אי הילדים המעוותים – פרק חמישה-עשר

פרק חמישה-עשר – הגירה

אסור להירגע, אפילו לרגע. זה הלקח הברור מההעלמות של אנדה וליריק חוזרת עליו שוב ושוב בעודה מחפשת מחדש את נתיב העקבות שאיבדה מרוב פזיזות. רגע שאתה מוריד את ההגנות ישר החיים יחפשו מאיפה להכניס לך. ככה זה כשאתה ילד מעוות. שלווה היא רק סימן שהסכנה אורבת בקרבת מקום, מתכוננת לזנק עליך מאחור.

השאלה הגדולה היא איך אנדה הצליח להעלם בלי שאף-אחד ישים לב. המסע היה אמור לעבור ללא שום אירועים, בלי מפולות ועורבנים וכאלה. אלפי ממזירמות צועדים בעקבות דוב ענק – לא היה אף-אחד באי שירצה להתעסק איתם. ליריק הייתה משוכנעת שכלום לא יקרה עד שאלף דוב יסיים להוביל אותם למפרץ של הציקלופ. ועכשיו אנדה משלם את המחיר על הטעות שלה.

האמת שאנדה היה בטוח לגמרי. הם רצו את החושן, לא אותו. גם ילדים עיוורים צריכים להתפנות מדי פעם, וגם הם אוהבים לעשות את זה בפרטיות, בלי שאף-אחד מסתכל. אנדה נפרד מהחבורה המרכזית ויצא ליער, גישש בין העצים עד שמצא פינה שקטה ומוצלת, והתיישב לענייניו. הם היו מגושמים ורועשים, ואנדה סיים את ענייניו והרים חזרה את המכנסים הרבה לפני שהם הגיעו למרחק ראייה ממנו, אבל הוא לא חשב להימלט. הוא מרחוק שמדובר בשני ממזירמות, והניח שהם יצאו לצוד, או בשביל לעזור לו לחזור לקבוצה – כולם בטוחים שהילד העיוור לא יכול להסתדר לבד. הם קראו לו לשלום, אמרו כל מיני דברים מהר מדי, משהו על החושן ועוד כל מיני, ומרוב הרעש שהם עשו הוא לא שמע את המכה מגיעה מאחוריו.

הוא התעורר מבולבל וכאוב, לא הבין למה מעשים את פניו בעזרת סמרטוט רטוב. השאגה האדירה שנשבה על פניו הבהירה לאנדה את המצב.

"אתה תהפוך אותי גם לחירש", אמר אנדה והתרומם לישיבה.

"רציתי להעיר אותך" אמר אלף דוב.

"התעוררתי כבר מהליקוקים שלך".

"אה" ענה אלף דוב, "יופי. אז אפשר ללכת לחפש את החושן."

ההבנה הכתה באנדה, תחושת המשקל שהוסר מחזהו. החושן נגנב!

"אתה מריח אותם?"

"כן, למרות שיש פה משהו מסריח אחר…" אמר אלף דוב בחיוך.

"אל תהייה דביל, תעזור לי לעלות ובוא נצא לדרך!" קרא אנדה, ותפס בפרוותו של אלף דוב, שעזר לו לעלות רק בשביל שיפסיק למשוך לו בשיער.

"אל תדאג אנדה, הם לא התרחקו יותר מדי", אמר אלף והתחיל לרחרח בעקבות חבורת השודדים.

"אני אחראי על החושן, וכבר איבדתי אותו."

"לא איבדת כלום, אם כבר הם הולכים לאבד משהו!" נהם אלף דוב ובקפיצה גדולה התחיל לשעוט קדימה בעקבות שביל העקבות המאוד ברור שהשאירו אחריהם הגנבים.

"חכו לי!" צעקה ליריק שבדיוק הגיעה לקרחת היער ורצה אחריהם בכל כוחה.

באמת לא לקח לאלף דוב יותר מדי זמן להדביק את הגנבים: שני ממזרימות,  אותם שני חברי מועצה שרצו להשתמש בחושן בשביל לנקום בעורבנים ולהרוג את כולם, ודציצ, הננס הרצחני, רכוב על כתפו של אחד מהם ומאיץ בו, מסתכל אחורה בחיוך מרושע.

"הגמד הזה! הפעם אני גומר אותו!" נהם אלף דוב.

"הייתי צריך לדעת! רק הוא יכול להתגנב מאחורי בלי שאני אשמע."

