אליהו – פרק שישי

פרק שישי – בו אני תופס טרמפ

היא התרגזה עלי, כמובן. איך יכולתי לעשות כזה דבר בלי להתייעץ, ואני יודע שיש לה לחץ של הגשות, ובלי לשאול אותה על היעד, ועוד כל מיני תלונות אקראיות. הצלחתי לא להתרגז ולא להגיב, חיכיתי עד שתעבור הסערה. אחרי שהפיה סיימה למצוא כל סיבה בעולם למה עשיתי לה את העוול הכי גדול שיש היא הודתה שהיא ממש צריכה חופשה, ושפראג נשמעת סבבה, ואיזה חמוד אני.

טסנו, שתינו בירה מהבוקר עד הבוקר, שוטטנו ברחובות, הזדיינו הרבה. ירח הדבש שלנו. היה מעולה, ולפחות אני הרגשתי קצת את צלו של אשר שוסטר מורם מעלינו. רק פעם אחת הנסיבות הירושלמיות שלנו הרימו את ראשן. הפיה התעקשה לקחת אותי לסיור בבית הכנסת הגדול, עליו כתבה את אחת מהעבודות הרבות שלה. היו לה המון פרטים על ההיסטוריה של המקום, על המהר"ל והגולם שלו, שאגדות מספרות שהוא עדיין מוחבא בעליית הגג של בית הכנסת. אסור היה להיכנס לשם, אבל עם האדישות שלה לחוקי העולם והצורך שלי להרשים לא הייתה לנו ברירה אלא להתפלח פנימה. הגולם לא היה שם, רק המון ארגזים וספרים ואבק. ניסיתי למזמז אותה, לגרש בכוח הגוף את כל המיסטיקה הזאת מהחיים שלנו, אבל האבק הניס אותנו החוצה בהתקף של עיטוש וצחוק.

שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה בסיפורים האלו, שמקובל יכול לנפוח חיים בבוץ, להפוך אותו לאדם. היא חשבה שזה מטופש לעסוק באמונה. היא נכנסה להסבר מתיש איך הגולם, גמלוני ומגושם, גדול וטיפש, הוא בכלל הדרך בה היהודים רואים את הגויים. איך כל המיתולוגיה זה רק מטאפורות. חיכיתי שהנאום האקדמי יסתיים וניסיתי שוב לשאול על מה שעניין אותי, על קסם. הרי אנשים לפעמים שומעים את המחשבות אחד של השני, צירופי מקרים שאי-אפשר להסביר קורים כל הזמן. היא אמרה שיש מרחק גדול בין צירוף מקרים מוצלח לבין אמונה שבאמת אפשר להקים גולם מבוץ, ובכלל יש מספיק קסם בעולם שלנו כמו שהוא בלי להמציא סיפורים. היא התקרבה אלי פתאום, נישקה אותי בפרעות ושלחה יד למטה, צוחקת בתוך הנשיקה, "הגולם קם!". וזה מה שנשאר לנו מהטיול לפראג, שמאותו היום הפיה כינתה את איבר-המין שלי, ומאוחר יותר פשוט אותי, "הגולם".

כמה ימים אחרי שחזרנו הרגשתי צורך להרוויח את הנופש והתקשרתי למספר מכרטיס הביקור. יהודה גלר ענה לטלפון בעצמו. שאלתי אותו אם אפשר לקבוע פגישה, הוא שאל מה הבעיה ומי אפנה אותי אליו, רמז לכך שפגישה איתו זה לא עסק זול. אמרתי לו שאני לא מחפש יעוץ רפואי. הוא ניסה להבין מה אני כן רוצה. נאלמתי, לא ידעתי איך לענות על השאלה הזאת, ועד היום אני מתמודד איתה. שמעתי את עצמי מכריז שאני בלש פרטי.

