ההיפופוטם האחרון בעולם

ההיפופוטם האחרון בעולם חי לו בבריכה בגן-החיות של סיאטל. הוא היה לבקן וזקן וקראו לו מון. מון לא ידע שקוראים לו ככה בגלל שהוא שמן ולבן. הקשר בין מראהו החיצוני לצורת הירח מעולם לא עלה על דעתו, כנראה בגלל שמון לא ידע איך הוא נראה – למרות שיצא לו לתפוס את השתקפותו במי הבריכה הצלולים פה ושם. הוא פשוט חשב שזה דג גדול שמסתכל עליו מלמטה, בפעמים המעטות שהוא טרח לחשוב על זה. מון לא אהב לחשוב, והיו הרבה דברים שהוא לא ידע – כולל זה שהוא ההיפופוטם האחרון בעולם.

ידיעות ומחשבות לא היו משמעותיות מדי בשביל מון. הוא בעיקר אהב לצוף. ולאכול. מדי פעם עוד יצא לו למצמץ, אבל הוא השתדל לא לעייף את עצמו יותר מדי.

מון היה זקן מאוד והוא לא סבל שינויים. היה לו המקום שלו בבריכה, והטמפרטורה הקבועה של המים, והשעה הקבועה כל ערב שבה דניס היה מניח בתוך הבריכה את ערמת הקש והירקות שמון היה לועס לאיטו במהלך הלילה. גם בזמן האוכל מון לא יצא מהבריכה. המים עזרו לו לשאת את משקל גופו והגנו עליו מהעולם החיצון. אם היה מכיר מושגים כאלו ודאי היה חושב שהוא חי בנינוחות שלווה גמלאות שהורווחה ביושר לאורך שנים רבות של שירות מצטיין כמוקד משיכה מרכזי בגן-החיות.

המבקרים הרבים שפקדו את בריכתו של מון לא דמיינו אפילו שהחיה העצלה, שרק אפה ביצבץ מהמים, הרגה פעם יותר בני-אדם מכל חיה אחרת. יותר מהתנין, יותר מהאריה, יותר מהקרנף. אף-חיה לא הייתה מסוכנת כמו היפופוטם מסתער – חוץ מהיתוש אולי. אבל נשק לא-קונבנציונלי לא נחשב, ובעצם מי שהורג זה לא היתוש אלא החיידקים שהוא מעביר – אז ההיפופוטם לוקח.

מון בעצמו נתפס ונמכר לגן החיות לאחר שהצליח לבדו להפוך סירת תיירים ששטה בנחת במי אגם אייבשה. מתוך עשרת הנוסעים שהיו בסירה רק נער אחד הגיע חזרה לחוף וסיפר לרשויות על ההיפופוטם הלבקן והרצחני. לאותו הנער קראו דניס, שלא ברור אם רגשות נקם או דווקא אשמה הובילו אותו להפוך למטפלו האישי של ההיפופוטם שחיסל את הוריו ושילם על-כך במאסר עולם.

כליאתו של מון הצילה אותו מלהיות מחוסל יחד עם יתר בני מינו על-ידי ציידים חמדנים שעקרו את שיניהם ומכרו אותן כתרופה לאלצהיימר. זקנים רבים בטאיוואן נשבעים עד היום שהם חבים את אריכות חייהם וצלילות דעתם לאותה אבקה שנטחנה משיניהם של ההיפופוטמים, אך מאחר והמחקר המדעי סירב מאז ומתמיד לעסוק בסיפורי סבתא שכאלה, אין בידינו לאשש או לשלול טענה זו.

