דורבן

שוב הוא לא נרדם. הוא מוותר וקם, יוצא לחצר שלו, יושב על המדרגות המובילות לכניסה בלילה הירושלמי הקר. הוא חוזר פנימה ומכין לעצמו ספל קפה גדול. אם כבר הוא לא נרדם לפחות הוא יכול להנות מזה. הוא יוצא ומתיישב חזרה על המדרגות, לוגם מהקפה לאט ובזהירות.

משהו זז בין השיחים. הוא קופא, נבהל, מדמיין כבר איך הוא רץ חזרה פנימה ונועל אחריו את הדלת. הוא נשאר לשבת, מרגיע את עצמו, משכנע את עצמו שזה בטח חתול או צב. מבין השיחים יוצא דורבן גדול. הם מסתכלים אחד על השני, מנסים לעמוד על כוונות ורצונות. הוא לוגם מהקפה שלו, מקווה שזה מעיד על כך שאין לו כוונות אחרות. הדורבן משתכנע ומתקדם בזריזות לעבר הרקפות ששתל רק השבוע. הדורבן חופר ברגליו הקדמיות, מעיף אדמה אחורה. הוא שולף פקעת מהבור ואוכל אותה, משאיר את הפרחים מושלכים מסביב. האיש מסיים את הקפה שלו, מניח את הספל לצידו ונשאר במקומו, לא שוקל אפילו להציל את הרקפות שלו מהדורבן, שממשיך לחסל אותן אחת אחרי השנייה.

הדורבן מסיים לעקור לאכול את הפקעת האחרונה, מסתכל שוב על האיש למספר שניות, מפנה לו את גבו ונעלם חזרה לתוך השיחים. הכל דומם שוב. האיש מחכה שהדורבן ישוב, מקווה לכך. עצב רך וסמיך מתחיל לעלות ולעטוף אותו. הוא נותן לעצב לערסל אותו, להטביע אותו. הוא מחבק את עצמו נגד הקור והלילה, עוצם את עיניו לא לראות את הפרחים המתים, את הבור שהותיר אחריו הדורבן.

 

(אוקטובר 2012)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s