אי הילדים המעוותים – פרק ראשון

פרק ראשון – פרידה ללא צער

הוא ידע עוד לפני. ברור שהוא ידע. הם חשבו שהוא לא רואה שום דבר. מה שהיה נכון כמובן, אבל רק במובן הפשוט ביותר. הבעיה עם בריאים שהם לא טורחים להתעמק. אחת הבעיות. אומרים על מישהו שהוא לא רואה, אז הם לא יחשבו שאולי הוא שומע, או מרגיש, או חושב. שאולי הוא רואה טוב מאוד. רואה הרבה יותר רחוק ועמוק ממה שהם יכולים לתאר.

עמוק. הוא לרגע מפסיק לשחות ובודק עם הרגליים, יודע שאין סיכוי. באמת אין כלום מלמטה. מעניין אם אפשר בכלל לראות את הקרקעית. אין את מי לשאול. הוא ממשיך לשחות, איכשהו זה יותר קל מסתם לנסות לצוף, ואין מצב שהוא חוזר. לא אחרי מה שהם עשו לו.

הם חשבו שהוא מאמין. שאם יספרו לו מספיק סיפורים על האי הקסום בו חיים כל הילדים העיוורים ביחד, הוא ישכח כל מה שהוא יודע על העולם ויזרום, או יותר נכון ישחה, הרחק מהם. יעלם למקום בו הם לא יצטרכו יותר לעזור לו, להוביל אותו ביד. מקום בו הם לא יצטרכו יותר לדאוג להחזיר כל דבר בדיוק למקום אחרת הוא ייפול ויפצע, או סתם יצטרך שוב שמישהו יבוא וימצא לו את מברשת השיניים. מקום לא קיים.

ברגע שהוא הבין למה הם עושים לו את זה הוא החליט לשתף פעולה. אם כל מי שאתה מכיר מחליט להפטר ממך, המינימום שאתה יכול לעשות זה לרצות אותם. הוא אפילו לא היה מופתע. האחים תמיד שנאו שהוא דורש את כל תשומת הלב של ההורים. ההורים תמיד שנאו שהוא דורש את כל תשומת ליבם. אפילו החבר היחיד שלו, מאיר בעל הנס, נתן לסיפור המטופש יד. זה היה הכי מעליב, ואולי בגלל זה אנדה הסכים לשתף פעולה עם הכל. אם גם מאיר מאס בו אז באמת אין טעם להישאר. הוא לקח ממאיר את המצפן המיוחד, עם המחט הבולטת שמצביעה לאי הקסום, והעמיד פנים שהוא רוצה להגיע לאי המחורבש שלהם. ועכשיו הוא שוחה, לפי הכיוון של מחט שלא באמת זזה ולא מצביעה לשום מקום.

בסך-הכל זה די מרושע, כשחושבים על זה מהזווית שלו. לא זה שהם רצו להפטר ממנו, זה ברור לגמרי. רק השקר. לשקר ככה לילד, להמציא סיפור מטופש על אי קסום בו הוא לא יהיה אומלל יותר. לא שאנדה חשב על עצמו כאומלל באופן מיוחד. לא אחרי כל השיחות שיצא לו לשמוע בלילה. אם הוא אומלל אז מה הם?

אבל לא. בשבילם עיוור חייב להיות אומלל, וכנראה גם אידיוט גמור. להמציא כזה סיפור דבילי, ורק בגלל שהם פחדנים מכדי להפטר ממנו בכוחות עצמם. אנשים בריאים הם הכי עיוורים מכולם, הכי נכים והכי אומללים והכי אידיוטים גמורים. זו המסקנה היחידה מכל הסיפור הזה, מכל מה שהצליח לשמוע וללמוד בעשר שנות חייו. הבריאות היא מסך שרק מסתיר את המציאות וכל ילד עיוור יכול לראות טוב יותר מכל מבוגר בריא.

