אי הילדים המעוותים – פרק תשיעי

 פרק תשיעי – סיפורו של אלף דוב

אנדה שטף את רוב הדם מפרוותו של הדוב. כולם חוץ ממנו נגעלו מהדם הרב, וכנראה גם חששו להכאיב לדוב הענק והעצבני, אבל אנדה שמח על ההזדמנות לגעת בפרווה הגסה והארוכה, לחוש את השרירים הגדולים זזים ורועדים. עד אותו הרגע היצור הכי גדול שאנדה חש תחת ידיו היה עכברוש שאחיו הבכור תפס ומכר לו כחיית מחמד. אפילו הדם החם והדביק שכיסה את ידיו היה לו חוויה חדשה. אנדה תמיד חשב שגועל או פחד הם רגשות של בריאים, שרק מפריעים לך ללמוד ולחוות, ולכן לא טרח לאמץ אותם לעצמו.

"תזהר שם" אמר אלף דוב כשאנדה לא עמד בפיתוי וחיטט עם אצבעותיו באחד הפצעים העמוקים, מישש באצבעותיו את רקמת השריר, את פעימת הבשר החם.

"סליחה", ענה אנדה. והמשיך ביעילות נטולת סקרנות מדעית.

ליריק סיימה לכתוש את העשבים והשורשים שאספה והגישה לאנדה את המשחה המצחינה למרוח על פצעיו של הדוב. אלף רחרח פעמיים ונהם באיום, "את מנסה להרעיל אותי?"

"זה טוב. נגד זיהומים. אבל אם אתה מעדיף שהריקבון יכנס לך לפצעים."

"טוב טוב", ענה אלף דוב "אם את אומרת".

"אני אומרת. תמרח לו את זה בתוך הפצעים, ליתר ביטחון."

הדוב נחר פעם נוספת, רק שיהיה ברור שזה לא מוצא חן בעיניו ונתן לאנדה לעלות חזרה על גבו ולטפל בפצעיו. בזמן שאנדה מרח את המשחה קשרה ליריק את רגליו וידיו של הננס המעולף בעזרת חבל הנחייה של אנדה.

"חבל על החבל. כשהעיוור מסיים אני אוכל אותו," אמר הדוב תוך כדי ליקוק ניביו הארוכים, "זו זכותי."

"זכותך?"

"הוא שפך לי דם, מגיע לי פיצוי".

"גם אם תאכל את כולו כולל העצמות זה לא יפצה אותך. אני אצוד לך משהו תמורתו."

"ולמה את צריכה את הקוף הזה?"

"ננס שכמעט ומוריד את הדב הכי גדול שראיתי יכול לעזור לנו במסע הזה."

"או שהוא ישחט את כולכם בשנתכם." ענה אלף, אבל רק כי הוא עוד היה מרוגז על עצמו שנתן לדציצ להשפיל אותו.

"אנחנו נראה בקשר לזה, אבל קודם כל נברר לגביך."

"אני לא צריך לחכות שתלכו לישון בשביל לשחוט אתכם." אמר הדוב והטעים את דבריו בשאגה נמוכה וארוכה שהרעידה את האדמה והעבירה בגבו של אנדה צמרמורת נעימה.

"מה שאומר שלא עקבת אחרינו בשביל להרוג אותנו. אז למה כן? ובכלל מאיפה אתה יודע לדבר?"

"את רוצה קודם תשובה על השאלה הראשונה או השנייה?", נהם הדוב ואנדה רשם לעצמו את העובדה שדובים כנראה לא יודעים לדבר. מאז שהגיע לאי הבין אנדה לראשונה שכל הדברים שלמד בחייו, שהיו רבים מאוד בשביל ילד עיוור שגדל בשום מקום, היו רק חלק זעיר מכל הדברים שאפשר לדעת.

"השנייה." ענתה ליריק, שסיימה לקשור את דציצ והעבירה לאנדה עוד חופן של עיסה. "תסיים שם כבר, אתה מלטף את הדוב הזה כאילו הוא הדובי שלך או משהו."

