אי הילדים המעוותים – פרק שניים-עשר

 

פרק שניים-עשר – מה עושים עם העורבנים

"הם הגיעו לפני שנתיים. עד אז היינו משתמשים במערות רק בחורף ושאר הזמן היינו מותחים את הערסלים שלנו ביער או בשדות. אנחנו לא יודעים מאיפה הם הגיעו, בהתחלה היו רק כמה עשרות. דווקא זה היה דבר טוב – הם היו תופסים את הציפורים הקטנות והעכברים שהיו פוגעים בשדות. העורבנים התרבו והחיות הקטנות אזלו והם התחילו לתקוף אותנו. חלק רצו לברוח, אבל היינו חייבים לשמור על הנפט בשביל הציקלופ, והאמנו שבסופו של דבר העורבנים יאלצו להמשיך הלאה לחפש טרף חדש. התבצרנו במערות וחיכינו."

"ומה אתם אכלתם?" שאל את אנדה את מנהיגת הממזרימות הנבחרת.

"יש לנו משלחות ליקוט שיוצאות בלילה, העורבנים משאירים כמה זקיפים ערים, אבל לרוב המשלחות מספיקות לברוח חזרה לפני שהלהקה מתעוררת ותוקפת. בעיקר אנחנו אוכלים עורבנים. שזה כנראה גם מה שהעורבנים עצמם עושים."

"הם אכלו את הכל החיות ביער?"

"הכל. כל החיות ברחו או נאכלו, נשארנו רק אנחנו והעורבנים."

"חייב להיות עוד משהו."

"ברור שחייב להיות, אבל אנחנו לא יודעים מה זה. הלהקה שלהם הצטמצמה בשנתיים שחלפו ולא רק בגלל שאנחנו צדים אותם, אבל עדיין הם מצליחים לשרוד איכשהו. שנתיים כבר זה רק אנחנו והם כאן."

"אם נצא בלילה?" ניסתה ליריק להחזיר את הדיון לעניין המרכזי – כלומר איך הם יוצאים מהמערה הזאת.

"יש סיכוי, אפילו שגם בלי חביות הקרוסין שאתם צריכים לקחת והדוב קשה לי להאמין שתצליחו לעבור את הזקיפים בלי שהם יעירו את הלהקה."

"אני רוצה לצאת לסייר", עלה קולו הצווחני של דציצ.

"הם יחסלו אותך ברגע." הייתה תשובתה של המנהיגה, שמהטון שלה היה ברור שהיא לאו דווקא חושבת שזה רעיון רע.

"הם לא ישמעו אותי ולא יראו אותי, אני טוב בזה. אני אצא ואמצא את מקור האוכל שלהם ואחסל אותו אם אפשר – ואם לא אני פשוט אחסל את העורבנים האלו אחד אחד בזמן שהם ישנים."

"לא" לחשה מג'דרה, שישבה בפינה בעיניים עצומות וניסתה להתרכז.

"למה לא?" ענתה ליריק, "שינסה, או שהוא יצליח ולא יהיו יותר עורבנים, או שהוא יכשל ולא יהיה יותר דציצ. בכל מקרה אנחנו מרוויחים."

"מצחיק מאוד" צייץ הננס, "גם את הגרון שלך אני יכול לפתוח בזמן שאת ישנה."

"אני יודעת מה לעשות" ענתה מג'דרה ונעמדה בעיניים עצומות, "אבל אני אצטרך את החושן."

אנדה כמעט ושכח כבר את החושן שנח על חזהו, התרגל למשקלו. הוא לא ידע מה לחשוב על החפץ המוזר, רק ידע שיש בו כוח לא מוכר, נסי אפילו – כוח שהוטל עליו להיות שומרו.

"אני לא בטוח שאני יכול, למה את צריכה אותו?"

"אני עוד לא יודעת, אני רק רואה שאני עונדת אותו ומדברת עם העורבנים."

"שוב השטויות האלו?" התרגזה ליריק. "הענתיקה המצועצעת הזאת של הקופים לא תגן עליך מהעורבנים."

אנדה, לעומת ליריק, סמך על מגדת העתידות, שהוציאה אותם למסע ואפילו התריעה בזמן מהעורבנים. חוץ מזה שבלי קשר לראיית העתיד הוא לא ראה בהווה שום ברירה אחרת. הוא הוריד את החושן מצווארו והושיט אותו לכיוון ממנו נשמע קולה של מג'דרה. הוא הרגיש איך משקלו של החושן מורם ונמשך ממנו, ואחז את השרשרת רגע אחרון לפני שזאת נמשכה מידו.

מג'דרה הניחה את החושן על צווארה, היא קיוותה להרגיש משהו, לקבל חיזיון ברור או משהו אחר שיצדיק את המעשה המטורף שהיא עומדת לעשות. החושן שתק, רק השרשרת העתיקה נתפסה בתלתליה ומשכה אותם. היא גילתה פתאום מהו אומץ-לב, או לפחות אומץ הלב שהיא מסוגלת לו – לפעול לפני שהפחד משתק אותך. היא עצמה עיניה בחוזקה ופסעה במהירות לעבר היציאה, מקווה שהיא מזייפת מספיק ביטחון בשביל ליצור לעצמה אחד.

"אני אחזור עוד שעה, תתכוננו לצאת לדרך."

לפרק שלושה-עשר – הסכם שלום

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק שניים-עשר

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק אחד-עשר | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s