הוא ידע שהוא רואה והם לא. לכן הוא החליט לוותר, להעמיד פנים. לצאת אידיוט כמו שהם רצו שהוא יהיה ולשחות בשבילם אל מותו. פחדנים שכמוהם. אם הוא היה רוצה להפטר ממישהו הוא היה עושה את זה לבד. מוריד לו אבן גדולה על הראש, חופר בור בחצר, וזהו, גומר עניין. בלי הרשעות הילדותית הזאת. רשעות שרק בריאים מסוגלים לה. בגלל זה הוא שיתף פעולה, כי הוא לא רצה לחיות איתם יותר.

בטח זה טריק נפוץ, אם עוד ילדים כמוהו פותו לחשוב שיש אי כזה שהם יכולים לשחות אליו. אי שבו כולם יפסיקו להתייחס אליהם כמו חיות מחמד שאפילו לא מצליחות ללמוד לחרבן במקום הנכון. הם לא היו חושבים על טריק כזה לבד. היחידי באזור שהיה מספיק חכם להמציא דבר כזה היה מאיר, והוא לא היה רשע מספיק. בטח אמא שלו קראה על זה בעיתון שלה עם כל העצות המטופשות שהיא אחר-כך מספרת עליהן לכל העולם. או שזה שבכלל הגיע מגרצל'ה הרכלנית, שלא הפסיקה לדבר לרגע ועדיין אף-פעם לא יצא לה להגיד משהו טוב. מצד שני אם גרצל'ה הייתה אומרת על זה משהו הוא היה שומע. אז כנראה שזו באמת שיטה מוכרת לטיפול בעיוורים ואולי בכלל בילדים לא רצויים. לספר להם על אי שמלא בבני-מינם ולשלוח אותם לטבוע בלב-ים, איפה שהם כבר לא יהוו נטל על אף אחד.

אנדה שחה וחשב וכעס, שחה וחשב וכעס, ואולי דווקא בגלל הכעס והמחשבות היה לו ככה כוח לשחות ולשחות. או שזה פשוט המזל שהיה לו לא לראות את הקרקעית מתרחקת ונעלמת לתוך תהום שחורה, ואיך כל מיני יצורים, נחשיים ומפתולתלים וסגלגלים עולים מהקרקעית ומרחרחים אותו – ולא נותנים בו ביס רק בגלל שהם עוד אף-פעם לא ראו יצור כמוהו, שלא מפחד מהם, ואפילו לא מתייחס אליהם ולא אכפת לו. ולכן הם העדיפו לא להסתכן וללכת לאכול משהו יותר מוכר, משהו שיודע מספיק בשביל לברוח.

אנדה שחה ואפילו התהום נעלמה לתוך עלטה שרק הים מסוגל להכיל, והיצורים בעצמם כבר נטרפו על-ידי יצורים אחרים, גרועים בהרבה, ואנדה המשיך לחשוב את המחשבות שלו, לכעוס את הכעסים שלו, ולשחות. לשחות ולדעת שהכל סתם ואין שום אי להגיע אליו עד שפתאום כאב חד במרפק תפס אותו לא מוכן. אנדה צעק מכאב, והמים ניצלו את ההזדמנות ומיהרו לתוך הפה שלו ותפסו את המקום שהצעקה פינתה. ומהר מאוד אנדה גילה שבמקום לצעוק הוא משתנק, ובמקום לשחות הוא טובע, ומכל הבלאגן הוא שכח לרגע שאין קרקעית מתחתיו ולכן הצליח להיעמד עליה, ואפילו התיישב על הסלע החד שתקף לו את המרפק. אנדה ירק את המים המלוחים וקילל את הסלע ואת הים ואת כל האנשים וכל העצמים וכל מה שיש ואין בעולם, ורק אחרי שסיים הוא התקדם עוד כמה צעדים זהירים קדימה, ויצא מהמים, ועלה לאי הלא-קיים, אי הילדים המעוותים.

לפרק השני – ובו ליריק נתפסת לא מוכנה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s