אנדה התאפק לא לשאול מה זה דובי, הוא סיים למשש את גבו של הדוב ולוודא שכל הפצעים אכן מולאו במשחה והחליק למטה.

"תודה", גרגר אלף דוב, ולראשונה הייתה מידה של נעימות בקולו. "לדבר למדתי מהציקלופ, שאמר שאם כבר זרקו אותי לכאן בגלל שאני חכם מדי אז כדאי לעשות עם זה משהו."

"זרקו אותך לכאן?"

"מה חשבתם, שזה אי רק לילדים מעוותים? גם דוב שנולד עם יותר מדי שכל בראש יכול למצוא את דרכו לאי הזה. וגם כל מיני חפצי קדושה שעבר זמנם." אמר הדוב תוך כדי ששלח את אחד מטפריו הארוכים והרים את החושן מחזהו של אנדה.

"אל תיגע בזה!" סיננה ליריק והרימה את המקל שלה.

"או שתעשי מה?" אמר אלף, אבל עזב את החושן השבור וחזר לסיפורו. "בכל מקרה אני דוב חכם, ואני דוב גדול, ובעיקר אני דוב מאוד מאוד זקן, בטח ביחס לילדים שכמוכם."

"בן כמה אתה?" התפתה אנדה לשאול, וההתערבות שלו בשיחה זיכתה אותו בפרצוף מצידה של ליריק שהוא לא ראה אבל פגע בו בכל מקרה.

"אלף מאה שלושים ושבע" ענה דוב.

"שמענו עליך", ענתה ליריק, אבל לאלף דוב לא היה אכפת אם הילדה הלבנה מאמינה לו או לא, או לפחות הוא לא הגיב, אז היא המשיכה בחקירה. "ולמה הציקלופ שלח את הדוב שלו אלינו?"

"אני אלף דוב, ראשון לכל הדובים, ואני לא שייך לאף אחד!"

" ראשון לכל דוב או אחרון, הציקלופ שלח אותך לכאן מסיבה כלשהי."

"הציקלופ ביקש ממני שאדאג שתגיעו אליו. הוא שמע שהזמן הגיע, שהילד העיוור כאן. הוא ביקש שאשמור על ביטחונכם ואדאג שלא תלכו לאיבוד."

"לא היינו הולכים לאיבוד." ענתה ליריק.

"אתם כבר בדרך לשם", ענה הדוב בסיפוק ונעמד על רגליו האחוריות. הוא מתח את גבו, ונאנח בכאב.

"הציקלופ לא באמת עלה להר. זה רק מה שהוא אמר לקופים. עכשיו בואו אחרי."

הדוב נחת חזרה על רגליו הקדמיות, מרעיד את האדמה. כף כבדה אחרי כף כבדה ותוך כדי אנחות מודגשות בכוונה הוא התחיל להתקדם לעבר ההר.

"חשבתי שאמרת שהציקלופ לא שם בכלל".

"הוא לא, אבל אנחנו נלך לשם בכל זאת", אמר אלף דוב והמשיך, "אבא שלי תמיד היה אומר שיש הרבה ללמוד מהליכה לאיבוד".

"אבא שלך גם מדבר?" שאל אנדה.

"לא" השיב אלף דוב בלי להסתובב לאחור או להאט את צעדיו.

ליריק זרקה על גבה את הננס הכפות, מופתעת מהמשקל של היצור הזערורי. אנחה של מאמץ נפלטה משפתייה לפני שהצליחה לעצור אותה, ואנדה, שאפילו בלי להיות מודע לכך הקדיש כל הזמן את תשומת-ליבו לליריק, הגיב מיד.

"רוצה להעביר לי את התרמיל?"

"לא." ענתה ליריק ומיהרה אחרי הדוב, משאירה את אנדה לרדוף אחריה לפי קול צעדיה.

לפרק העשירי – העורבנים

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק תשיעי

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק שמיני | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s