אי הילדים המעוותים – פרק שני

פרק שני – ובו ליריק נתפסת לא מוכנה

תמיד זה קורה דווקא לה, דווקא כשהיא בתורנות מציל. אפילו נדבק לה כינוי בגלל זה. ליריק המושה. לא שאף-אחד מהנכים הפחדנים האלו העז לקרוא לה בשם בפניה. מג'דרה טענה שזה בגלל שהיא נולדה בזמן שהירח והשמש היו רחוקים והירח הרגיש בודד וחיפש חברה, אבל זה היה נשמע מטופש בערך כמו כל שאר השטויות של מגדת העתידות המפוקפקת. לך תסמוך על ילדה שההורים שלה זרקו אותה לים רק בגלל שהיא אהבה לישון עד מאוחר.

לפי הקוד המציל חייב לרוץ כל הדרך למטה, לקפוץ לתוך הקנו ולחתור כמה שיותר מהר בשביל לפגוש את השחיין באמצע הדרך. זה דווקא חלק יחסית הגיוני מהקוד, מאלו שנכתבו בשלבים המוקדמים, לפני ששלושת הקופים התחילו עם השטויות שלהם. לא מעט ילדים טבעו במרחק ראייה מהחוף, ובסך הכל אם הילדים המעוותים לא ידאגו אחד לשני אז מי כן.

קוד זה קוד, אבל היום אין לה כוח. הם שיחקו אתמול ברוז'ים עד מאוחר והילד במים נראה חזק ויציב, שוחה דוך לאי בלי לעצור. חוץ מזה שמספיק ילדים היא כבר משתה מהמים, וקשה לחשוב על אחד מהם שלא עדיף שהיה טובע.

היא ירדה לאט בסולמות החבלים שהובילו מהצוק מטה למפרץ הקטן, ועדיין הספיקה להגיע לפני הילד לחוף. עוד מרחוק היא ראתה שהוא עיוור, זיהתה אותו לפי הדרך המיוחדת שבה כל העיוורים בוהים אל הכלום. היא תמיד חיבבה עיוורים, בדיוק בגלל זה – שהם בוהים בהכל בצורה שווה, אפילו בילדה לבנה לחלוטין, עם עיניים לבנות ושפתיים לבנות ושיער לבן. לבנה כל-כך שאת זוהרת בחושך ולא צריך אפילו להדליק את הנר כשמשחקים איתך רוז'ים בלילה. לעיוורים לא אכפת.

היא בעטה בחול כמה פעמים שהוא ישמע אותה. העיוור רק הרים את הראש בשקט. היא הציגה את עצמה בברכה המסורתית "שלום וברוך הבא לאי הילדים המעוותים, אני ליריק."

הילד העיוור חשב על זה רגע, או שאולי פשוט לקח לו זמן להיזכר בשמו. "אני אנדה. חשבתי שהם סתם שיקרו לי."

"הם באמת שיקרו, פשוט במקרה השקר שלהם היה נכון."

הוא עצר שוב. ליריק הבינה שהוא לא אידיוט, להפך. במקום לפלוט שטויות כמו כל האחרים הוא מרשה לעצמו לחשוב. "זה באמת נשמע יותר הגיוני", הוא אמר והמשיך לשבת.

היא חיכתה עד שהוא סיים להתנשף, ובינתיים חשבה שהעיניים השחורות שלו שבולעות את הכל בלי לראות אפילו יותר מפחידות מהתהומות שחצתה בשביל להגיע לאי. "בוא. אני צריכה לקחת אותך לקופים, הם מתעקשים לראות כל אחד שמגיע."

היא התחילה ללכת ולשרוק והוא פשוט הלך אחריה בלי להגיד שום דבר. ליריק בכוונה הלכה מהר, לראות אם הוא יגיד משהו או יתלונן, אבל הוא עמד בקצב ולא הוציא מילה נוספת, גם לא אחרי שהיא הובילה אותו בכוונה לתוך שיח קוצני.

