אי הילדים המעוותים – פרק שביעי

פרק שביעי – יוצאים למסע

הילד העיוור, הילדה הלבנה ודמגדת העתידות מול הבית של שלושת הקופים וחיכו שהטקס יסתיים והם יוכלו לצאת למסע. הבעיה הייתה שלמנהיגי האי לא היה הרבה מה להנהיג, רק כמה מאות או אלפי ילדים מעוותים (הם ניסו פעמיים לעשות צנזוס, אבל הילדים לא שיתפו פעולה) שדיי הסתדרו בכוחות עצמם. אז עד שהייתה להם סוף סוף סיבה למסיבה הם לא היו מוכנים לתת לזה להסתכם בטפיחה על השכם ודרך צלחה.

הם כינסו את כולם. ממש את כולם. גם את הילדים מהכפרים המרוחקים יותר, גם את המתבודדים שהתחבאו ביער וחיו על שורשים וסנאים נאים, ואפילו את המצורעים והמעוותים-מדי שכולם, אפילו העיוורים, שמרו מהם מרחק. לראשונה בהיסטוריה הקצרה של האי אפילו ביטלו את תורנות המציל.

העיוור התחיל בנאום, אבל החירש לא שמע אותו והתחיל לנאום גם כן, וככה שניהם, ביחד ובנפרד סיפרו על הנבואה העתיקה שהמציאו, על החבורה האמיצה שתצא לדרך, ואיך הכל הולך להשתנות ברגע שהם ישלימו את מסעם, ולא, לא ידוע מה ישתנה ואיך ולמה, ובכל מקרה שאלות בסוף.

אחרי שגם החירש וגם העיוור סיימו את הנאום הסטריאופוני שלהם השתעל האילם פעמיים ונכנס לתוך הבית וחזר עם החושן האגדי.

החושן האגדי היה החפץ הקדוש היחידי באי, אולי החפץ היחידי שהיה לו ערך כלשהו מעבר לשימוש המידי בו. לאוכל היה ערך באי, לכלי עבודה, לבגדים, לחבלים. הילדים המעוותים דחו כל רעיון של ערך סנטימנטלי, אסתטי או דתי. אחרי שהחברה סולדת ממך עדי כדי כך שהיא זורקת אותך לים אתה מאבד את האמון ביופי, במוסר, או באל כלשהו ששואף לטוב. הילדים האמינו שסנאי אחד שווה שמונה דובדבנים, ושעבור חבל טוב שווה לתת זוג מגפים חצי שלמות שנשטפו לחוף עם הגאות. ילדים חדשים לאי היו אוספים לעצמם צדפות וקונכיות, או מיני חתיכות זכוכית צבעוניות וחלקות שנשטפו לחוף, אבל תמיד אחרי מספר חודשים באי כל האוסף היה נקבר באדמה ונשכח, ואת מקומו היו תוספים קרסי דיג ואגוזים.

אנדה ביקש לדעת מה קורה ומשהו, שעבר להתגורר מאחורי אוזנו הימנית, מיהר לספר לו שאת החושן מצא הציקלופ עוד לפני שהגיעו לאי ילדים נוספים. הוא נתן את החושן לשלושת הקופים כאות לסמכות שלהם, ואחרי שהעיוור והחירש כמעט והוציאו אחד לשני את העיניים בריב מי מהם צריך להחזיק בחפץ הקדוש החליט האילם להחביא אותו משניהם. הילדים החדשים באי, כמו הילדה הלבנה (וכאן משהו הרים את הקול, שגם ליריק תשמע), בכלל לא האמינו שיש כזה חושן, וחשבו שזה רק עוד אחת מהשטויות של הקופים, ואפילו לא האמינו למשהו שאמר להם שדווקא הפעם הקופים לא סתם ממציאים. והנה, עכשיו הם רואים שמשהו צדק.

