אי הילדים המעוותים – פרק שמיני

פרק שמיני – מאבק ענקים

ליריק הובילה כמובן, אוחזת בידה מקל ארוך, מסתכלת קדימה למצוא את השביל הישן שמוביל דרך היער ובמעלה ההר. אנדה הלך אחריה, מחזיק את החבל בידו ומנסה לשמוע איומים מתקרבים. מג'דרה הלכה מאחוריהם והשתדלה בעיקר לא לרטון בקול רם ומפחדת שליריק שוב תתחיל לזרוק עליה אצטרובלים.

משהו נעלם, או לפחות אנדה לא שמע ממנו מאז שיצאו לדרך. אנדה ניסה לשאול את ליריק ומג'דרה מה זה משהו, איך משהו נראה. אבל הן בכלל לא הבינו מה הוא רוצה, אז אנדה הסתפק בינתיים בידיעה שמשהו הוא משהו, קול שמדבר אליו ומסביר לו דברים.

כמה עשרות מטרים מאחוריהם התגנב דציצ. דציצ היה אחד מהמתבודדים. ליריק משתה אותו מהים לפני שנתיים וברגע שהוא התאושש הוא ברח מהבקתה האדומה ליער, בחר לחיות עם החיות ולא עם הילדים האחרים. הייתה לו סיבה טובה לכך. אפילו בין הילדים המעוותים דציצ היה חריג. לא הייתה לו שום נכות, שום עיוות גופני, מכל בחינה הוא היה ילד בן אחת-עשרה רגיל לגמרי. רק שדציצ היה בדיוק עשירית. עשירית בגובה, ברוחב, במשקל. כל האיברים שלו היו בפרופורציה הנכונה, אפילו בפרופורציה מושלמת – ובאמת אם מישהו היה שם-לב לדציצ אולי הוא היה רואה שמדובר בילד מושלם לחלוטין, דויד צעיר וזעיר.

הייתה אישה אחת שדווקא כן שמה-לב לשלמות הפצפונה של דציצ, אבל הספיק רק לילה אחד בו אמא שתתה יותר מדי בשביל שאבא ייקח אותו למזח ויזרוק אותו לים. פתאום ככה, מלהיות מוגן כל היום על-ידי אמא מצא את עצמו דציצ שוכן ביער. הוא לא שקל לרגע להישאר באחד הכפרים של הילדים המעוותים. כל נער עיוור היה יכול לדרוך עליו. לא לדבר על זה שדציצ סלד מהעיוותים של יתר הילדים. הוא אולי קטן, אבל שלם, מושלם אפילו, כמו שאמא תמיד הייתה אומרת, והכיעור בכפרים פשוט עשה לו רע.

דציצ יצא ליער ולמד להסתדר. בהתחלה הוא התקיים על שורשים ופירות, אבל מהר מאוד הוא גילה את אהבת הבשר. הוא היה חזק וקל ולא הייתה לו בעיה לטפס על עץ או להסתתר מאחורי סלע. הוא היה נבון והצליח להכין לעצמו סכינים מענפים שהשחיז על סלעים. הוא למד במהירות מתי כדאי לזנק מהמארב על גב החיה עם סכין שלוף ומתי עדיפה אבן כבדה לבסיס הגולגולת. דציצ אהב להרוג, וכמה שיותר גדול יותר טוב. לזנק מהמארב, להוריד את הטרף לקרקע, לסיים את פרפורי גסיסתו במכת אבן מדויקת או שיסוף גרון רחום.

לכן הוא בחר לעקוב אחרי החבורה, לצאת איתם להרפתקה שלהם. דרך הכרוזים שיצאו ליער הוא שמע על הכינוס של שלושת הקופים, והחליט לחזור לרגל המאורע המיוחד, אפילו לסבול את מראה הפלצות של הילדים האחרים.

הוא טיפס על עץ בקצה העיר וממנו הוא ראה את האילם מוציא את החושן, הדבר הכי יפה שראה מאז שנלקח מאימו. הוא ראה את ליריק המושיעה, האדם היחידי שנגע בו בחייו חוץ מאימו. הוא הבין שהוא חייב להצטרף אליהם, שהם צריכים אותו. חוץ מזה שהייתה לו תחושה מובהקת שהמסע הזה הולך להיות מעניין – ושיהיו המון חיות להרוג בדרך.

ובאמת הוא לא התאכזב. אנדה עצר פתאום ואמר שהוא שומע משהו זז מאחוריהם. לרגע דציצ חשב שאיכשהו העיוור שמע אותו, ומיד קפא במקומו ועצר את הנשימה. הוא ידע שאפילו זאבים לא שומעים אותו במצב הזה, אבל העיוור המשיך להצביע לעברו. דציצ לא הבין איך העיוור שומע אותו, אבל פתאום הבחין בעצמו ברחש מאחוריו. העיוור לא שמע אותו, אלא יצור אחר שעקב אחרי החבורה.

דציצ נשאר קפוא במקומו, נלחם בפיתוי להסתובב לאחור ולראות מי או מה מגיע מאחוריו. הוא חיכה בסבלנות, עד שהצעדים הכבדים והנשימות הגרוניות התקרבו אליו מספיק לדעת שמדובר בדוב, אבל רק אחרי שהדוב עבר אותו בלי לשים אליו לב, ראה דציצ שלא מדובר באחד הדובים החומים הרגילים של היער. זה היה הדוב הכי גדול שהוא ראה אי-פעם ביער והפרווה שלו הייתה שחורה לחלוטין, כל-כך שחורה שהיה נדמה כאילו הדוב הוא בכלל חור שנגזר החוצה מתוך המציאות, והחור הגדול הזה המשיך להתקדם בכבדות איטית לעבר שלושת הילדים.

