אי הילדים המעוותים – פרק אחד-עשר

פרק אחד-עשר – קרוסין

אלף דוב נשאר במערת הכניסה הגדולה. לא הייתה ברירה – המערות התאימו בגודלן לנערים, לא לדוב הכי גדול שאי-פעם היה או יהיה.

נערה ונערה, שניהם גבוהים ובריאים וגאים, בעלי שער שחור וחלק ועיניים שחורות ובוהקות הובילו את החבורה דרך אינספור מסדרונות מתפצלים, מתוכם יצאו פתחים לכל מיני חדרים ודירות. היה נדמה שמאות ואלפי ילדים חיים בתוך העיר שמתחת לאדמה – ומה שהיה יותר מוזר היה שכולם היו בריאים לחלוטין, רק קצת חיוורים.

"אתם לא מעוותים" אמרה ליריק, אחרי שהתאוששה מהמנוסה מהעורבנים וחזרה לה נשימתה. היא הייתה מכוסה שריטות ופצעים, אך הדם הלבן שזרם בעורקיה נקרש במהירות והפצעים כבר החלו להחלים.

"איכסה" הייתה התגובה של הנער שהוביל אותם דרך מבוך המנהרות.

"אז מה אתם עושים באי שלנו?"

"לא רק ילדים מעוותים נזרקים לים. יש עוד סוגים של ילדים לא רצויים", ענתה הנערה שהלכה במאסף.

"אז למה אתם לא גרים אתנו?"

"כי אתם מגעילים" ענה הנער שהוביל והגביר את הקצב.

"למעוותים יש את החלק שלהם מהאי, ולנו יש את שלנו." הוסיפה הנערה מהמאסף.

"ומה אתם?" שאלה ליריק.

"אנחנו הממזרימות" ענתה הנערה, "טעויות".

"ילדים ללא אבא" הוסיף הנער.

"או עם יותר מדי", השלימה הנערה מאחורה בגאווה.

"אבל לפחות לא עיוותים" סיכם הנער.

את שאר הדרך במערות הם עשו בשתיקה. הם יצאו מהאזור המאוכלס, בו בערו פתיליות במרחק שווה אחת מהשנייה. הנער המוביל לקח את הפתילייה האחרונה מגומחה בקיר והוביל אותם קדימה אל תוך העלטה המוחלטת. הלהבה הקטנה האירה מעגל שבקושי הגיע עד הנערה במאסף, והיה נדמה שהם צועדים בתוך בועה קטנה של קיום שנפקחת לפניהם ומיד נסגרת מאחוריהם. הם הלכו עוד כמה מאות מטרים לתוך החשכה עד שלפתע המערה נפתחה לפניהם לחדר גדול שבמרכזו הייתה בריכה גדולה, שבגלל האור החלש היה נראה שהיא מלאה במים שחורים.

"אתם יכולים להתקרב ולהסתכל" אמר הנער, "אני צריך לשמור את האש רחוקה". ליריק התקרבה והתכלה על השלולית – אלו אכן היו מים שחורים. היא נגעה בהם וגילתה שהם דביקים. אנדה גישש את דרכו אחריה, נגע גם הוא במים השחורים, הריח וטעם אותם.

"זה שמן שחור", אמרה ליריק. אנדה לא היה בטוח, אבל לא היה לו שום דבר להוסיף לעניין.

"זה נפט. הציקלופ גילה את המערה הזאת, הוא גם גילה איך להפוך את הנפט לפרפין – וציווה על הממזרימות לשמור על הנפט ולזקק אותו לקרוסין בשביל המסע."

"אז עליכם הציקלופ כן יכול לצוות?" שאלה ליריק, ולמרבה המזל זכתה להתעלמות.

"הכנו את הכמות הנדרשת מזמן, אבל נאלצנו להתחיל ולשרוף אותה כאשר העורבנים דחקו אותנו לתוך המערות. בכל מקרה יהיה לכם מספיק, השאלה רק איך תצליחו לצאת מכאן".

"למה אנחנו צריכים קרוסין למסע?" שאלה ליריק.

"הציקלופ אמר שזו הדרך היחידה לצאת מהאי" הייתה התשובה שקיבלה.

"יש לו בלון פורח!" אמר אנדה פתאום כשהבין את התשובה, "הקרוסין בוער ומחמם את האוויר וזה יכול להעיף באוויר בלון ענק שייקח אותנו מהאי הזה. מאיר סיפר לי על בלון כזה, רק שהוא אמר שהם שורפים פחם או עץ בשביל לגרום להם לעוף באוויר."

"נפלא", אמרה ליריק, "אז עכשיו שהבנת איך אנחנו הולכים לצאת מהאי שלנו, לא שאני מתכוונת לעזוב לשום מקום, יש לך אולי רעיון איך אנחנו יוצאים מהמערה הזאת?"

לפרק שניים-עשר – מה עושים עם העורבנים?

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק אחד-עשר

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק עשירי | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s