אי הילדים המעוותים – פרק חמישי

פרק חמישי – אנדה פוגש במשהו

אנדה ישב בצריף האדום ועשה את תרגיל הנשימה שלו. ילד עיוור שגדל אצל בריאים צריך לדעת לשלוט בעצמו, לצלול פנימה ולא לתת להתרחשויות בחוץ להשפיע עליו. היה לו הרבה מה לעכל. האי הזה שלא היה אמור להיות קיים בכלל, הקופים, הנבואה, המסע, ליריק… בעיקר ליריק. תרגיל הנשימה תמיד הצליח לדחוק את העלבונות והחבלות והמכות, להסתיר כל רגש וכאב ולהשאיר רק את החישוב האדיש שצריך בשביל לשרוד, אבל את מגע הזרוע של ליריק בתוך ידו הוא לא מצליח להסית הצידה. התודעה הממושמעת שלו חוזרת שוב ושוב לרגע הזה, לתחושה של העור שלה, החום שלו, המרקם העדין שכמוהו אנדה לא חש מעולם.

במשך שנים הוא למד להיאבק בכל הרגשות והדחפים השליליים, אבל אף התרחשות מעברו לא הכינה אותו להתמודד עם רגש חיובי. הוא היה רגיל להשקיט את הרצון העז לברוח, לבכות, לצעוק, אבל לא הרצון להתקרב, לדבר, לגעת. אולי כי עצם הניסיון היה מוזר כל-כך. למה להימנע ממשהו טוב?

בכל זאת הוא ישב בישיבת הכוח שלו וניסה לשלוט בנשימה ובאמצעותה גם במחשבות וברגשות ובתודעה, רצה להגיע לריכוז המלא שלו, שבו הוא שומע את ליבו דופק, את הנשימה הדקה, ואפילו, אם הוא מצליח להתרכז במיוחד, לשמוע את הדם זורם בכל גופו, בכל איבר בצליל ועוצמה שונה. הריכוז בו כל העולם החיצוני נעלם אל השקט האטום.

נבואות. אמא שלו אהבה דברים כאלו. הורוסקופ וסימנים וכל מיני אבנים מיוחדות שיכולות לשנות את הגורל של אישה אומללה וטיפשה עם ילד עיוור ומיותר. אנדה לא אהב נבואות. מאיר בעל-הנס תמיד אמר שדברים כאלו זה לאנשים שלא מבינים קסם אמיתי, שלא יודעים איך לחבר אחד ועוד אחד ולמה פחם בוער יותר טוב מעץ. מאיר אמר שקסם אמיתי מגיע מהבנה, לא מבורות.

לכן אנדה התעקש ללמוד כל הזמן. ישב והקשיב מחוץ לכיתה של הבריאים, ירד לרציף לשמוע את המלחים מספרים על ארצות רחוקות, ובעיקר ביקש ממאיר להסביר לו איך עובדים כל הנסים שהוא מוכר. המכונה שמייצרת חום והמכונה שמייצרת קור. המכשיר שמשמיע מוזיקה שנוגנה בכלל לפני הרבה מאוד שנים ובמקומות רחוקים. ואפילו המתקן המיוחד שמאיר הרשה לו להפעיל רק פעם אחת ועשה לו להרגיש שמרביצים לו בכל הגוף מבפנים בבת-אחת. מאיר אמר שזו מכונה שעושה ברקים, אבל אנדה לא ידע מה זה ברק, רק שאנשים בריאים רואים הבזק בוהק לפני שהוא שומע את הבום של הרעם – אבל זה לא עזר יותר כי הוא לא ידע גם מה זה הבזק או בוהק.

אסור לברוח ממה שיש לעשות עכשיו, לאפשר למחשבות העצלות ולזיכרונות מהעבר המת להשתלט על המחשבה. הקופים המציאו נבואה בגלל שמג'דרה, הילדה עם הקול המנומנם שליריק שונאת, אמרה להם, ועכשיו שלושתם צריכים לצאת למסע למצוא ציקלופ. הם טיפשים כאן בדיוק כמו שהבריאים היו טיפשים אבל לפחות הוא יוצא למסע עם ליריק, מה שאומר שאולי יהיו עוד נגיעות כאלו. נעימות. זו המילה, אף-פעם פשוט עוד לא יצא לו להשתמש בה. נעימות, נעים, נועם.

