מכתב

שוב הוא לא נרדם, כותב מכתב נוסף לַאהובה שעזבה. לפי חודש, קצת יותר, המעטפות התחילו לחזור חתומות. מאז הכל הפך להרבה יותר קל. הוא לא טורח לסגנן, להצניע, לא מנסה לדייק או להרשים, לא חשוב לו יותר לצאת גבר או רומנטי. ללא מען, ללא קהל, ללא יעד. הכתיבה מתקיימת רק עבור עצמה, משוחררת לחלוטין.

הוא יכול לכתוב את הכאב והחוסר, התשוקה והאשליה. הוא יכול לכתוב את היומיום השגרתי ואת הפנטזיות הסהרוריות. הוא יכול להמציא את עצמו, כל יום שקר חדש בלי מחויבות לאמת של אתמול.

בלילה ארוך הוא יכול לכתוב לה עכשיו ארבעה או חמישה מכתבים, לחסל מחברת שלמה. לקפל ולדחוס הכל למעטפה אחת, שמנה ומתפקעת, מלאה בחוסר.

מעטפה שנוסעת ושבה תוך שבוע. נחתמת, נשלחת, נידחת, חוזרת. סימטריה מתבקשת.

הוא שומר אותן סגורות גם אצלו, מפחד לדעת מה נמצא בתוכן, המילים והכאב. אם היה יכול להכיל את המילים האלו ודאי לא היה מקיא אותן על הדף הריק.

הוא מקווה שזה יפסק בקרוב. הכתיבה לא מפריע לו יותר מדי, הוא כבר לא ממש לוקח בה חלק, רק יושב שם בזמן שזה קורה. זה לא מפריע לו יותר מדי, לא נראה לו בזוי יותר מלראות טלוויזיה או לשתות בפאבים. אבל הוא חייב לישון קצת.

עייפות בימים ובולמוס כתיבה בלילות. הוא מרגיש איך כל יום שעובר לוקח ממנו עוד משהו. הוא אפילו לא יודע אם אפשר להתרוקן לגמרי, אם ביום שבו יגמרו המילים הוא יוכל פשוט לחזור לישון.

האם מילים שנשמרות בבטן דועכות ונעלמות או מרעילות אותך מבפנים? האם מילים שנאמרות מתפוגגות אל הריק או מהדהדות לנצח בין הצוקים, הופכות לשדים אמיתיים?

הוא לא זוכר את הימים בעבודה, לא יודע מה כתוב במכתבים. מתישהו הוא הפסיק להיות עד לחייו שלו, הפסיק לשים לב. הוא עוצר את שטף העט, קורא משפט אחורה, מגלה שכתב על עייפות. הוא קורא את המכתב מראשיתו. עייפות. הוא קורע את המעטפה האחרונה שחזרה, מרפרף במהירות על הדפים הדחוסים בה. עייפות.

הוא פותח את המגירה ושולף מעטפות באקראי, דוגם מספר משפטים מכל מכתב שחזר. כולם מלאים בעייפות, לא בה ולא בו. המכתבים באמת מלאים בחוסר, אבל לא באישה אלא בשינה. לרגע הוא חושש שגם המכתבים שלפני היו ככה, אלו שהיא עוד פתחה וקראה, שאולי בכלל לא כתב משהו אחר.

הוא חושב לשרוף את כל המכתבים, להקריב את הלילות נטולי השינה לאל האכזר שדרש אותם ממנו. רק שהעונש לא נפסק על-ידי אל כלשהו. אישה אחת דנה אותו לכך, אישה שקיומה בחייו לא מוצק יותר מאשר קיומו של אותו אל מומצא. אפילו לא. הוא עצמו גזר את העונש. הוא עצמו יכול לתת חנינה.

הוא אוסף את כל הניירות והמעטפות, דוחס את כולן לשקית הזבל הפתוחה שבמטבח, מוציא אותה החוצה, לפח הירוק. הוא עומד לידו רגע, נושם את אוויר הלילה המתחלף. מתחיל להיות קר סוף-סוף. הוא חוזר פנימה ונכנס למיטה.

לפנות בוקר משאית הזבל עוברת, מרעישה במנועה הכבד, במיכון החורק שמרים את הפחים ומרוקן אותם בגניחות שבירה והתרסקות. הוא לא שומע אותה.

(אוקטובר 2012)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מכתב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s