אי הילדים המעוותים – פרק שלושה-עשר

פרק שלושה-עשר – הסכם שלום

מג'דרה לא האמינה על עצמה, אבל בתור מישהי שכל החיים חיפשה את העתיד היה נראה מטופש דווקא עכשיו לברוח ממנו. לרוב היא הייתה רואה רק תמונות, רגעים, כמו זיכרונות שבורים של דברים שעוד לא קרו. רק אחרי שנים של אימונים והתעלמות מההווה היא הצליחה להשיג מדי פעם ראייה רציפה של העתיד, לראות את שם ואז כמו שאנשים אחרים רואים את הכאן ועכשיו – אבל גם ראייה זו הייתה מקוטעת, פגומה, קצרת טווח.

אבל עכשיו, בלב יער העורבנים, היא ראתה קדימה בבירור וברצף. ולא רק שהעתיד נפרש מולה, היא גם פסעה לתוכו – יצרה אותו וצפתה בו בעת ובעונה אחת. הולכת בתוך העקבות שהיא עצמה עוד לא עשתה. זה היה הדבר היחידי שהיה אפשר לעשות מאחר והיא ידעה שהיא תעשה את העקבות האלו. העתיד כפה את עצמו עליה, ובכל מקרה היא לא התכוונה לתת לננס המסכן הזה להרוג את כל העורבנים או להרוג את עצמו – והיא לעומתם ידעה שהנבואה אמיתית, שהם הולכים לעשות משהו גדול, מהפכה. שהם ימצאו את אבני החושן החסרות ויפעילו את המכשיר הטכנו-מיסטי העתיק וישנו את גורלם של הילדים המעוותים. הידיעה הזאת, ידיעת גורלה, נתנה לה את הכוח שחיפשה שוב ושוב בעתיד ולא מצאה עד שפתאום הוא הגיח משום מקום והפתיע אותה בהווה.

היא ידעה שאין לה מה לפחד. כל עוד היא הולכות בעקבות של עצמה שום דבר לא יפגע בה, וחוץ מזה היו לה גם חזיונות שבורים של עצמה בעתיד הרחוק יותר, אז ברור שלכל הפחות לא כאן התפקיד שלה יגמר. אף עורבן לא יפגע בה לרעה. ובכל זאת.

בכל זאת הפחד חלחל לה לעצמות, התעבה על עורה, צרב מתחת לעפעפיה. אולי בגלל שלפעול, ולא רק להתבונן, היה כל-כך חריג בשבילה. אולי בגלל הלילה, שהיה אפילו חשוך יותר דרך עיניים עצומות. או אולי בגלל שרק עכשיו, כשמצאה את עצמה לבדה, היה לה זמן להבין שכל זה באמת קורה, שהמסע הגדול באמת יצא לדרך ושהיא חלק ממנו.

היא עברה את הזקיפים בלי בעיה, הולכת בנתיב בו אף עורבן לא יראה או ישמע אותה, חולפת בתזמון מושלם מאחורי גבם, מניחה את רגלה בדיוק בזמן שמשב הרוח ייקח את הצליל לכיוון ההפוך. היא ידעה שזה לא רק היא, שראיית העתיד הרציפה מגיעה לה מהחושן, מאבן הברקת שזרחה בו מהרגע שענדה מגדת העתידות את התליון העתיק – אבל בכל זאת הרגישה גאווה על כל שנות האימונים והלעג והנפילות שנושאות סוף סוף פרי.

 ככל שהתקרבה למקום מנוחתם של העורבנים הלכו הזקיפים והתרבו, וההתקדמות שלה הפכה לריקוד מסובך. רגע אחד היא קפאה במקומה על רגל אחת, שנייה אחר-כך היא הלכה בצעדי סרטן הצידה, עד לעץ האלון הגדול ממנו היא רצה ריצה שפופה עד לקטלב. שם היא לקחה שאיפה עמוקה לפני שעשתה שלושה צעדים לאחור בנשימה עצורה. מג'דרה לא עצרה לחשוב, לא שאלה את עצמה למה היא עושה מה שהיא עושה, רק עקבה וחיקתה בדיוק את דמותה העתידית ההולכת לפניה. היא הלכה בהווה כשמבטה כל הזמן על העתיד כמו אדם שהולך בעקבות מפת אוצר לא טורח להרים את עיניו ממנה, עד שהוא מגיע לאיקס. או נופל מצוק.

ופתאום דמותה העתידית נעצרה, ולמג'דרה לא הייתה ברירה אלא לעשות את הצעד האחרון שיחבר בין ההווה לעתיד. היא פקחה את עיניה לראות איפה היא נמצאת. סביבה היו שישה עצים גדולים ומתים, ענפיהם החשופים מכופפים מטה תחת משקלם של אלפי העורבנים שהצטופפו עליהם. אבן הברקת כבתה, ויחד איתה נכבה גם חלק בה, חוש חדש שפיתחה ועכשיו אבד לה.