ליריק הרימה את המקל שלה גבוה באוויר. אנדה גישש את הקרקע, מצא אבן והרים אותה גם. מג'דרה פשוט עצמה עיניים, כהרגלה.

הדוב הלך והתקרב אליהם באותו צעד כבד ואיטי.

"לא כדאי שנברח?" שאל אנדה, שלא ראה את הגודל של החיה שמתקרבת אליהם, אבל שמע את הנשימות העמוקות והריח גם ממרחק של שלושים מטר את ריחו הכבד והפראי.

"זה דוב." ענתה לו ליריק.

"מה זה דוב?" שאל אנדה, שילדותו בעיירת נמל חסרת שם, הפגישה אותו עם מגוון מצומצם מאוד של בעלי-חיים, רובם המוחלט מהסוג שחי על זבל.

"דוב זו חיה שאם אתה בורח היא רודפת אחריך, ומשיגה אותך, ופותחת לך את הצלעות במכה אחת."

"והוא גם מטפס על עצים?"

"כן."

"אז מרביצים לו עד שהוא בורח?"

"אם נרביץ לו הוא יקרע אותנו לחתיכות. אנחנו נאיים עליו בתקווה שהוא יחליט שאנחנו לא שווים את המאמץ, ויאכל רק את מג'דרה".

"הוא לא יאכל אף-אחד מאתנו" ענתה מג'דרה מתוך הטרנס שלה, "הוא הולך להצטרף אלינו".

"את מפגרת", וכמו כדי להוכיח את דבריה של ליריק שאג הדוב שאגה שהפילה את כל הסנאים מהעצים סביבם והתחיל לדהור לעברם במהירות שאף חיה בגודל כזה לא אמורה להיות מסוגלת לה. על גבו של הדוב נאחז דציצ בפרווה ונעץ שוב ושוב את סכין העץ הקטן שלו בתוך החיה העצומה. עם כל דקירה פלט הננס שאגת קרב, שנשמעה יותר ציוץ של סנונית ולא הפילה שום סנאי משום עץ, אבל הייתה הטוב ביותר שהוא הצליח במידותיו.

"אחרי!" צעקה ליריק ומשכה את אנדה אחריה. מג'דרה מיהרה אחריהם לעבר המסתור בין שורשי העץ.

"חשבתי שאמרת שהוא לא יאכל אף-אחד מאתנו", סיננה ליריק בין הנשימות הכבדות, מתוך החלטה שלא משנה כמה המצב מסוכן תמיד יש זמן להציק למגדת העתידות החולמנית.

"צריך לעזור לעתיד הנכון להתרחש", ענתה מג'דרה ועצמה בכוח את עיניה. "אתם צריכים לעזור לדוב!"

"אתם?!"

"כן!" צעקה מג'דרה בלחץ, "הננס יהרוג אותו!".

ליריק הציצה החוצה מאחורי הגזע ובאמת ראתה את הדוב משתולל, מנסה להסיר מעל גבו את הננס, שהמשיך לדקור אותו שוב ושוב תוך כדי ציוצים. גבו של הדוב כבר היה מכוסה בדם, רצועות של עור ופרווה התנופפו מגבו כמו קישוטים גרוטסקיים. הדוב ניסה להתגלגל על הקרקע, אבל הננס תמיד חמק בזמן ומיד קפץ חזרה על גבו והמשיך לפשוט את עורו.

"למה שנעשה כזה דבר?" שאלה ליריק בפליאה.

"כי הציקלופ שלח את הדוב הזה לעזור לנו!" ענתה מג'דרה, ובעצמה הופתעה מהתשובה.

ליריק שקלה את זה רגע, הציצה שוב על המאבק הנורא והקשה, וראתה שהדוב כבר נחלש, מנסה בשארית נשימתו וכוחותיו לגרד את אויבו האכזרי על גזעי העצים שמסביב.

"אנחנו חייבים לסמוך אחד על השני", אמר אנדה, שחברותו עם בעל-נס גרמה לו להעריך יותר מליריק את כישורי ראיית העתיד של מג'דרה.

"טוב" ענתה ליריק ותלשה מידו של אנדה את האבן שבחר לעצמו. היא נעמדה בפיסוק יציב, כיוונה וחיכתה לרגע הנכון. היא שחררה את האבן בתנופה ופגעה בדיוק ברקתו של הננס, שנפל מגבו של הדוב, משאיר את סכינו הזעיר והחד תקוע בתוך גבו.

הדוב הרים שתי כפות עצומות באוויר ועמד למעוך את אויבו הזעיר, אבל רגע לפני מבטו נתקל בילדה הלבנה, שהביטה בו מבעד לאישוניה הלבנים. ברגע האחרון הדוב הזיז את כפותיו, נחת במרחק מילימטר מהגולגולת הזעירה אותה תיעד לפצח.

"הציקלופ לא אמר אף מילה על הננס", אמר הדוב לליריק.

"בכל זאת", ענתה ליריק לדוב, רגע לפני שנזכרה בעובדה שדובים לא יודעים לדבר.

לפרק התשיעי – סיפורו של אלף דוב

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק שמיני

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק שביעי | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s