אי הילדים המעוותים – פרק ארבעה עשר

פרק ארבעה-עשר – מפולת

מג'דרה הייתה בטוחה שהעניין הסתיים והשלום הושג. היא החזירה לאנדה את החושן וסיפרה לו על ההסכם שהשיגה עם העורבנים והלכה להתכרבל בפינה, לשינה בה זכתה ביושר. רק שהצעקות החלו עוד לפני שהספיקה להניח את ראשה ולהרפות את עצימת עיניה. מג'דרה החליטה שאנדה וליריק יטפלו בזה בכוחות עצמם והשתמשה במוך שהצטבר בכיסי שמלתה כאטמי אוזניים.

רק שלא אנדה ולא ליריק לא ידעו מה לעשות עם ההתנגדות המפתיעה של הממזרימות להסכם שהשיגה עבורם מג'דרה. אנדה בקושי סיים לבשר את החדשות למנהיגת הממזרימות ולמועצה כשחצי מהם קמו באגרופים מונפים. שני קיצונים דרשו להשתמש בכוחו של החושן להשמיד את העורבנים, לנקום בהם על המצור המתמשך וההרוגים הרבים. המתונים, שהיו רוב במועצה, טענו שהדיבור על נקמה מיותר וילדותי ונוגד לדרכם של הממזרימות – אבל שבכל מקרה אי-אפשר לסמוך על העורבנים, שההסכם הוא רק מזימה לפתות את הממזרימות לצאת מהמערות ולחשוף את עצמם לתקיפה. גרוע מכולם היה חבר מועצה צעיר במיוחד, שטען בקול תקיף מלווה בנתזי רוק שכל הסיפור הוא המצאה של אנדה וחבורתו, שהם מתכוונים לנצל את הקרב הגדול שיתחולל בין העורבנים לממזרימות בכדי לחפות על בריחתם שלהם. למרבה המזל אף-אחד לא טרח להקשיב לו.

ליריק ניסתה להרגיע את הרוחות, אבל בעוקצנות שלה הצליחה רק לדרבן עוד יותר את יצר הנקמה של הממזרימות. אנדה עמד מול ההמולה הזועמת חסר אונים לחלוטין, לא ידע אפילו מאיפה להתחיל ולשכנע את הממזרימות לעזוב את עירם התת-קרקעית.

בדיוק באותו הרגע משהו לחש מאחוריו. ליבו של אנדה החסיר פעימה, אבל גופו לא זז. לקחו לו מספר שניות לשחרר את אחיזת הפחד בגרונו, להיזכר שהיצור היחידי שיכול להתגנב אליו ללא קול הוא משהו המסתורי, שנעלם מאז שיצאו לדרך. משהו המשיך לדבר אבל אנדה לא הצליח לשמוע אותו על רקע הוויכוחים והצעקות שרק הלכו והחריפו מסביב לשולחן המועצה.

הוא קם וגישש את דרכו לאורך הקירות, מתרחק מההמולה. הוא הצליח למצוא פינה שקטה וקיווה שמשהו טרח לבוא אחריו.

"יש למשהו רעיון!" צווח משהו באוזנו.

"אני שומע משהו, אתה לא צריך לצעוק."

"סליחה ילד עיוור! משהו מתרגש מאוד."

"לאן נעלמת משהו?"

"משהו היה כאן כל הזמן כמובן!"

"אבל לא דיברת אלי."

"לא היה למשהו משהו להגיד."

"חוץ ממני עוד אנשים יכולים לשמוע אותך?"

"וודאי. כל אחד יכול לשמוע את משהו, רק צריך להקשיב!"

"ולראות אותך?"

"אתה לא יכול לראות אותי, אתה עיוור!"

"והאחרים?"

"גם עיוורים. עכשיו תפסיק לבזבז זמן. הציקלופ מחכה לנו ומשהו יודע איך לגרום לממזרימות לעזוב את המערות! "

"איך?"

"משהו מספר! משהו לוקח עכשיו את הילד העיוור עמוק לתוך המערות, ליסוד שלהן, ואנחנו נמוטט הכל וכולם חייבים יהיו לברוח!"

"נמוטט הכל?"

"בדיוק! משהו מראה לך. בוא!"

אנדה שמע את קולו של משהו מתרחק ומיהר אחריו, ממשש את דרכו לאורך הקירות.

"זה לא מסוכן מדי?"

"מה מסוכן מדי?"

"למוטט את המנהרות."

"מה פתאום. זה רעיון מצוין! אתה יכול לסמוך על משהו!"

"אבל איך הממזרימות ידעו לעזוב לפני שנמוטט את המנהרות?"

