על כתיבה \ ריימונד קארבר

 

בשלהי 1960 מצאתי שיש לי בעיה להתרכז בנרטיב בדיוני ארוך. למשך תקופה נתקלתי בקשיים בניסיונות לקרוא אותו כמו גם במאמצים לכתוב אותו. הקשב שלי אזל ממני; לא הייתה בי עוד את הסבלנות לכתוב נובלות. זה סיפור מורכב, טרחני מדי מכדי לדון בו כאן. אבל אני יודע שיש לזה קשר לכך שאני כותב שירים וסיפורים קצרים. כנס וצא. אל תתמהמה. תמשיך הלאה. אפשר שאיבדתי כל שאיפה גדולה באותו הזמן, סוף שנות העשרים שלי. אם זה מה שעשיתי אני חושב שטוב שזה קרה. שאיפה וקצת מזל הם דברים טובים שיהיו לצידו של כותב. יותר מדי שאפתנות ומזל רע, או שום מזל בכלל, יכולים להרוג. חייב להיות כישרון.

יש כותבים שמחזיקים בערמה של כישרון; אני לא מכיר כותבים שאין להם. אבל דרך מיוחדת ומדויקת להסתכל על הדברים, ומציאת ההקשר לבטא את דרך הראייה הזאת, זה משהו אחר. העולם על-פי גארפ הוא, כמובן, העולם המופלא על-פי ג'ון אירווינג. יש עולם אחר על-פי פלאנרי או'קונור, ואחרים על-פי וויליאם פוקנר וארנסט המינגווי. יש עולמות לפי צ'יבר , אפדייק, סינגר, סטנלי אלקין, אן ביטי, סינתיה אוזיק, דונלד ברתלמה, מרי רוביסון, וויליאם קטרידג', ברי האנה, אורסולה לה-גווין. כל סופר גדול או אפילו כל סופר מאוד טוב יוצר עולם לפי המפרט האישי שלו.

זה קשור לסגנון, מה שאני מדבר עליו, אבל זה לא סגנון לבדו. זוהי חותמת אופיינית שאי-אפשר לטעות בה שהמחבר משאיר על כל מה שהוא כותב. זה עולמו ולא אחר. זהו אחד הדברים שמבדילים בין כותב אחד למשנהו. לא כישרון. יש המון מזה מסביב. אבל כותב שיש לו דרך מסוימת להסתכל על הדברים ושנותן ביטוי אמנותי לדרך ההסתכלות הזאת: הכותב הזה יישאר בסביבה לזמן הקרוב.

איסק דינסן אמרה שהיא כותבת קצת כל יום, בלי תקווה ובלי ייאוש. יום אחד אני אשים את זה על פתק ואדביק על הקיר ליד שולחן העבודה. יש לי כמה פתקים על הקיר עכשיו. "דיוק יסודי באמירה הוא אמת המוסר האחת והיחידה של הכתיבה". עזרא פאונד. זה לא הכל בשום מובן, אבל אם לכותב יש "דיוק יסודי באמירה" לצידו, לפחות הוא בכיוון הנכון.

יש לי פתק תלוי עם שבר ממשפט מסיפור של צ'כוב: "…ופתאום הכל היה לו ברור." אני מוצא שהמילים האלה מלאות בפליאה ובאפשרות. אני אוהב את הבהירות הפשוטה שלהן, ואת הסימן המרומז להתגלות. יש גם מסתורין. מה לא היה ברור קודם? למה רק עכשיו זה נהייה ברור? מה קרה? ויותר מהכל – למה עכשיו? יש השלכות להתעוררות פתאומית שכזאת. אני חש הרגשת רווחה חדה – וגם ציפייה.

שמעתי פעם את הכותב גרגורי וולף אומר "שום טריקים זולים" לקבוצה של סטודנטים לכתיבה. זה צריך לעלות על פתק. הייתי מתקן את זה ל-"שום טריקים" נקודה. אני שונא טריקים. בסימן הראשון לטריק או לגימיק בכתיבה, טריק זול או אפילו טריק מתוחכם, אני נוטה להתחמק. טריקים הם בסופו של דבר משעממים, ואני משתעמם בקלות, מה שכנראה הולך עם זה שאין לי יותר מדי קשב. אבל כתיבה להטוטנית מתוחכמת, או פשוט כתיבה מטופשת, מרדימות אותי. תחת הסיכון להראות תם, כותב צריך לפעמים להיות מסוגל רק לעמוד ולבהות בדבר זה או אחר – שקיעה או נעל ישנה – בפליאה מלאה ופשוטה.

