אי הילדים המעוותים – פרק עשירי

פרק עשירי – העורבנים

החבורה התקדמה בקצב איטי. ליריק ניסתה לדחוק באלף דוב להזדרז אבל הוא התלונן שהוא פצוע וחלש ואם היא רוצה שהוא יתקדם מהר יותר שתשיג לו משהו לאכול, עדיף חי. ליריק הבינה שזה לא ילך אחרת ונכנסה למעבה היער לצוד, אבל חזרה בידיים ריקות ומפוחדת, לא שהיא נתנה לכך סימן כלשהו. היה נדמה כאילו היער התרוקן לחלוטין מכל חי, ואפילו עקבות או סימנים אחרים לא נראו. ליריק ציפתה דווקא שככל שיתרחקו מהאזור המיושב כמות החיות תגדל.

"אולי החיות דווקא אוהבת להישאר ליד הילדים." הציע אנדה, "אולי הן אוכלות מהזבל".

"החיות כאן זה לא החולדות מהחור שגדת בו. הן לא אוכלות מהזבל, מקסימום גונבות מהשדות. זה מוזר."

"זה בגלל העורבנים" אמר אלף דוב, "הם מגנים על הדרך להר".

"עורבנים?" שאל אנדה.

"עורבנים", ענה אלף דוב "אבל אני חושב שנסתדר".

"ולמה לעזאזל אנחנו הולכים להר אם הציקלופ לא שם? לא אמרת שנשלחת לשמור עלינו שלא נלך לאיבוד?" התערבה ליריק, ומנעה מאנדה לברר עוד כמה פרטים על העורבנים ולמה בזמן שכל שאר החיות ברחו הם ממשיכים להתקדם.

"עוד פעם אחת תגידי שמישהו שלח אותי ואני אהפוך אותך למעוותת אמיתית!"

"בסדר בסדר נו. בבקשה מר אלף דוב, ספר לי למה אנחנו הולכים להר אם הציקלופ לא שם."

"לא יודע. לשם הציקלופ, בנימוס רב כמובן, כמו שראוי לדבר לדוב, אפילו אם אתה הציקלופ, ביקש ממני שאקח אתכם. אמר שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו לפני המשימה האמיתית."

"אנחנו?"

"המשלחת."

"אז עכשיו אתה חלק מהמשלחת?"

"למה, את מעדיפה לצאת למסע בלי דוב ענק?" ענה הדוב בחיוך שחשף ניבים ארוכים ובוהקים, שהיו ארוכים יותר מאצבעותיה של הילדה הלבנה, אבל לא לבנים כמותן.

התשובה "ראינו מה אתה שווה מול ננסים…" כבר עמדה להתגלגל על לשונה של ליריק, אבל לשם שינוי המחשבות שלה הצליחו להקדים אותה. במקום היא שאלה "אז מה בעצם אנחנו מחפשים כאן?".

אלף דוב לא ענה, רק המשיך ללכת בשתיקה קדימה, וליריק הרגישה שכבר היה עדיף להקניט אותו זהו.

"אני חושב שהציקלופ לא אמר לו", אנדה הבין פתאום.

"אז נתפס על ההר הזה בלי סיבה?" שאלה ליריק.

"אני לא חושבת שאנחנו נתפס על ההר" תרמה מג'דרה, "יש לי תחושה שאנחנו בכלל נעבור דרכו".

"את לפעמים גם רואה משהו שימושי?" שאלה ליריק באדיבות אופיינית.

"בדיוק רציתי להגיע לזה" השיבה מג'דרה והוסיפה "למה את תמיד חייבת להציק לי?"

"למה רצית להגיע?" התערב אנדה בתקווה להציל קצת מידע ממגדת העתידות לפני שליריק תחבוט בה שוב.

"אה כן, כדאי שנתחיל לרוץ."

"למה?"

"בגלל העורבנים. כמה שנגיע יותר מהר למערה ככה העורבנים ינקרו אותנו פחות. תני לננס לרוץ בכוחות עצמו, זה יחסוך לך לא מעט שריטות ונקירות."

ליריק לא הספיקה לאיים בפגיעות קשות יותר משריטות ונקירות מאחר ומג'דרה, לראשונה בחייה, פרצה בריצה. לא רק שמגדת העתידות החולמנית רצה, היא אפילו הייתה טובה בזה, מה שהפתיע אפילו אותה עצמה. שנים של הליכה בעיניים עצומות לימדו את הרגל למצוא בכוחות עצמה איך ואיפה לדרוך, להימנע ממכשולים ולבחור בנתיב הקצר ביותר.

ליריק שיחררה במהירות את הננס ושפכה קצת מים על ראשו. היא לא חיכתה שיתעורר, רק דחפה את קצה החבל לידו של אנדה ומיהרה לרוץ אחרי מג'דרה.