היא לקחה אותו בדרך הארוכה, שהעתיקים סידרו בצלע ההר בשביל כל הילדים הנכים שלא יכלו לעלות בסולמות. היא חשבה בהתחלה לא לספר לאנדה על החבל המיוחד שהתקינו בשביל העיוורים ולתת לו ליפול עוד כמה פעמים, אבל החליטה שלהתעלל בו רק בגלל שהוא בסדר זה לא לעניין. חוץ מזה שנמאס לה לשרוק.

הם עלו את שבע מאות ושתיים המדרגות שבצוק, ומשם חבל הנחיה התפצל לשניים. חבל אחד המשיך לתוך היער, לכפר מומוד ולחוות של הילדים המעוותים. החבל השני הוביל למנדאב, עיר הבירה, איפה שישבו הזקנים והקופים ודיברו בזמן שהילדים עבדו. היא שנאה ללכת למנדאב, שנאה את הבתים המכוערים שבנו לעצמם המבוגרים ושנאה את המבוגרים עצמם שחשבו שהם יודעים משהו רק בגלל שהם הגיעו לאי לפניה. אבל הקוד הוא הקוד, פחות או יותר, ואם הקופים ישמעו שהיא לקחה ילד ישר ליער בלי שהם יראו אותו קודם הם יזרקו אותה לבור.

ליריק דווקא דיי אהבה לשבת בבור, איפה שאפשר היה לשבת ולחשוב ולא היו שום מטלות ותורניות, אבל תמיד לפני זה הקופים אהבו לדבר ולנאום ולנזוף – וזה היה מקלקל הכל.

היא התחילה להשתעמם מהמחשבות הקבועות של עצמה, ובכל מקרה החליטה שהילד הזה כנראה לא חכם ושקול אלא פשוט אידיוט, שזה אפילו יותר גרוע מלהיות עיוור. "לא מעניין אותך איפה אתה?"

"אני באי הילדים המעוותים", הוא ענה וחזר לשתיקה האטומה שלו, ממשיך לפקוח את התהומות שלו על העולם, לבלוע את כל האור בלי לדעת שובע, בלי לדעת כלום בעצם. לרגע התחשק לה לנתק את הקשר הבא בחבל ולהשאיר אותו שילך לאיבוד, אבל במקום ניסתה בכל-זאת להמשיך בשיחה. "ולא מעניין אותך מי אלו הקופים שאתה הולך לפגוש?"

"הם בטח המנהיגים של האי, ילדים מעוותים שהגיעו לכאן מוקדם ותפסו מעמד", הוא ענה. היא החליטה לתת לו הזדמנות אחרונה. "ומי אני, גם לא מעניין אותך?"

הוא עצר פתאום, עמד במקום כמה שניות ופתאום שלח יד קדימה ומצא את זרועה, אחז בה בכוח מפתיע.

"את ליריק. את רואה ושומעת ומדברת והולכת בלי בעיה, אז בטח את קירחת או מצולקת או סתם מאוד מכוערת."

זה העליב אותה, וזה שמישהו שהיא מכירה שתי דקות וחצי מצליח להעליב אותה תפס אותה בהפתעה, ולהיות מופתעת עיצבן אותה כל-כך שבמקום להרביץ לו בפנים היא סתם עמדה שם ובהתה כמו האוטיסטים המעטים שהצליחו לשחות לאי. ובזמן שהיא שתקה הוא המשיך להחזיק בה בכוח ואמר "אני שמח שאת ככה, כי זה אומר שאת בטח מעדיפה להסתובב עם עיוורים", ופתאום כאילו נגמר לו כל הכוח והוא עזב את היד שלה והמשיך ללכת במהירות לאורך החבל, משאיר אותה מאחור.

לפרק השלישי – ובו הקופים ממציאים נבואה עתיקת יומין

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק שני

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק ראשון | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s