הטון שלו השתנה באחת, מאדישות מקצועית מרחיקה לסקרנות, שאל אותי מה אני בולש ואיך זה קשור אליו. מהרגע שבחרתי להציג את עצמי כבלש פרטי גם הטון שלי השתנה. דיברתי בתקיפות לקונית ואמרתי לו שאסביר הכל כשנפגש. רציתי ליצור רושם שיש הרבה שאני יודע ושהוא צריך לדעת, מה שכמובן היה ההפך מהמציאות. היום, אחרי שהנבואה שבקעה מגרוני הפכה למציאות, אני יודע שזה הכישור הכי חשוב למקצוע. הדרך היחידה להגיע לאמת היא להעמיד פנים שאתה אוחז בה.

בפעם הראשונה שלי זה כמובן נכשל. לא הייתי מיומן מספיק בשביל להצליח בבלוף, ויהודה אמר שאין לו זמן למשחקים עכשיו. למזלי נותרה בו עוד קצת סקרנות. הוא לא מתכוון לפנות לי זמן אבל אם אני רוצה יש לו נסיעה מירושלים לתל-אביב מחר. הסכמתי כמובן, ניסיתי להראות כאילו זה במקרה מתאים לי, שיש לי עסקים באותו היום בתל-אביב, למרות שכל מה שהיה לי זה ערמה הולכת וגדלה של תרגילים לא פתורים.

חיכיתי לו בכניסה לעיר. היה מזג אוויר נוראי, זכיר. שמים באפור אחיד ומסנוור, רוח קרה נושכת כל פיסת עור חשופה. כל תושביה של העיר השונאת הזאת הולכים עם ראשים דחוסים מטה, מנסים לחמוק מהבוהק והקור החדים. יהודה גלר עצר לידי במשפחתית כחולה מאובקת וחבולה, גלגל את החלון מטה ווידא שאני אכן אני. נכנסתי לרכב. הוא התנצל שהחימום לא עובד והציע לי לקחת את אחת משמיכות הצמר שהיו זרוקות במושב האחורי, ליד ועל כיסא הילדים. בהתחלה סירבתי אוטומטית, אבל תוך כמה דקות לקחתי אחת וכיסיתי בה את הרגליים שלי והרגשתי מטופש על כך שאני מתבייש לקחת אחת נוספת לעטוף בה את ראשי וכתפיי.

ציפיתי שהוא יהיה טיפוס רך כזה, שמנמן וממושקף. במקום הוא היה רזה וזיפי וקשוח, ברוס ויליס. קמטי הגיל נמשכים בקווים ישרים חדים, שום עודף מיותר של עור או בשר. מבט חד נעוץ בכביש המתגלגל לפנינו, מדי פעם קופץ אלי, שופט אותי בחומרה משועשעת. הבחנתי בכך שהוא יושב רחוק מאוד מההגה ועדיין הופתעתי כשיצאנו מהרכב וגיליתי שהדוקטור, על הקצת יותר משני מטר שלו, עוקף אותי בראש שלם.

 יהודה גלר ידע לשדר ציניות בכל מילה ותנועה, מבטל כל מילה שנאמרת, גם את אלו שלו. הכל, גם הדברים הכבדים ביותר, צומצמו לממדים זניחים, ולכן גם אפשריים. ההתנהלות שלו גרמה לי לחבב אותו מיד, ומהר מאוד גיליתי שאין איש שחסין בפני הקסם שלו.

 הוא תחקר אותי בשאלות קצרות ומהירות, מי אני, מה אני עושה. לא טרחתי לשקר. הוא ניסה להבין למה הצגתי את עצמי כבלש פרטי. הסברתי שזה באמת לא המקצוע הרשמי שלי אבל כן הסיבה שיצרתי איתו קשר. הוא צחק, אמר שהצלחתי לעורר את סקרנותו. מאחר והוא מעולם לא פגש בבלש פרטי אמיתי הוא יהיה מוכן להסתפק בי. הוא חשב על זה רגע וביקש שנמשיך להעמיד פנים שאני אכן אחד, מאחר ובכל מקרה זה מה שהוא מתכוון לספר לאשתו. סוף-סוף יש לו משהו מעניין לספר והוא לא מוכן לתת לסיפור להצטמצם לסטודנט למתמטיקה ששנורר ממנו טרמפ.

