יציאה

לקחנו רק את המעט שבמעט. וויתרנו על כל דבר שהאמנו שנסתדר בלעדיו. המטרה הייתה לצאת. להתחיל מחדש. לא רצינו לטמא את הארץ החדשה בשרידים מהישנה. עניין אסתטי בעיקר. דווקא בגלל המהפכנות. התאהבנו ברעיון. היציאה הפכה לחשובה יותר מהארץ המובטחת. במתכוון הקצנו, הלכנו אל המופרך. גילינו שהאמונה שלנו מתחזקת ככל שנדרש יותר ממנה. אמונה שיכולה להזיז הרים לא מתקיימת במישור.

האמנו בארץ מובטחת. מתוך האמונה הזאת נולדה אמונה עזה אף יותר בהגעה אליה. אם היא שם איך לא נגיע? בדיעבד אני יכול להגיד שבעצם לא לקחנו כלום. מצות ומים. להפך, דווקא בגלל שהיציאה הייתה מתוכננת כל-כך טוב. לא יצאנו בבהלה. אמרתי, זה היה עניין אסתטי. הרעיון היה חשוב יותר מהמעשה האמונה גברה על המציאות. כמה, פחות נאמנים לדרך, החביאו בתרמילים שלהם כל מיני דברים. בעיקר קפה. כשהמציאות הדביקה את החזון כולנו שמחנו על הקפה הזה. אתה לא מבין מה כוס קפה בלב מדבר עושה לבן-אדם, דווקא כשאין לו שום דבר אחר. דווקא כשהרעב דוחף אותו מעבר לסף.

אם היית שואל אותנו שם, אז, אף-אחד לא היה אומר שחבל שלא הבאנו יותר אוכל או מים. כולם היו אומרים קפה. עם שלם גווע ומשווע לקפה.

חסכנו במי השתייה עבור הכנת הקפה. כן, עד כדי-כך. כשהקפה עצמו התחיל להיגמר הפכנו את זה לטקס דתי. המשקה האחרון לעוזבים. רק עבורם. רבים ביקשו את אבן המשפט רק בשביל כוס הקפה הזאת, האחרונה.

הרוב מתו. אתה יודע כמובן. אני מעדיף לא לדבר על זה. המים היו מעטים כל-כך שזה הפך מוסרי. אני באמת חייב להגיד? לוותר על החלשים, להותיר אותם מעצמם. הזקנים. הילדים. חלשי האמונה. לא למשוך את הסבל שלהם. להשתהות על מפתן החיים. עדיף פשוט לצאת. לגמור עם זה. כוס קפה להעיר אותך, לתת לך כוח לקראת המעבר. אבן המשפט יורדת. וזהו. אתה לא מתעורר שוב באמצע הלילה מרוב צמא ורעב. לא חש עוד אין אונים מול מסעה של השמש בשמיים.

לא ברור שלא. לא חשבנו על זה אפילו, אף-אחד לא חשב להציע שנסחוב את האבן. אולי היינו משוגעים לפני, אבל המדבר פיכח אותנו לחלוטין. כן היו לנו טקסים. חייבים טקסים, בייחוד במצב כזה. בכל-זאת. אף-אחד לא העלה בדעתו אפילו לקחת את האבן. השפיות שלנו הייתה צלולה, בהירה כמו הימים הארוכים. למי היה כוח בכלל? כל אבן היא אבן משפט. רק תרים מספיק גבוה. תוריד מספיק חזק. תאמין לי, ראיתי איך זה עובד.

נווה המדבר הציל אותנו. נותרנו שמונה. מכל העם הגדול שיצא לדרך. מכל מי שהאמין בארץ המובטחת. רק שמונה שהאמנו מספיק בנווה המדבר בשביל להמשיך, בשביל לשרוד. אם לא היה לנו את נווה המדבר לא היינו שורדים. הרעיון. הם, השאר, ידעו שאין נווה מדבר. הם אמרו שזה רק בסיפורים. רק סיפורים. מדבר הוא מדבר בדיוק בגלל שאין בו מים, שאין בו נווה. אבל אנחנו האמנו. גם אנחנו ידענו, אבל לא נתנו לזה להפריע לאמונה. הייתה לנו תקווה. היינו שמונה אידיוטים רציניים.

לפעמים צריך להאמין גם כשאין במה. אולי אף-פעם אין במה. והנה, עדיין מאמינים. הארץ המובטחת עוד שם. אני מאמין. אני חייב להאמין. בשביל העבר. בשביל העתיד. אני לא אצא שוב לדרך אבל אני מאמין. לא היינו מצליחים לחזור אם לא היה לנו את נווה המדבר. אי-אפשר לחיות בארץ הקיימת בלי הארץ המובטחת. אבל אסור לצאת. האמונה שלי היום מנותקת מפעולה. רק להתגעגע. רק לקוות. להאמין. אני לא מצטער על כלום. לא מתחרט.

***

מתי? כשהילד האחרון הלך. רק אז זה המציאות הכתה בנו. ההבנה. כמו טבילה במים קפואים. מהרגע שיצאנו לדרך האנשים גוועו לאט. היינו אדישים לזה. התרגלנו. התמותה הייתה רק רעש רקע. רעש לבן. המהום קבוע שאתה מפסיק לשמוע. המוות היה שגרה. כמו עכשיו, אותו רעש בדיוק. מונוטוני, שקוף. אתה שומע אותו? העוצמה הייתה חזקה יותר, אבל התרגלנו. כל החיים אנחנו מתאמנים הלא לשמוע את הרעש הזה. הרגל מגונה.

כשלא נותרו עוד ילדים הכל השתנה. הרעש נפסק. פתאום השקט עצמו הפך בלתי נסבל. הרעש היה חלק ממי שהפכנו להיות שם במדבר. העדרו היה נוכח. כופה את עצמו. לא היו עוד ילדים לעקוד. שקט נורא. יותר מהצמא. יותר מאבן המשפט.

השקט עמד מולנו. בלי להגיד מילה הפננו עורף לארץ המובטחת. לא היו ביננו דברים מאז. השתיקה הייתה נדר. לקבור את העבר, להשאיר את המדבר מאחור. נדר. סכר בוץ ילדותי. כאילו אפשר לשתוק, כאילו השתיקה תוליד שכחה. איפה שהחטא, איפה שהנאמנות חלשה, שם האדם תוקע נדר. שם הוא נשבע.

***

לא. הרגע הקשה ביותר היה החזרה עצמה, העיניים שלכם. המבט הזה הציב אותנו במלוא עליבותנו. שמונה שורדים מטונפים. עור ועצמות. הכל עשינו לעצמנו, במו ידינו. המון יצא לדרך ורק אנחנו חזרנו.

התאפקתם לא לצחוק, לא להצביע, לא להגיד לילדים שלכם להביט היטב לחקוק בזיכרונם את תמונת האיוולת הזאת. ההיבריס. החומר האנושי במערומיו האומללים.

עדיף היה שהייתם צוחקים וזהו. מנגינה נכונה למצעד התבוסה שלנו. במקום זה ממשיך לעמוד ביננו. עכשיו. כל הזמן. הלעג הכלוא.

אני מתעורר בלילה לקול אבן המשפט בפעולתה. מתעורר זו לא המילה הנכונה. התעוררות היא פעולה שאני לא מסוגל לה יותר. אני שומע בלילה את קול האבן יורדת. אני ניצב מול מבטם של ילדינו. אני מרגיש את הצמא, היובש. הדים בחשכה. אבל היום מפחיד אותי יותר. השתיקה שלכם.

***

לא. אני לא מוכן להמשיך.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יציאה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s