היו כמה עשרות חוקרים שהעיסוק היחידי שלהם היה מון. רובם ניסו לשכפל אותו: שאבו ממנו כל מיני נוזלים, זיקקו אותם, ואת התוצאה הכניסו לרחם של לוויתן. עד היום לא יצא מזה היפופוטם, אבל יש סיפורים, שרבים מאמינים בהם, על לידות משונות יותר. יתר החוקרים, שהיו עצלנים ופיקחים יותר, פשוט ידעו שכל בקשת מענק שקשורה להיפופוטם האחרון בתבל תזכה לאישור אוטומטי. הם העדיפו לא להפריע את שלוותו של מון בכל מיני זריקות ומדידות, והתפרנסו בפשטות מלהגיב אחד לשני על מאמרים שעסקו במרכיבי הזיעה של מון ובסוג מיוחד של פטריה שהתיישב על לשונו.

חוקר אחד מיוחד, שהיה לא עצל אבל גם לא פיקח, ואפילו לא חכם מספיק בשביל להשתלב בעסקי השכפול הגנטי, החליט לחטוף את מון. קראו לו סמואל, והוא החשיב את עצמו כגדול אוהבי החיות בעולם.

הוא פתח קבוצת פייסבוק בשם "free moon" והצליח לארגן סביבו חבורה מצומצמת של אוהבי חיות מסורים וחסרי חשיבה ביקורתית. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים והכנות, בלילה בלי ירח שנבחר מראש – לא בשביל מעטה החשיכה, אלא בשביל הפואטיות – הם פרצו לגן החיות.

בעזרת מנוף הרימו לוחמי החירות את ההיפופוטם האדיש לתוך מכלית פתוחה שהם שיפצו במו ידיהם. את המכלית הם העמיסו למטוס תובלה צבאי שנמכר במחיר מבצע מעודפי הצבא האמריקאי. בדרך לניירובי הם עצרו לתדלק בברצלונה ובקהיר. אלו היו נקודת התורפה בתכנית של משחררי הירח, אבל למרבה המזל פקידי המכס בשתי הערים בדיוק היו בשביתה, והם הצליחו להעביר את מון חזרה לאגם נאייבשה ללא תקלות.

ליד האגם החזיקו כל חברי הקבוצה ידיים וצפו בסמואל נוהג את המכלית לתוך האגם. הרעיון היה שאת הצעד האחרון מון יעשה בכוחות עצמו, ישחה החוצה אל החופש ויוציא את ימיו האחרונים כדרך הטבע באגם ילדותו.

הם חיכו ביחד כמה שעות, עד שהשמש ירדה, היתושים עלו ואחד מהמחלצים אמר שמון בטח לוקח את הזמן שלו, ואולי צריך להשאיר אותו לבד לעשות את הצעד האחרון בלי קהל ובלי לחץ. יתר המשחררים הנהנו בהסכמה. הם את שלהם עשו.

בקבוק שמפניה נפתח ולאחר חיבוקים נרגשים התפזרו חברי הקבוצה, מרוששים ומרוקנים. פסגת חייהם נותרה מאחור, אבל לפחות היה להם את הסיפוק בידיעה ששחררו חזרה לטבע את ההיפופוטם האחרון.

מון לא טרח לשחות החוצה מהמכלית. הוא נשאר לצוף לו בבריכה הקטנה שבתוך האגם הגדול. ייתכן, אם לוקחים בחשבון את השפעת הגיל על חושיו, שהוא אפילו לא שם לב להבדל. הוא צף כהרגלו, השתדל לא להתאמץ יותר מדי, וחיכה לדניס שיביא לו את הארוחה היומית. אחרי שלושה ימים הרעב התחיל להציק לו, אבל לא היה לו כוח לחשוב על זה יותר מדי, ואחרי שמונה ימים הוא נפטר בשיבה טובה.

מספר חודשים מאוחר יותר מצא את השיניים שלו דיג מקומי. הדיג הצנוע ויתר על התחושה הטובה שבסיוע לטאיוואני עשיר לשמור על זיכרונו, יחד עם הפיצוי הכספי שנלווה לה, ובמקום תרם את השיניים למוזיאון הטבע המקומי, שם הן מוצבות עד היום.

*

*

*

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s