סיפרתי לו על הערב שבו אשר שוסטר סיפר לי על קללת חיי הנצח שלו. לא חשבתי לשקר, וכנראה שלא הייתי מצליח בכל מקרה. הוא הקשיב לסיפור, גבותיו התקרבו לעיניו ממשפט למשפט והחצי-חיוך המשועשע הקבוע שלו כמעט ואזל משפתיו. הוא עצר אותי רק בנקודה אחת, כשסיפרתי לו שאשר סיפר לי שהוא אליהו הנביא. הוא לא האמין שאשר הסגיר את זהותו המפורסמת ביותר ככה.

"כשנפגשנו הוא דיבר רק על חיי נצח. לא נכנס לביוגרפיה האישית שלו לאורך ההיסטוריה. נתן לי לחשוב שהוא מסתובב בשטח רק מאה או שתיים. רק כשיצא בבדיקות הפחמן גיל של מעל שלושת-אלפים שנה הוא טרח להכנס לכל הפרטים והשמות."

אמרתי שזה קורה כשאנשים שותים, מתחילים להתגאות דווקא במה שהם הכי מתביישים בו, מתהללים במעשים שבאור היום הפיכח הם מעדיפים שלא יוזכרו. יהודה לא התעניין בתאוריות השתייה שלי וביקש שאחזור לנושא. סיפרתי לו על הפגישה עם הרב לייב בצלאל והעבודה שהתבקשתי לבצע, לברר עליו. את העובדה שהמשימה הראשית שלי הייתה בכלל להשגיח על החברה שלי לא טרחתי לציין. הוא הקשיב בקפידה עד הסוף. השאלה הראשונה ששאל, אחרי מספר דקות שלקח למחשבה, הייתה מתי בדיוק היה ערב השתייה עם אליהו.

"הייתי צריך לנחש. בדיוק בערב בו הוא חתם עם דייסי. הסיעודית החדשה שלהם. אני שכנעתי אותו סוף-סוף למצוא אחת אחרי שהוא סיפר לי מצבי הרוח של נורית."

הוא הסביר לי את מה שסירבתי להבין בכוחות עצמי. אליהו הגיע באותו ערב לשתות את הוויתור הגדול ביותר שעשה על אשתו מאז שהתגלתה אצלה מחלת האלצהיימר. הוא הביא לביתם עוזרת פיליפינית שתעזור לו לטפל בנורית, אחרי שהיא פיתחה שנאה עמוקה לבעלה הנצחי.

"לא ברור אם המחלה גורמת לשינוי בטמפרמנט, או שפשוט לראות אותו ככה בזמן שהיא מתפוררת. לראות את האיש, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה כשנפגשו עכשיו צעיר ממנה בעשרים.

"תחשוב איך זה. לראות את זה קורה לגוף שלך, למוח. אתה מסתלק מהעולם, ומולך יושב האיש הזה. שום דבר לא פוגע בו ולא נוגע בו. כל הפגעים והמחלות, כל ענייני התמותה המכוערים, פשוט חולפים לידו. פלא שהיא חיכתה עד עכשיו להתחיל לשנוא אותו. כמו המשפט הזה מדוריאן גריי: אילו היה הדבר להפך, אילו יכולתי אני להיות צעיר תמיד והתמונה תזקן!"

יהודה גלר חלק איתי את הצד שלו בסיפור. אליהו מצא אותו לפני יותר משלושה עשורים, אחרי שפרסם סדרת מאמרים על התחדשות תאים מואצת אצל סוגים ספציפיים של צפרדעים ויישומים אפשריים עבור בני-אדם.

"הדבר היחידי שיצא מהמחקר של הצפרדעים היה אשר. הוא הציג את עצמו מאוד רשמי. שם, מקצוע, כתובת וכל זה ואז זרק את הפצצה. אני מעדיף לא לספר מה העברתי אותו עד שהסכמתי להשתכנע שמדובר במקרה אמיתי."

נדחפתי לדבריו וביקשתי להבין למה אליהו פנה אליו בכלל. קיבלתי בתשובה מבט נוזף, מבהיר לי שיהיה זמן לשאלות בסוף.