אנדה מיהר אחריה, נכשל שוב ושוב באבנים ושורשים משתדל בכל כוחו לא ליפול, לא לעכב את המנוסה שלהם, לא לסכן את ליריק. למרות הריכוז שנדרש לו רק בשביל להישאר על הרגליים הוא שמע מאחוריהם את אלף דוב דוהר במהירות, מרסק תחתיו שיחים ועצים קטנים, מגלגל סלעים. מאחוריו הוא שמע רעש לא מוכר, שהכי דמה לרעש ניעור שטיחים. הוא הבין שאלו העורבנים, ולפי הרעש היו רבים מהם. כל העולם שמאחורי גבו היה מלא בשטיחים קטנים שמתנערים באוויר במרץ. הוא נתקל באבן בולטת והרגיש את עצמו עף באוויר, ידע שאין סיכוי שהפעם הוא נוחת על הרגליים. ההפתעה הייתה שהוא לא נחת בכלל. במקום שכוח המשיכה יקח אותו מטה כף גדולה תפסה והניפה אותו למעלה.

"תפוס חזק" אנדה שמע את הדוב מתנשף מתחתיו, ובאינסטינקט עשה בדיוק מה שנאמר לו ותפס בפרווה הסמיכה.

"רוצי ליריק!" שאג הדוב והגביר את מהירותו.

ליריק, רצה בשיא כוחה, אפילו לא בזבזה אוויר להזכיר לאלף דוב שהוא בכלל חלש וצריך משהו לאכול, ולמרות שבכל התחרויות של האי תמיד הגיעה ראשונה היא מצאה את עצמה רחוק מאחורי מגדת העתידות והדוב. היא שמעה את משב הכנפיים הולך ומתקרב אליה. מלפניה היא ראתה אנדה רוכב על הדוב לעבר צלע ההר. היא קיוותה שלשם שינוי מגדת העתידות תוכיח את עצמה ואכן תמצא להם מערה, אחרת היה ברור שהמסע שלהם יגמר מוקדם ומהר. מכל הדרכים למות שליריק הכירה, וילדות באי הילדים המעוותים מזמנת לא מעט דרכים יצירתיות, להיאכל על-ידי ציפורים בבירור הייתה העלובה מכולן.

 אם מחשבת ייאוש זו תקף אותה כאב עז בכתף. בלי להסתובב או להסתכל היא זרקה אגרוף לאחור והרגה במכה אחת את העורבן שנעץ את טופריו בכתפה ותכנן לנקר אותה בעיניה.

מכה שנייה בגבה כמעט וגרמה לה לאבד את שיווי-המשקל. במקום טופרים היא הרגישה ידיים זעירות תופסות בשיערה. "את תרוצי, אני אטפל בהם!" הקול הצייצני צעק לתוך אוזנה. דציצ אחז ביד אחת את שיערה הלבן של ליריק ובידו השנייה נופף הננס בענף גמיש, מצליף בכל עורבן שהתקרב אליהם. לרגע דציצ הפסיק מחבטותיו, וליריק קיוותה שהעורבנים וויתרו, אבל רעש משק הכנפיים שהתגבר לממדים של רעם מתמשך גרם לה לזנוח תקוות שווא זאת. העורבנים הראשונים פשוט האטו וחיכו לשאר הלהקה בכדי לתקוף את הנערה והננס בכוחות משותפים.

ממקומה בפתח המערה ראתה מג'דרה את ענן הציפורים הגדול והשחור כמו נחשול שחור ומכוער שהולך לבלוע את ליריק. היא לא ידעה מה לעשות, ולמרות שזכרה השפלות רבות להן תזכה מצידה של הילדה הלבנה בעתיד, מצאה את עצמה חוששת לגורלה. היא עצמה עיניים, לא בשביל להסתכל קדימה, אלא בשביל להתפלל למען ההווה. ובזמן שמג'דרה התפללה ענן העורבנים נפל על ליריק ודציצ.

"רוצי!" צעקה הננס, "אני לא יכול להכות בכולן!" הוא נופף בשוט הקטן שלו כל כיוון, מפיל בכל מכה עורבן. עורבנים נחתו על שוקיה של ליריק, הכו בחזה שלה. במקום לנסות לקרוע את הילדה לגזרים הם ניסו להכריע אותה מטה במשקל שלהם.

לפתע ליריק הבחינה שיחד עם העופות נופלים עליה גם אבנים קטנות, ולרגע היא לא האמינה שהעורבנים עכשיו גם סוקלים אותה. קול אחרון של היגיון שעוד שרד במוחה אמר שזה לא מסתדר, אבל לא היה לה פנאי או כוח להקשיב. בשארית כוחותיה, ברגליים כושלות ובריאות צורבות היא המשיכה קדימה, דרך הציפורים שחבטו בגופה ובפניה, דרך האבנים הכבדות.

דרך נחיל הציפורים היא ראתה  מולה את פתח המערה, ומולו עשרות ילדים בגילאים שונים, ממטירים אבנים עליה, או יותר נכון על העורבנים שסביבה, וכולם צועקים עליה לרוץ כבר. כל צעד שעשתה היה האחרון שהייה מסוגלת לו, כל פעם שהרימה שוב את רגלה כוח הרצון שלה רעד כמו מיתר שעומד להתפקע, אבל החזיק.

היא נפלה מתוך ענן העורבנים, כמו אותם ניצולים רבים שראתה נשטפים בכוחותיהם האחרונים לחופו של האי, ואנדה היה שם לתפוס אותה.

לפרק האחד-עשר – קרוסין

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק עשירי

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק תשיעי | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s