שלוש אגדות לא מסופקות

מגלה הארצות

הוא ממש רצה למצוא את ארץ הזהב האגדית. אחרי הכל זה מה שמגלה ארצות אמור לעשות. לא סתם הולכים ועושים תואר והשתלמות והתמחות. אפשר להישאר במשרה נוחה באחת החברות הגדולות, לצייר מפות, לדייק פרטים על ארצות שכבר התגלו, לשרטט קווי חוף גואים ונסוגים – אבל תמיד אמרו לו שהוא טיפוס חולם. החלום שלו היה למצוא את ארץ הזהב האגדית.

לקחו לו שנתיים להתארגן למסע, לחקור את הרמזים ההיסטוריים והמפות העתיקות, לחשל את גופו ונפשו למסע הארוך בלב הג'ונגלים, לבחור את הציוד המושלם למסע. שנתיים של ציפייה דרוכה, של דריכות ממוקדת.

לקחו לו פחות מחמישה ימים למצוא את ארץ הזהב האגדית. שביל ברור, שרגליים רבות דרכו את מסלולו דרך היער, הוביל ישר אליה. הוא אפילו לא היה צריך לפתוח את המפות שלו, אבל עשה זאת מתוך עיקרון.

עיר הזהב הייתה כל שציפה ואף יותר. הוא בילה בה שבועיים שלמים, חוקר את המבנים הבלתי אפשריים והאוצרות שלא יאמנו. זו אכן הייתה עיר הזהב האגדית, חלומו של כל מגלה ארצות, מציאות שעולה על כל דמיון.

אחרי שבועיים אינטנסיביים בעיר הזהב הוא יודע מסיים למפות את  מבנייה למנות את אוצרותיה. הוא אורז שלושה מטבעות זהב בתרמילו כהוכחה לתגליתו ויוצא חזרה. בדיוק באמצע הדרך, אחרי יומיים של צעידה דרך הג'ונגל העבות הוא עוצר, מסתכל קדימה ואחורה על השביל הרמוס בו הוא הולך, ימינה ושמאל לתוך צללי היער. הוא חושב על השנתיים שבילה בהכנות, על גופו ונפשו המחושלים, על הציוד המיותר שעל גבו. הוא נזכר בציפייה העצומה שליוותה אותו מהרגע ששמע לראשונה על עיר הזהב האגדית ועד הרגע בו מצא אותה מוקדם מדי, בלי לתהות בג'ונגל אפילו יום אחד.

הוא מסתכל שוב קדימה ואחורה על השביל, חושב על העיר המדהימה שגילה, על השם שיצא לו ברגע שיחשוף אותה לעולם. לנצח הוא יהיה האיש שגילה את עיר הזהב האגדית. הוא מחליט למצוא לו עיר אחרת, מוזהבת יותר, אגדתית יותר. בחיוך גדול הוא שולף את המצ'טה שלו, יורד מהשביל ונעלם ביער.

קוץ (מקרה שקורה באמת)

היה היה איש. איש כמוני כמוכם. בעצם אותה מידה האיש יכול להיות אישה.

היה הייתה אישה. אישה עם עיסוקים ומכרים ומשפחה, עם תכונות. תבחרו או תמציאו לה איזה חיים שתרצו, זה לא ישנה את מה שיקרה.

יום אחד האישה דרכה על קוץ. אולי היא הייתה בנופש ודרכה על קוץ בדשא ליד הבריכה, אולי בטיול ביער, או ששבב מתכת חדרה דרך הכפכף שלה בשיטוט עירוני, סיכה של מהדק במשרד.

קוץ, לא משנה מאיזה סוג. קוץ לא קטן ולא גדול שנכנס לה עמוק לתוך העור הרך מתחת לבוהן.

היא ניסתה להוציא אותו לבד, אבל הכאב הרתיע אותה. היא ביקשה שיוציאו אותו בשבילה, אבל ברגע שהתקרבו אליה עם הפינצטה היא נסוגה. היא החליטה לא לדרוך על הרגל ולא לגעת בה, לחכות שהקוץ יעבור לבד.

עד שהיא השיגה תור במרפאה העור כבר התחיל להחלים מעל הקוץ והרופאה אמרה שיצטרכו לחתוך. האישה לא רצתה להיחתך, ובכל מקרה היא הרגישה שהיא כבר רגילה לקוץ, למדה לצלוע ככה שהוא לא מפריע לה יותר מדי. היא בחרה לשאיר את הקוץ במקומו.

הקוץ והצליעה הפכו לחלק ממנה, ותוך פרק זמן לא ארוך היא כבר שכחה משניהם, שכחה שיש לה קוץ ושכחה שהיא צולעת, שכחה גם שפעם ידעה לרקוד.

מעשה בלא-אביר

הוא לא היה אביר, אבל הוא התאהב בנסיכה. מסיבה כלשהי היא אהבה אותו חזרה, למרות שהיא נסיכה והוא לא-אביר. היה להם ממש טוב ביחד עד שהגיע הדרקון. מאחר וזוהי דרכם של דרקונים, ושל נסיכות, חטף הדרקון את הנסיכה אל הטירה המתפוררת שלו מעבר להרי החושך וארצות השואל.

אביר אולי היה יוצא אחרי הדרקון, גובר על תלאות הדרך, מחסל את האויב המרושע ומחלץ את הנסיכה. הלא-אביר חשב שעדיף לחכות ולראות מה יקרה. הרי גם הנסיכה אמרה לו לא לבוא אחריה, אמרה שהיא לא מצפה ממנו לכך. או לפחות זה מה שנדמה לו שצעקה מבין טלפיו של הדרקון המתרחק.

הלא אביר חיכה בסבלנות לשובה של הנסיכה עד שעבר לו. הוא התחתן עם איכרה כלשהי ועשה ילדים איכרים. הוא חשב לפעמים, אולי קיווה, שאביר כלשהו הציל את הנסיכה המסכנה מטירתו של הדרקון. היה לא נעים לדמיין שהיא מחכה שם עדיין למושיע כלשהו, אביר אמיתי, או ליום בו ימות הדרקון מזקנה.

(2010)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s