהייתי בטוח שאוכל לקום שוב בלי ליפול ובלי לגנוח מכאב.

הרב סימן לי לשבת בכורסא לידו. התיישבתי, החיידק נשאר לעמוד בפינת החדר, דרוך לסימן מהרב. שמתי לב לאוזניות שתקועות עמוק בתוך אוזניו.

"הוא לא יודע. כמובן. אי-אפשר להפקיד מידע כזה בידיים כאלו."

הוא בחן אותי לעומק, בהתחלה עם עין ימין, אז שמאל, ובסוף עם שתיהן ביחד. רציתי לתקוע את הבהונות שלי לתוכן. אני ממש זוכר את עצמי בוחן את הבהונות שלי ותוהה כמה כוח אצטרך להפעיל לשם כך ואיך תהייה התחושה.

"אתה צריך קפה."

הוא סימן משהו, החיידק הלך וקרא לווירוס, הרב אמר לו להביא קפה, ידע בלי לשאול שאני שותה אחד סוכר ומעט חלב. חיכינו בשקט עד שהוא חזר, הניח מולי את כוס הקפה והסתלק, הפעם בלי החיוך המרושע מנצנץ בעיניו הקטנות. אם יש אדם אחד בחיים שלי שהצלחתי לשנוא בלי לאהוב קודם אין ספק שזה הוא.

הריח של הקפה החזיר אותי לחיים והטעם שלו היה כמעט ושווה את הכאב. מצאתי את עצמי בניגוד לרצוני סולח לאיש הזה שחייך אלי עכשיו בשתי העיניים.

"רק בשביל זה שווה להיות רב."

שאלתי אותו אם צריך להיות רב בשביל ללמוד איך להכין קפה כזה.

"לא, אבל צריך להיות רב חכם מאוד בשביל שיהיה לך מספיק כסף לקנות אותו."

שתיתי את הקפה שלי עד הסוף וביקשתי עוד אחד, בינתיים הוא הסביר לי מה הולך לקרות.

"בבעיה אחת קטנה שהייתה טיפלנו. אתה לומד מהר ולא נראה לי נצטרך לחזור שוב על השיעור הזה. יש לנו בעיה גדולה יותר שלצערי הפתרון שלה הרבה פחות פשוט. החברה שלך. אשר לא יראה פגיעה בה בעין טובה, אבל היא הולכת ומתקרבת כל הזמן. הפכתי אותה לשליחה בשביל להשגיח עליה מהצד שלי, ובעיקר בשביל לתפוס אותה פעם אחת דוחפת את האף ולהוכיח לאשר שהיא מסוכנת. אפילו אדם כמוהו נחלש מול אישה. ככה זה. בינתיים היא לא דוחפת את האף. כל החבילות נשארו סגורות, חוץ מזאת שאתה הועלת בטובך לפתוח. בסוף היא תגלה, או גרוע מכך, בסוף היא עוד תפתה אותו. בייחוד אם כל מה שקורה עכשיו לנורית. המון נקודות חולשה לבחורה כמוה להיכנס בהן."

"אל תתחיל להתפתל לי עכשיו ככה. אם לא היית חושד בזה בעצמך לא היינו כאן בכלל. תרשה לי להרגיע אותך. הסיבה היחידה שאליהו בכלל הולך עכשיו ביננו היא בגלל אשתו. רק בגללה. ואם אני לא אצליח לפצח את סודו לפני שהיא תלך בדרך כל בשר הוא יעלם לנו שוב וכל מה שהשגתי יתפורר ויעלם."

לא שאלתי כלום, לא דיברתי, שתיתי ארבע כוסות קפה ונתתי לו להמשיך. אנשים לא מגיעים למקום שהרב לייב בצלאל ישב בו בלי להיות מאוהבים בעצמם, ובעיקר בצליל קולם.