האילם חייך מאוזן לאוזן. הוא הרים את ידיו גבוה באוויר ונתן לחושן להתנדנד בקצה השרשרת, מאפשר לאור שנשבר מתשע האבנים לנצנץ על פנים הנפעמות של מאות הילדים שנאספו בבקעה הקטנה. האילם עבד במשך שנים לנקות את החלודה מהחושן, לנקות את המלח והאצות שנצמדו לתשע האבנים הטובות ששובצו בו, להוציא את המשקעים שמילאו את שלושת החריצים הריקים מהם אבדו שלוש אבנים. תקופה ארוכה הוא שיבץ במקומות הריקים אבנים רגילות שאסף וליטש לגודל המתאים, אבל בסוף החליט שעדיף להישאר עם החלל במקום למלא אותו בזיוף.

אנדה הרגיש את נשימת הקהל נעתקת, את השקט שהשתרר פתאום, והבין גם בלי לראות שקרה משהו מיוחד. אחת מקרני האור שנשברו מהחושן חלפה על פניו ולרגע הוא הרגיש תחושה מוזרה שלא הרגיש מעולם. הילד העיוור הרגיש צבע.

האילם השתעל בפעם השלישית והניח את החושן על צווארו של אנדה וחזר לעמוד לצד חבריו, לקח את ידו של החירש וסימן לו מה עליו להגיד.

"אנו, שלושת הקופים, מעניקים בזאת את החושן הקדוש לאנדה העיוור, מתוך ידיעה שהוא היחידי שלא יסתנוור מיופיו וכוחו. על החבורה להשיב את החושן לאדונו האמיתי, למען הבאת גאולה לכל הילדים המעוותים!"

החירש סיים להגיד את דברים של האילם, והוסיף תוספת קטנה משלו, "אתה בטוח?". העיוור, שרק מתוך הנאום גילה שהאילם נתן את האוצר החשוב ביותר שלהם, הוסיף קללה עסיסית. האילם כהרגלו רק חייך ולא הרגיש צורך לענות לאף-אחד מחבריו. דממה השתררה, וליריק הבינה שזו ההזדמנות שלה לסיים את הטקס לפני שאחד הקופים יפצח בעוד סבב ברכות ואיחולים, או שמישהו יחליט לשיר את המנון האי ואז כולם יצטרכו לשבת ולהמציא אחד.

"אז נזוז?" היא שאלה, בלי לכוון את השאלה לאף-אחד ספציפי, וכבר העמיסה על גבה את התרמיל שלה והתחילה ללכת.

"כן", ענה אנדה, והלך בעקבות החבל שאחז בידו, אותו חיברה ליריק לתרמיל שלה. אנדה שמח על הפתרון הזה, שהוא בעצמו הציע – ששמר אותו מחובר לליריק, אבל גם רחוק ממנה מספיק בשביל לא להתבלבל יותר מדי. בידו השנייה הוא אחז את החושן שהטלטל מצווארו, ליטף את תשע האבנים המלוטשות ואת שלושת החריצים הריקים.

"אוף" גנחה מג'דרה והתחילה לדשדש בעקבותיהם, משתדלת לשם שינוי דווקא לפקוח את עיניה, לא מתוך רצון לצפות בהווה אלא דווקא מתוך חשש מהתבוננות לעתיד. לראשונה בשלושת השנים שלה באי ראתה מג'דרה את הילדים המעוותים שחיו לצידה, והמחזה מילא אותה כעס ועצב, וברצון לא מוכר לא רק לצפות בעתיד, אלא גם להשפיע עליו.

"משהו!" קרה משהו, ומיהר לרחף אחרי חבריו.

החברים התקדמו בשביל היוצא מהעיר מנאדב, עיניהם על ההר הגבוה שמולם. אבל גם אם היו פונים לאחור לא היו רואים את הצל הקטן שנפרד מקהל הילדים ועקב אחריהם אל תוך היער.

לפרק השמיני – ובו מאבק ענקים בין דוב וננס 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק שביעי

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק שישי | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s