"אשר לא רואה שום דבר מיסטי במצב שלו. הוא משוכנע שמדובר במוטציה גנטית כלשהי, שהיום יש את הכלים לשים עליה את האצבע. העסקה שלנו הייתה פשוטה. אני אקבל את הדגימות, אקבל בלעדיות על הספסימנט היחידי המוכר. כל פטנט או תרופה שיצאו מהמחקר שייכים לי. בתמורה התחייבתי לשמור על הפרטיות שלו, כמובן, אבל בעיקר שחיפוש אחר דרך להפעיל את מתג הנצח אצל אחרים יהיה עדיפות משנית במחקר. אשר דרש שקודם כל נוריד את המתג אצלו."

לא הבנתי, כמובן.

"הוא רצה למות לפני נורית. במשך שנים, מאות, הוא חי מחוץ לחברה. נמאס לו להיפרד כל הזמן. אחרי שנורית משכה אותו חזרה לעולם הוא החליט שהפעם ייפרדו ממנו. שהוא זה שיעזוב. הוא לא אמר לי על זה כלום, אבל אני מאמין שבהתחלה הייתה לו תקווה שהמחקר יעזור לו להפטר גם מאפקטים משניים יותר של תסמונת הנצח."

היה לי כל-כך הרבה מידע לעכל שלא הספקתי לשאול על מה הכוונה באפקטים משניים, ובכל מקרה לא הייתי צריך. ליהודה הייתה דרך משלו לנהל שיחה, או יותר נכון לא לנהל אחת. הוא היה מקשיב בסבלנות וללא הפרעה, מחכה שבן-שיחו יסיים את כל מה שיש לו להגיד, ואז דורש בתורו את אותם התנאים. לרוב כשיהודה היה מסיים את דבריו כל השאלות, גם אלו שהמקשיב לא ידע שצריך לשאול, היו נענות.

"אשר עקר. פרד. לפחות עם בני-מיננו. אנחנו לא יודעים לנבא מה היה קורה אם היינו מוצאים אשת-נצח, אבל פריצת הדרך האחרונה שלנו מעידה שהם היו מצליחים להביא ביחד ילדים בריאים לעולם, בריאים מדי."

כמובן שלאורך השנים הנקודה הזאת כבר לא שינתה כלום. נורית עברה את הגיל. ובשנים האחרונות, מאז המחלה, הפוקס של המחקר השתנה. אשר לוחץ למצוא תרופה. מתעקש שאפשר לזקק מהדם שלו משהו שיציל את אשתו. למות הוא יוכל אחרי בכל מקרה. המחלה שלה טלטלה אותו עד כדי כך שהוא אפילו הסכים להכניס את המקובל הזה לסיפור. להמר. חייבים להודות שקיבלנו מהם כמה רמזים רצינים למקור התסמונת. הם החביאו לא מעט דברים חשובים בין כל שמות המלאכים וההשבעות שלהם."

הוא שקע במחשבות לכמה דקות, מתרכז בכביש ובנהיגה. ניצלתי את הזמן להוציא מחברת ולכתוב כמה מהפרטים שסיפר לי, מקווה שעל הנייר הם יקבלו צורה הגיונית, שאצליח לתפוס את כל מה שנמסר לי.

"רוצה לבוא למעבדה?", הוא שאל פתאום. הסכמתי מיד, יודע ששום-דבר אחר שאעשה לא יהיה חשוב באותה מידה. עד המעבדה בתל-אביב נסענו בשתיקה. השתדלתי להכיל את כל הפרטים, לחבר אותם. ניסיתי לדמיין מה יכול למצוא גנטיקאי בכתבים מיסטיים. ניסיתי לתאר בדמיוני את האישה שתפסה את האיש המיתולוגי, פיתתה אותו ונתנה לו שם, גררה אותו לעולמה, עולמנו, עולמם של בני-התמותה. חשבתי עליו מחפש אחר תרופה למה שכל אדם אחר היה מקבל כברכה, מהמר על חוקר צעיר ונשאר איתו במשך שלושה עשורים. זה היה גדול עלי אז כמו עכשיו. בשביל לברוח ממערבולת המחשבות שאלתי את יהודה אם אחרי כל השנים הוא חושב שיש סיכוי למצוא תורפה.

"לאשר או לנורית?" הוא שאל, שאלה שאחריה היה ברור השתיקה לא רק יפה, אלא הכרחית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s