אלף עגורים

הקופסה כמעט עפה מידו, מפתיעה בקלותה. הוא מניח אותה על המדף הנכון, מייעד אותה לצאת מחר לירושלים. הוא עובר בתנועה אוטומטית לחבילה הבאה בערמה, מרים, בוחן את היעד, מניח במקום הנכון. תחושת הקלילות מתפשטת מכף-ידו מעלה עד למודעות. הוא עוצר את עצמו וחוזר לקופסה הקטנה, קצת פחות מקופסת נעלים. הוא מרים שוב, בזהירות. הקופסה מרגישה קלה מדי, משקלה לא מצדיק אפילו את הקרטון שעוטף אותה. כאילו מלאה בהליום. הוא מטלטל אותה ליד אוזנו, רעש של נייר על נייר.

שנים שהוא לא טלטל חבילה, לא התעכב לתהות יותר על תוכנן של החבילות הרבות שעוברות תחת ידו, חדל מכך אחרי שהבין שלא מצפות לו הפתעות. בחודשים הראשונים בעבודה הוא פתח לא מעט, נכנע לסקרנות, לפשע חסר הקורבנות. ממתקים לחיילים, מוצרי חשמל, ספרים, ברגים, מסמכים בשפות זרות, תרופות. המון תרופות. פעם אחת הוא מצא דחוס בתוך חבילה קטנה דובי פרווה ממורט בלי עין.

הוא מנסה לשחזר ומבין שהדובי נשלח בזמן מלחמת המפרץ. עשרים שנה מאז שפתח חבילה. מתרגלים ומפסיקים לראות. בלי משים פעולות היום-יום הופכות לאוטומטיות. התמונות על הקיר הופכות שקופות, האנשים. הוא נזכר במשפט: אהבה זה כמו אמבטיה, כשמתרגלים זה כבר לא חם.

הוא פותח את החבילה. יותר מתוך מרי מאשר סקרנות. מודבקת היטב וקשורה לפי ההוראות. למרות השנים שעברו הוא זוכר איך לפתוח חבילה כך שיוכל לסגור אותה חזרה בלי שיוותרו סימנים.

החבילה מלאה בציפורי ניר קטנות. הן דחוסות בפנים, עולות ונשפכות החוצה מהקופסה הפתוחה. הוא מרים אחת בעדינות בין אצבע לאגודל. ציפור פשוטה ומדויקת, אולי שני סנטימטר אורך. הוא מרים אחת אחרת, ועוד אחת. כולן דיי זהות, רק הצבעים מתחלפים. אדום, כחול, ירוק, ורוד, כתום. נראה שיש שם את כל הצבעים שהוא יודע לכנות בשם ועוד כמה שלא. הוא שומר לעצמו ציפור אחת כחולה, מכניס אותה בזהירות לכיס חולצתו. הוא אוסף את שאר הציפורים הקטנות ומחזיר לקופסה. מתוך אינספור הציפורים בקופסה לא תחסר האחת שלקח.

הוא סוגר את החבילה מחדש ומניח במקומה הנכון, משיב אותה למסלול המוביל לירושלים, וחוזר לעבודת המיון, חש כל הזמן את הציפור הכחולה הקטנה ממתינה בכיס חולצתו.

בדרך חזרה הביתה הוא עוצר בחנות התחביבים, מראה לבחורה הצעירה מאחורי הדלפק את הציפור. היא מובילה אותו למדף קטן בפינת החנות המוקדש לאורגימי, שולפת לו ספר "יסודות קיפול הנייר". הציפור שלו היא הדגם הראשון בספר, "עגור". הוא מדפדף קצת בספר, פותח גם את הספרים האחרים, המתקדמים יותר. נדהם למראה יצורי הים הסבוכים שאפשר להכין מריבוע אחד בלבד. הוא שואל את הבחורה של התחביבים למה שמישהו יקפל מאות או אלפי עגורים וישלח אותם, היא אומרת שהיא לא ממש מבינה באוריגמי, אבל מציעה לו מבצע על ניירות יחד עם הספר.

באותו הערב, במקום לשבת מול הטלוויזיה עם אשתו והילדים הוא יושב מול שולחן האוכל ומנסה לקפל עגור. הספר מסביר דיי בפירוט איך לעשות את הקפלים השונים ואחרי כמה ניסיונות הוא מצליח. העגור הראשון שלו עצום ביחס לציפור הקטנה שלקח מהדואר, מגושם ועקום. עגור. הוא מבין שיצטרך להתאמן בשביל להצליח לעשות עגורים קטנים ומדויקים כמו בקופסה. הוא שמח בעגור שלו, אבל לא מרגיש קרוב יותר לפתרון החידה: למה שמישהו יקפל חבילה מלאה בציפורים וישלח למישהו אחר?

הוא ניגש למחשב בחדר של ביתו הבכורה ומגיע לערך בויקיפדיה על הילדה היפנית סדקו ססקי. סדקו ססקי נולדה בהירושימה ובגיל שנתיים הייתה לאחת מנפגעות פצצת האטום שהוטלה על העיר. בגיל שתיים-עשרה היא חלתה בלוקמיה והחליטה לקפל אלף עגורי אוריגמי, שיזכו אותה לפי האמונה היפנית במשאלת לב אחת. סדקו ססקי קיפלה אלף עגורים עבור שלום עולמי ומתה כשהספיקה לקפל רק שש-מאות ארבעים וארבעה מתוכם.