אנדה אחז בכוח בפרוותו של אלף, שזינק קידמה וסגר את הפער בינם לבין השודדים. השלושה עצרו והסתובבו להתמודד עם הרודפים. שני הממזרימות החזיקו בידיהם גרזנים, ודציצ מיהר לטפס על עץ, ונעמד על ענף, מחזיק סכין קצרה בכל יד ומצפה לסיבוב שני נגד הדוב.

"אני הולך לרסק אותך" קילל אלף דוב בקולו הנמוך ביותר וחשף את שיניו הגדולות, ניביו ארוכים יותר מזרועותיו של הננס.

"הפעם לא יצילו אותך ממני! אני אפשוט לך את העור!" צעק דציצ בקולו הגבוה.

אלף דוב נעמד על רגליו האחרות ושאג בכל כוחו, מה שהספיק בהחלט בשביל שאחד משני הממזרימות ישמוט את גרזנו וגם את שליטתו בשלפוחית השתן.

"החושן בידנו ואנחנו לא מפחדים להשתמש בו!" צעק האמיץ מבין השניים, ונופף בידו את החושן.

אנדה הרגיש את החושן, הוא לא ידע איך, אבל הוא הרגיש אותו, שמע אותו קורא לו, מדבר אליו מתוך בטנו.

"החושן לא יעזור לכם! החושן לא רוצה לעזור לכם."

"אנחנו עוד נראה!" ענה הממזר, וענד על צווארו את החושן. תשע האבנים נדלקו, כל אחת באור שלה, והאור הלך וגבר. "רואה! לא רק אתם יכולים להשתמש בחושן! אנחנו ניקח אותו ונחזיר לכולם! קודם כל נראה לעורבנים מה זה ואחר-כך נצא וננקום כולם! אף-אחד לא יעז יותר לזרוק ילד לים! גם אם הוא ממזר או מעוות!"

"אתה עושה טעות", ענה אנדה, ולחש באוזנו של אלף דוב שיירגע, שיחכה. אלף דוב הבין שקורה משהו מוזר ונחת חזרה על רגליו הקדמיות בחבטה שהפילה את כל האצטרובלים מהעצים הסמוכים.

"החושן לא שייך לך" אמר אנדה בתקיפות, בעוד האור בחושן המשיך להתגבר, עולה עוד ועוד.

הביטחון של הממזר התחלף בפחד, ואחריו בכאב, כשהמשקל של החושן סביב צווארו הלך וגבר. הוא תפס את השרשרת וניסה להוריד את החושן הזועם מצווארו, אבל המשקל כבר היה כבד מדי והחושן משך אותו מטה לברכיו.

"בבקשה, קח את החושן חזרה! בבקשה!"

אנדה ירד מגבו של אלף דוב. "דציצ, שלא תעז לעשות כלום."

דציצ קפץ חזרה מטה מהענף שלו והניח את שתי הסכינים לפניו. "עשיתי טעות" הוא אמר, יורד לברכיו, "אני רוצה להמשיך איתך". אנדה ניגש לממזר והוריד מצווארו את החושן, שחזר מיד למשקלו הרגיל.

"אתה יכולים להמשיך אתנו", אמר אנדה, והסתובב חזרה.

"אתה רחמן מדי. תן לי לגמור את שלושתם" נהם אלף דוב. והממזר עם המכנסים הרטובות פלט יבבת אימה מביכה.

"אלף צודק", התנשמה ליריק מאחוריהם, "הם צריכים לשלם את המחיר".

"זה בסדר, אני יודע מה אני עושה". אמר אנדה.

"אני מוכן להקשיב לך, נושא החושן – אבל תבטיח לי שפעם באה שהננס ינסה משהו תרשה לי לאכול אותו."

"הוא לא ינסה. אבל אם זה מנחם אתכם אז אני מבטיח – מי שינסה לגנוב מאתנו את החושן מעכשיו לא יזכה עוד לרחמים".

אלף דוב נהם בהסכמה מאולצת והלך אחרי ליריק חזרה לדרך הראשית. שני הממזרים והננס פסעו לאט ובזהירות אחריהם, מפחדים שאנדה עוד ישנה את דעתו.

פרק שישה-עשר – מפרץ הציקלופ יפורסם ברגע שיתפנה קצת זמן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הילדים המעוותים – פרק חמישה-עשר

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – פרק ארבעה עשר | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s