דו-קרב משולש

הכוס שלו ריקה. הוא היה מבקש למלא אותה אבל הכיס שלו גם ריק. אדם נמדד בכוס כיסו וכעסו, ולו אין אף-אחד מהשלושה. אולי יכול היה לכעוס על הכוס, על ריקנותה הפוחזת, אבל הוא קשור אליה מדי. גם בריקנותה היא כל מה שיש לו בעולם, כרטיס הכניסה שלו, ואם המוזג חסר השם ייקח לו אותה לא יישאר לו דבר. לא יהיה לו יותר צידוק לשבת בתוך הפאב החם במקום יאלץ לחזור לגלותו ברחוב הקר והרטוב.

הוא לוקח כאילו-שלוק מהכוס הריקה, שיראה שהוא שותה, שייך. מקווה שאף-אחד לא ישים-לב להעמדת הפנים

אבל אף-אחד תמיד שם-לב, זה מה שהוא עושה. להיות שם ולראות, להיות העד לכל הדברים שאנשים מקווים לעשות מאחורי גבו. הוא חייב לדחוף את האף שלו לעניינים שלהם. לפי דעתו של אף-אחד סתם הוציאו לו שם רע, ובדיוק בשביל להוכיח את זה הוא מזמין את חסר-הבית למשקה נוסף.

הבעת ההקלה על הפנים שלו מחממת לאף-אחד את הלב. אמנם בהתחלה ההוא מסתכל עליו בחשד, כאילו חושש שהמתנה עוד תעלה לו ביוקר. אין לו זכות לבחון סוס מתנה בשיניים. הם עושים לחיים, ואף-אחד יודע שהנה איש אחד שמעתה ידע להעריך את נוכחותו החסרה והתמידית. חוץ מזה שהרבה יותר טוב לשתות עם אף-אחד מאשר עם חס-וחלילה. תמיד יש על מה להודות.

אף-אחד שמח לדבר קצת, והם משוחחים בנחת ובשקט מעל הכוסות שלהן. מהר מאוד הוא מגלה שהחסר-בית הזה הוא כמעט אף-אחד בעצמו. הוא מזמין לשניהם עוד שתייה, מתוך אחווה וייאוש. לדבר עם מישהו שהוא כמעט אף-אחד זה לא תענוג גדול, אבל השתייה עוזרת. איך הם היו מתמודדים עם כל החוסר הזה בלי אלכוהול הוא לא יודע. חסר-הבית מודה לו על נדיבותו, אף-אחד לא מוכן לשמוע על כך. הם ביחד בסירה הזאת. הוא כמובן לא מספר לחברו החדש שלא אכפת לו לגלות נדיבות מאחר ובכל מקרה הוא מתכוון להסתלק בלי לשלם. אף-אחד אף פעם לא משלם. הוא מזמין סיבוב נוסף.

המוזג מניח מולם את המשקאות, מסתכל על שני הטיפוסים בעין עקומה. גם החסר-בית וגם האף-אחד הזה נראים לו חשודים. לא בדיוק חשודים כמו עניים, שזה אפילו יותר גרוע. עניים מהסוג שיכולים לשתות ערב שלם ורק בסופו לגלות שבכלל שכחו את הארנק בבית ומצטערים ולא נעים ומתי אתם פותחים מחר שנבוא מיד לשלם. לעתים רחוקות גם באמת באים ומשלמים.

מה אכפת לו אבל. זה לא הפאב שלו וזו לא הבירה שלו שהוא מוזג וזה בטח לא עניינו. אם כבר יש לו עניינים יותר גדולים לדאוג להם. שמו אבד לו, נשחק מרוב שימוש. כל ערב הוא היה צריך להציג את עצמו לאינספור לקוחות ושמו פשוט נפרם והתפורר.

מאז שהלך לו שמו כולם רק קוראים לו "מוזג", וזה עלול עוד להפך לשמו הרשמי אם לא יעשה משהו. הוא שוקל לוותר ופשוט לקרוא לעצמו "אין-שם", אבל זה לא שם מוצלח במיוחד, לא הרבה יותר טוב מ"מוזג". אסור לאבד תקווה, הוא מנסה לעודד את עצמו, עוד יימצא קצה חוט שנותר מאחור, אות או הברה, משהו שיעזור לו לחבר חזרה את שמו. חוץ מזה, מאז שאיבד את שמו הטיפים עלו בשלושים ושבעה אחוזים בממוצע, ככה שיש גם קשת בענן.

הוא מחליט להזמין את שני הטיפוסים לסיבוב נוסף, אם בכל מקרה הם הולכים לא לשלם לו בסוף הערב עדיף לשמור את החשבון שלהם נמוך ככל האפשר. לצמצם את האין. הוא מוזג גם לעצמו, אולי השתייה תתהפך, ובמקום לשכוח תעזור לו להיזכר בשמו האבוד.

הם מרימים את הכוסות. חסר-בית, אף-אחד ואין-שם. הם מחפשים משהו לשתות לכבודו, לעשות עבורו לחיים. שלושתם שותקים, מחפשים. הכוסות ממתינות באוויר, מחכות לצידוק, לטעם. הזמן עובר. כל אחד מהם בוחן את השניים האחרים, יודע שממנו לא תצמח הישועה. הם מחליפים מבטים, מחזקים את אחיזתם בכוסות. נעימה של אניו מריקונה חסרה ברקע. בסופו של דבר הברמן אומר שלא תמיד חייבים לשתות לכבוד משהו, שהיום הם יכולים לשתות לכלום, לאין, לריק. זה לא מוצא חן בעיניי אף-אחד, אבל אין מה לעשות. הם עושים לחיים. שותים.

(דצמבר 2012)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s