"הוא התחבא לנו. הוא התחבא לכולם אבל אותנו הוא גם שנא. לאורך הדורות כמה הצליחו לתפוס אותו. החלשים יותר לא היו חוזרים. אין לו שום סנטימנטים בנושא. המקובלים הרציניים יותר היו מצליחים לסחוט ממנו משהו לפני שהוא נעלם להם. אף-אחד לפני לא הצליח ככה להיות בקשר רציף, להיות במערכת יחסים. רק אני. הוא בא אלי, אתה מבין מה זה? זמן מיוחד מאוד. זמן זיכוך. הכל עכשיו מאוד דק. אתה מבין מה זו הדקות הזאת? אפשר כמעט ולראות דרך הקליפות עד האצילות עצמה. והכל בזכות אישה, תמיד בסוף אתה מוצא אישה מאחורי כל דבר. חווה, שרה. בת-שבע. וזה עוד אחרי שאבותינו גרשו את כל הנשים מהחדר ושכתבו הכל. חכמים גדולים הם היו ופחדנים לא קטנים. אישה גירשה אותנו, אישה תחזיר אותנו. אתה תראה."

התחלתי להבין מה הולך. אולי לא ממש בזמן הנאום של הרב, אבל מתישהו בעקבותיו, אחרי שסיננתי את כל המליצות שלו וניפיתי מדבריו רק את התוכן. אני לא זוכר את כל מה שסיפר לי, וגם לא יכול לדעת אם כל המשפטים שזרוקים לי בראש על נשמה שנבדלת ונפרדת, על קליפות שמתנקות, על שכינה שנפגשת, ניתנו לי בשיחה הזאת או באחרות. בכל מקרה הן לא מוסיפות לסיפור דבר. מיסטיקנים הם קצת כמו משוררים מוכי אהבה, קוברים תחת כל המילים היפות שלהם את גופתה של זאת שסירבה להם.

המשימה שלי הייתה ברורה – להשגיח על הפיה, לשים-לב שהיא לא מתקרבת מדי לפרופסור שוסטר, לא פיסית אליו ובטח לא אל הסוד שלו. הוא גם הודיע מראש שמדי פעם יהיו כל מיני דברים קטנים שאולי אני אצטרך לטפל בהם, דברים שהעובדים הקבועים שלו לא מתאימים להם, "מעשים שנדרשת עבורם קצת יותר דקות".

הוא שלף מעטפה מתחת לכרית עליה נשען וזרק אותה על השולחן, בכוונה ככה שהשטרות ישפכו החוצה ממנה. בטח עוד משהו שהוא התאמן עליו עד שהביא אותו לשלמות. היה ברור שיש שם יותר כסף ממה שאני עושה בחודשיים בפאב.

"בונוס לפעם הראשונה, לפיצוי על הגב ולהראות נכונות. אני בטוח שתמצא את התשלום הקבוע מספק גם כן. יש בתוך המעטפה שם שאני צריך שתריץ עליו קצת בירורים בשבילי. אתה תסתדר אני בטוח."

הוא קם והיה ברור שזה גם הזמן שלי לקום, אספתי את השטרות חזרה למעטפה וטמנתי אותה עמוק בכיס הפנימי של המעיל. לחצנו יד בחום והרב ליווה אותי החוצה בעצמו. רק כשעמדתי מחוץ לדלת הבחנתי בלחץ שהצטבר לי בשלפוחית אחרי כל הקפה ששתיתי. השמש עלתה מאז שנכנסתי אל הבית. מיהרתי לחפש פינה מבודדת להשתין בה, אתגר לא פשוט בנחלאות הצפופה. רק אחרי שהתרוקנתי נזכרתי לחפש במעטפה את השם שניתן לי כמשימה ראשונה. מצאתי בין השטרות כרטיס ביקור מהוקצע: יהודה גלר, גנטיקאי קליני, טלפון, מייל. לא היה לי מושג מה הרב רוצה שאעשה עם השם הזה, אבל הייתה לי תחושה ברורה שלא משנה מה אעשה זה יהיה מה שהרב רצה, או שהוא יעמיד פנים שזה ככה, שאני נע בנתיב שהוא קבע לי. דחיתי את הטיפול בגנטיקאי, לא הייתה לי סבלנות לחשוב על זה והיה הרבה יותר פשוט לדעת מה אני אמור לעשות עם המשימה הראשית שניתנה לי, ועוד באותו היום החלפתי את רוב השטרות של הרב בנופש זוגי בפראג.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s