שיעול מימין. מישהו נכנס לחדר בלי שהוא שמע. זה לא יכול להיות. האם עד כדי-כך הוא שקע במחשבות על מגע אחד קטן ומקרי, שבטח ליריק אפילו לא הרגישה בו?

עוד שיעול. אנדה מסתובב לקול, מנסה למקם אותו, "מי שם?".

"משהו", קול צרוד וגבוה ענה לו מפינת החדר.

"מי אתה? מה אתה רוצה?" ניסה אנדה להבין מי האיש הזה שמדבר ככה ויכול להיכנס לחדר בלי שהוא ישמע. או שאולי הזר ישב שם כל הזמן בשקט וחיכה. לא, במקרה הזה אנדה היה שומע אותו נושם.

"משהו משהו!", המשיך הקול.

פתאום אנדה נזכר ביום שעגנה במפרץ הקטן שלהם ספינה מוזרה שהביאה איתה פיראט, ולפיראט היה תוכי – חיה שאף-אחד מהשכונה שלהם לא ראה מעולם, אפילו לא מאיר בעל-הנס. בשכונה הכירו רק חולדות שמנות ועזים רזות, ולפעמים בסתיו להקות ציפורים היו עוברות ממעל וממהרות להמשיך הלאה למקום נעים יותר.

כולם דיברו על תוכי, על זה שהוא מדבר וצבעוני. אנדה לא ידע מה זה צבעוני, אבל בשכונה שלהם כולם רצו דברים צבעוניים, לתבל קצת את החיים האפורים והתפלים שלהם, כמו שגרצ'לה הרכלנית תמיד אמרה. כל המשפחה שלו הלכו לראות את התוכי ואנדה עקב אחריהם לפי רעש הצעדים. בזמן שכולם התלהבו מהצבעים אנדה רק ישב והקשיב, ובסוף התוכי אמר "תן לי נשיקה", וכולם צחקו. כולם חוץ מאנדה שחשב שאפילו תוכי שיודע רק משפט אחד מטופש עדיף לכולם על ילד עיוור.

"אתה תוכי?" אנדה שאל את הקול.

"משהו!" ענה הקול.

"אתה תוכי ואתה יודע רק להגיד משהו."

"לא! משהו הוא משהו שיודע להגיד כל מיני!"

"מה אתה יודע להגיד? "

"משהו יודע להגיד הרבה דברים. משהו הוא משהו משהו. אה!". אמר הקול וצחק מהבדיחה של עצמו במעין צחוק שנשמע יותר כמו חריקה של גיר על לוח.

"מה זה משהו?"

"משהו זה משהו משהו! מה הילד העיוור גם חירש?"

"אתה תוכי חכם."

"משהו הוא לא תוכי ובטח לא תוכי חכם! תוכים הם טיפשים גדולים. לא מבינים כלום השוויצרים האלו", ענה לו משהו. "משהו כאן לקבל את האורחים החדשים ולעזור להם. מתי שימאס לך לשבת ולנשום משהו יכול לקחת ילד עיוור לחדר האוכל לאכול משהו, או למקלחות. משהו גם יכול בגדים, אם ילד עיוור רוצה משהו."

אנדה בכלל שכח שהאחים שלו לקחו לו את המכנסיים והחולצה לפני שזרקו אותו לים. בגדים היו הרבה פחות חשובים לו מאשר לאנשים שרואים.

"זה בסדר, אחר-כך. יהיה זמן לבגדים ואוכל. עכשיו אני צריך להבין איפה אני נמצא."

"אנדה נמצא כאן!"

"אבל מה זה כאן? מה זה האי הזה, מה זה ההר שהם שולחים אותנו אליו. מי זה הציקלופ. אני חייב להבין מה קורה!"

"אם ילד עיוור רוצה משהו יכול לספר לו הכל".

"אני רוצה."

"מי זה אני?"

"אני זה אנדה."

"מי זה אנדה?"

"אנדה זה אני!"

"משהו לא מבין. ילד עיוור רוצה לשמוע או לא?"

"ילד עיוור רוצה לשמוע. בבקשה משהו".

לפרק השישי – ובו משהו מספר את תולדות האי

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק חמישי

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק רביעי | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s