"אל דאגה! אנחנו נפיל רק תומך אחד והמערות יקרסו רק קצת. הילד העיוור יגיד לממזרימות "עכשיו אתם כולכם עוזבים, אחרת משהו מפיל הכל וקובר אתכם חיים!"

"ואם הם לא יאמינו לי?"

"הממזרימות יאמינו, כי הילוד העיוור יגיד את האמת!"

"אבל אתה לא הולך למוטט עליהם את המנהרות!"

"בטח שכן! כלומר לא, כי משהו לא יכול, אבל אתה תאמין שכן והממזרימות יאמינו גם!"

אנדה הרגיש שאין טעם להמשיך בוויכוח, חוץ מזה שהוא היה צריך את כל האוויר והריכוז שלו בשביל לעקוב אחרי משהו, שהמשיך לזמזם בשביל שאנדה ידע לאן להתקדם.

אנדה הרגיש את הקרירות והלחות על עורו וידע שהם מעמיקים עוד ועוד לבטן האדמה. הזמזום של משהו נפסק ואנדה מצא את עצמו עומד בלב הדממה התת-קרקעית. הוא מעולם לא שמע שקט כזה. צלול וריק. דממה שהתמלאה פתאום בקול רוח נורא ופעימות עזות שהרעידו את כל גופו. אנדה ידע שאלו נשימתו ודפיקות ליבו, אבל זה לא עזר. הוא לא האמין כמה השקט רועש ונורא. נהרות של דם רחשו באוזניו. בלב הדממה, מוצף ברעשי חייו, בקולות גופו, עברה בראש רק מחשבה אחת – זו חשכה אמיתית, לזה הם מתכוונים.

"למה הילד העיוור מחכה? העמוד ממש מימינך." צץ שוב קולו של משהו, מציל את אנדה מטביעה בדממה.

אנדה גישש בידיו, ובאמת במקום קיר סלע מצא עמוד עץ עבה ומרובע. אצבעותיו מיששו את העץ, חשו את דריכותו, המשקל הכבד שיושב עליו.

"התומך הראשי, הממזרימות שמו אותו כאן אחרי רעידת האדמה. הילד העיוור יפיל אותו והממזרימות יהיו חייבים לברוח!"

"הם לא יוכלו פשוט לבוא ולשים אותו חזרה?"

"לא! אף-אחד לא ידרוך כאן שוב. מה שבאמת מזכיר משהו חשוב שמשהו שכח."

"מה?"

"תהייה מוכן לרוץ!"

"מוכן לרוץ?"

"כן! דחוף ותרוץ! עכשיו!"

אנדה לא ידע אם הוא יכול לסמוך על משהו אבל הוא הרגיש בבטנו שזה הדבר הנכון לעשות. משהו, למרות כל המוזרות שלו, הוא משרת נאמן של הציקלופ והילדים המעוותים, ואולי דווקא בגלל שהוא רק קול אפשר לסמוך עליו יותר מעל אנשים בשר ודם. ולפי המריבות והצעקות למעלה באמת רק קריסתן של המערות תשכנע את הממזרימות לעזוב את עירם.

אנדה השעין את כל משקלו, בטוח שיידרש כוח עצום להזיז את העמוד. בבת אחת העמוד התפקע לשני חלקים, כאילו מאס במשקל שהונח עליו ומהחיים בחשכה ואנדה עף אחריו קדימה, שולח את רגליו קדימה לעצור את נפילתו.

"אתה רץ בכיוון הלא נכון!" צעק משהו מאחוריו, ואנדה שהצליח לשמור על אחיזתו בקרקע, התעשת במהירות ופתח בריצה אחרי קולו של משהו, שרק צווח "מהר!" שוב ושוב. אנדה לא שמע שום דבר מאחוריו, ולרגע חשש שמשהו טעה ותכניתם נכשלה. אך לאדמה קצב וזמן משלה, ולהבנה ששיווי המשקל הופר לקח זמן להתפשט ולחלחל. הסלעים התחילו לחרוק ולהיאנח, להתעורר משינה של שנים ומאות. אנדה רץ בכל כוחו אחרי משהו, מוצץ חרדה כמותה לא חש מימיו. הוא אפילו לא דמיין רעש כזה, וקיווה שלעולם לא ישמע אותו שוב – קולו של הר שלם שמותח את איבריו. כמעט והוקל לו כשהאדמה תחת רגליו התחילה לרעוד וחריקות ואנחות האדמה הוחלפו ברעשי מפולת מוכרים יותר.

לפרק חמישה-עשר – הגירה

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק ארבעה עשר

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק שלושה-עשר | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s