אלף עגורים מזכים במשאלה. אלף עגורים. סדקו ססקי לא סיימה את האלף שלה. הוא חוזר לשבת מול שולחן האוכל, מסתכל על העגור הגס שלו שיושב ליד העגור הכחול והמדויק, העגור האלף. בקופסה נותרו עכשיו רק תשע-מאות תשעים ותשעה עגורים. אחד פחות ממשאלה. האם הקופסה נשלחה למען החלמה ממחלה? מתנה מוזרה לאהובה? שלום עולמי? מה יכול לגרום לאדם אחד לקפל אלף עגורים ולשלוח אותם בדואר לאדם אחר. למה לא לנסוע ולתת את העגורים במו ידיך? אולי מי ששלח את העגורים הוא בכלל החולה, מרותק למיטה – אבל אז למה שהוא ישלח את העגורים לאחר?

הוא לא יצליח לנחש מה הסיפור מאחורי העגורים, ובכל מקרה מבין שהשאלות האלו רק מאפשרות לו לחמוק מהעובדה החשובה יותר. שש-מאות שישים וארבעה או תשע-מאות תשעים ותשעה עגורים הם אינם אלך, אינם משאלה. הוא מספר לעצמו שאין כזה הבדל, רק עגור אחד מתוך אלף, והיו שם אלף. העיקר הכוונה, וזה לא שמי שיקבל את החבילה יספור כמה עגורים יש בה וירגיש מרומה.

הוא מתעורר באמצע הלילה, לא בטוח אם בכלל הצליח להירדם. הוא ניגש לשולחן האוכל ומתחיל לקפל, משתפר מעגור לעגור. הוא מחלק את הנייר הגדול לארבע, מכין עגורים קטנים יותר. קצת לפני הזריחה הוא כבר מחלק כל רבע לארבעה נוספים. ששה-עשר עגורים לדף, זהים כמעט לחלוטין לעגור שגנב. הוא מודד לעצמו זמן, עושה את החישוב על גב אחד מניירות האוריגמי. בקירוב אופטימי ייקחו לו מאה שעות לסיים אלף עגורים.

הוא שותה שלוש כוסות קפה חזקות במקום אחת ויוצא לעבוד. ממיין את הדואר הנכנס והיוצא במהירות מכנית. בהפסקת הצהריים שלו הוא מתקשר לחצי מהסניפים בירושלים עד שהוא מוצא את החבילה שלו. עמיתו מעבר קו מרגיע אותו, ההודעה על החבילה תצא רק מחר והנמען יוכל לדרוש אותה רק מחרתיים. הוא מבקש לשמור את החבילה בצד עבורו. הוא לא מסביר והממיין מעבר לקו לא שואל, רק מבטיח שהחבילה תחכה לו.

הוא מודיע למנהל הסניף שמחר הוא יגיע רק אחרי צהריים, דואג שיגבו אותו. הוא חוזר הביתה רגוע, יודע שיוכל לתקן את הנזק שעשה. הוא אוכל ארוחת ערב ויושב מול הטלוויזיה עם אשתו והילדים, מקפל עגורים תוך כדי שהחדשות מתחלפות בקומדיה חדשה כלשהי שרק בנו הצעיר צוחק ממנה. בהפסקת הפרסומות הוא קם להעביר את העגורים שעשה מהשולחן בסלון לשולחן האוכל, שם אשתו הניחה את אחת מקערות הקרמיקה החגיגיות כאקווריום לציפורים שלו. הוא שופך פנימה את העגורים ומחפש את האחד שמחר ייקח ספיישל לירושלים, להצטרף לחבריו. העגור לא שם.

הוא הופך את הקערה ומחזיר פנימה את העגורים אחד אחד, מחפש מתחת למפת השולחן, מתחת לשולחן. הוא שואל את אשתו עם ראתה את העגור הכחול. היא שמה את כל העגורים בקערה. הוא הופך אותה שוב, בוחן כל עגור ועגור. הוא מחפש בכל הבית, בפינת אליהן בדרך כלל עפים ניירות ודובוני אבק. שום דבר. העגור נעלם, אולי יצא לדרך בכוחות עצמו.

הוא יוצא לפנות בוקר, מחזיק בכיסו את העגור הכי מדויק שהצליח לקפל. הוא חושב לעצמו על האמונה הזאת, המוזרה והיפה. משאלה תמורת אלף עגורים. העסקה הוגנת, הרבה יותר הגיונית מריס או כוכב נופל, בטח עדיפה על ברכה מאיזה רבי זר. נותן לך שליטה, והמחיר לא גבוה ולא נמוך מדי. אלף עגורים. הוא מבין גם עוד משהו, מסיפורה סדקו ססקי ומהעגורים המעטים שהוא הספיק לקפל: קיפול העגורים הוא התרופה, לא משנה אם זו מחלה או לב-שבור. קיפול העגורים נותן משהו לעשות כשאין יותר מה לעשות. מייצר סדר בכאוס.

תחושה מוזרה ממלאת אותו, או יותר נכון מרוקנת אותו. חוסר באזור החזה. הוא ממשיך בנסיעה איטית עד תחנת הדלק. הוא נכנס ומזמין קפה, מניח את העגור על השולחן ליד כוס הנייר. מודה לו, או ליוצרו. הוא משאיר את העגור יחד עם הטיפ, מאחל לו הצלחה בדרכו. הוא חוזר לרכב שלו, יוצא חזרה לכיוון ההפוך, מגיע לעבודה בזמן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אלף עגורים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s