זבן

שוב הוא לא נרדם. הזין שלו עומד, נפוח, כואב מרוב לחץ. אהובות מעטות עשו לו זקפה כזאת, אבל אף-אחת לא מלווה אותו זמן רב כמו האינסומניה, אף-אחת מהן לא השאירה אותו ער לילות רבים כל-כך, אף אחת מהן לא גרמה לו סבל כזה. אינסומניה אהובתי.

הוא מחליט לקום וללכת להרוג מישהו. עדיף היה להרוג פשוט את עצמו אבל אחרי שנים ועשורים שהוא משתעשע ברעיון ברור כבר שזה לא יקרה, והמחשבות האובדניות אפילו לא מנחמות אותו. משעממות בדיוק כמו היתר.

הוא יורק לתוך כף-ידו ומאונן מהר ובחוסר עניין. מריץ זיכרונות משומשים מאחורי עפעפיו הסגורים, לא מצליח למצוא אחד מספק. הזיפזופ עוצר דווקא על אחת שרצה ולא השיג, אחת שחייכה אליו ברכבת. הוא מדמיין מה היה קורה ביניהם אם הוא היה כן קם ומדבר איתה, לאן זה יכול היה להוביל. הוא גומר בפולסים קצרים לתוך הטישו, עוצר את גל השנאה העצמית שארב בדיוק לרגע החולשה הזה.

הוא נשכב שוב, מנסה להרפות, מקווה שאולי הפורקן יאפשר לו להירדם. הוא נכנע אחרי דקות ספורות ויוצא מהמיטה הבוגדנית.

הוא נכנס למטבח, לא מצליח לזכור מה קיווה למצוא שם. הכיור מלא בכלים מלוכלכים, הוא שוקל רגע לזרוק אותם לפח, לזרוק הכל. הוא מתעלם ממחשבה זו כמו מכל שאר המחשבות האובדניות השגרתיות שלו, מפנה עורף למטבח, נכנס חזרה לבגדים שפשט לפני שנכנס למיטה ויוצא מהדירה.

הרחובות ריקים בשעה הזו, אנושיים יותר. כולם ישנים, כל מי שיודע איך. רעש מכונית בודדת חולפת ברחוב סמוך. הוא שוקל לצאת לסיבוב ברכב שלו, לנסות לנוע יותר מהר מהמחשבות המשתוללות שלו. במקום הוא עושה את המסלול הקבוע למכולת, לסיגריה בודדת בשני שקל.

הוא וזבן הלילה מכירים אחד את השני היטב, למרות שמעולם לא טרחו להחליף שמות. הזבן מעיף מבט חושד אל המצלמה במעגל סגורה שמשגיחה עליו ומחליט להצטרף אליו לסיגריה. הם נשענים על מקרר הארטיקים, הזבן מספר לו סיפורים מופרכים מוגזמים על כל טיפוסי הלילה שיוצא לו לפגוש בעבודתו.

"תאמין לי, אתה השפוי היחידי שמגיע לכאן, גם אם אני לא מבין למה אתה לא קונה חפיסה וזהו. בלעדיך כבר הייתי מוותר ומסגיר את עצמי לאברבנל או משהו. מתאשפז וזהו. כולם משוגעים כאן בחוץ וכל השפויים בכלל מסתתרים שם בפנים, מתחבאים."

הם מסיימים לעשן ונשארים להישען בחוץ. הזבן שותק, כאילו הסיגריה היא הסלולה שמפעילה את הפה שלו. הוא חושב שאולי גם הוא צריך למצוא עבודת לילה כזאת, משהו לעשות במקום להילחם באינסומניה. מבט אחד על הזבן מבהיר לו שלא, שזו עוד מחשבה אובדנית שמנסה להסתנן בתחפושת חדשה. הוא נפרד מהזבן וחוזר הביתה. למיטה, לנדודי השינה,לשפיות.

(אוקטובר 2012)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s