קרחת היער, העצים המתים, מאות העורבנים שנשמו את שנתם סביבה, החושך שרק נהייה סמיך יותר עכשיו כשפקחה את עיניה – כל ההווה המתהווה שסביבה לחץ על תודעתה ובלבל אותה. פתאום היא מצאה את עצמה תוהה איך היא יכולה לדעת דברים בלי ללמוד אותם, לא בעבר ולא בעתיד. היא תדע את מה שהיא יודעת, זה עוד החלק הקל, הנפוץ – אבל היא גם יודעת את מה שהיא תדע. אולי יש שתי מג'דרות, שאחת נמצאת לפני השנייה ומראה לה את הדרך, אבל אז איך מג'דרה העתידית ידעה את הדרך מראש? אפילו אם יש אינסוף מג'דרות מישהי מהן צריכה להוביל, לפסוע לתוך העתיד בלי ידיעה מוקדמת. ברור שזה לא נכון.

 אסור לחשוב על זה, להיכלא בטבעת המוביוס. היא ידעה שמגדת עתידות לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוטרדת מדברים כאלו. זמן פשוט לא עובד ככה, עובדה. היא זקפה את גבה, ידעה שלהתנהג כאילו יש לה ביטחון יביא אותו, וכחכחה בגרונה.

אלפי זוגות עיניים נפקחו באחת בחושך, כל אחת מהן בוהקת תחת אור הירח החלקי שבדיוק עמד בזנית מעל. מג'דרה הסתכלה מסביב, מנסה להישיר מבט לכל אחת מהעיניים שנפקחו מולה. אלפי זוגות כנפיים נפרשו והרביצו באוויר, מייצרות רעש משק כנפיים בלתי נסבל ומערבולות רוח שהעיפו את תלתליה של מג'דרה מצד לצד, מעיפות אבק לעיניה, שלמרבה המזל היו מוגנות תחת ריסיה הארוכים והכבדים.

 "שקט!" היא צעקה. אבן הישפה שבחושן זהרה בירוק ואדום ותרגמה את קולה לשפת העורבנים. משק הכנפיים נפסק והעורבנים חזרה לנוח על הענפים, נועצים את עיניהם הבורקות במגדת העתידות הקטנה שעמדה במרכז ביתם. היא ידעה מה היא הולכת להגיד, וזה נתן לה את הביטחון להגיד את זה. הכניעה לפרדוקס הקנתה לה בעלות עליו.

"אני יודעת שהגעתם לכאן אחרי שגירשו אתכם מכל מקום אחר – שבכל מקום האנשים קדחו ושרפו ובנו ולא נשאר לכם מקום לחיות! אני יודעת שאתם רוצים להגן על האי הזה מגורל דומה. האי האחרון שנותר לכל מי שאין לו שום מקום אחר. אני מבטיחה לכם שהממזרימות לא ישתמשו בנפט בשביל להרוס את האי הזה! תנו להם לעזוב את המערות והם לא יחזרו לעולם! תוכלו לסיים את המלחמה הזאת ולשמור על הנפט לנצח!"

לא היה לה הרבה ניסיון עם עורבנים, או חיות בכלל, אבל הייתה לה תחושה שהם לא משתכנעים. למרבה המזל היא ידעה שיש לה עוד להגיד.

"וחוץ מזה תראו מה עשיתם ליער הזה – במלחמה שלכם נגד הממזרימות סילקם את כל החיות, הרגתם את היער הזה. הפכתם בעצמכם למה שאתם נלחמים נגדו! תנו לממזרימות לעזוב ותנו לחיות לחזור! כולנו, כל החיים המנודים, יכולים לחיות בשלום על האי הזה!"

איכשהו זה הרגיש לה קצת מוגזם, אבל לא הייתה לה ברירה בעניין. גרונה כאב. הנאום הזה היה רצף המילים הארוך ביותר שיצא לה להגיד עד היום, והייתה לה תחושה שגם לא יצא לה לדבר ככה שוב בעתיד. העורבנים המשיך להסתכל עליה, אלפי נקודות אור מהבהבות בחשכה. לא הייתה לה שום דרך לדעת אם היא הצליחה או לא, אם המבט שלהם מודד אותה כארוחת צהריים, או כשליחה ראויה של הצעת פיוס. פתאום כל העיניים כמו נכבו, ורק זוג בוהק אחד נשאר בוהק בחשכה, וציוץ אחד של הסכמה נשמע, לפני שגם עיניים אלו נעצמו.

לפרק ארבעה-עשר – מפולת

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק שלושה-עשר

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק שניים-עשר | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s