לפני מספר חודשים, בביקורת ספרים של הניו-יורק טיימס, ג'ון בארת' אמר שלפני עשר שנים רוב הסטודנטים בסדנאות לכתיבה יוצרת התעניינו ב"חדשנות פורמלית", וזה כבר לא כך. הוא דואג שבשנות השמונים סופרים הולכים לכתוב ספרי אמא ואבא. הוא דואג שנסיינות בדרך החוצה, יחד עם ליברליות. אני מתחיל להיות עצבני אם אני מוצא את עצמי בטווח שמיעה מדיון קודר על "חדשנות פורמלית" בכתיבה. לעתים קרובות מדי "נסיינות" היא רישיון להיות חסר זהירות, מטופש או חקייני בכתיבה. אפילו גרוע יותר, רישיון להתאכזר או להתנכר לקורא. לעתים קרובות כתיבה כזאת לא מביא לנו שום חדשות על העולם, או מתארת נוף שממה וזהו – כמה דיונות ולטאות פה ושם, אבל שום אנשים; מקום לא מאויש על-ידי שום דבר אנושי, מקום שיש בו עניין רק לכמה מדענים מומחים.

צריך לציין שניסוי אמיתי בספרות הוא מקורי, מורווח ביושר וסיבה להרבה שמחה. אבל דרך ההסתכלות של מישהו אחר – נגיד דונלד ברתלמי – לא צריכה להיות המושא של אף כותב אחר. זה לא יעבוד. יש רק ברתלמי אחד, ואסור לכותב, תחת המסגרת של חדשנות, לנסות ולספח את הרגישות המיוחדת שלו או את המיזנסצנה. זה יוביל לכאוס ואסון, וגרוע יותר, להונאה עצמית. הנסיינים האמיתים חייבים לעשות את זה חדש, כמו שפאונד דוחק, ובתהליך הם חייבים לגלות דברים בכוחות עצמם. אבל עם כותבים לא איבדו את חושיהם כליל, הם חייבים גם לנסות ולשמור על קשר אתנו, לנסות ולהביא חדשות מהעולם שלהם לשלנו.

זה אפשרי, בשיר או בסיפור קצר, לכתוב על דברים וחפצים יומיומיים בשפה יומיומית אבל מדויקת, ולחון את הדברים האלו – כיסא, וילון על חלון, מזלג, אבן, עגיל של אישה – בכוח עצום, ואפילו נורא. זה אפשרי לכתוב שורה של דיאלוג תמים למראה ולגרום לה לשלוח צמרמורת במורד השדרה של הקורא – מקור ההנאה האמנותית, כמו שנבקוב רוצה. זהו סוג הכתיבה שהכי מעניין אותי. אני שונא כתיבה מרושלת או אקראית כשהיא נוסקת תחת הכותרת של נסייונות או לחליפין סתם ריאליזם מגושם ומסורבל. בסיפור הקצר הנפלא של איסאק באבל "גי דה מופאסאן", המספר אומר על כתיבה: "אין שום מתכת שיכולה לחדור את הלב באותו הכוח כמו פסיק בדיוק במקום הנכון". זה גם חייב לעלות על פתק.

אפילו ריצ'רד קונל אמר פעם שהוא יודע שסיים עם סיפור קצר כשהוא מצא את עצמו עובר עליו ומוציא החוצה סימני פיסוק ואז עובר שוב על הסיפור ושם חזרה סימני פיסוק באותם המקומות. אני אוהב את דרך העבודה הזאת. אני מכבד את הדאגה הזאת למה שנעשה. זה כל מה שיש לנו, בסופו של דבר, המילים, וכדאי מאוד שהן יהיו המילים הנכונות, ועם הפיסוק במקומות הנכונים, כך שהן יוכלו להגיד הכי טוב את מה שהן מתכוונות להגיד. אם המילים עמוסות עם הרגשות הלא מרוסנים של הכותב, או אם הן לא מדויקות או לא מכוונות מסיבה אחרת – אם המילים בדרך כלשהי מטושטשות – העין של הקורא תחליק מעליהן ושום דבר לא יושג. החוש האמנותי של הקורא פשוט לא יפעל.

יש לי חברים שסיפרו לי שהם זירזו ספר בגלל שהם היו צריכים את הכסף, העורך שלהם או האישה שלהם לחצו עליהם או עזבו אותם – משהו, איזו התנצלות על כך שהכתיבה לא מאוד טובה. "זה היה יוצא טוב יותר אם הייתי לוקח את הזמן". הייתי המום כששמעתי חבר כותב אומר זאת. אני עדיין המום, אם אני חושב על זה, אבל אני לא. זה לא ענייני. אם הכתיבה לא נעשית בצורה הכי טובה שיש בנו לעשות אותה, אז למה לעשות זאת? בסופו של דבר, הסיפוק שעשינו את הטוב ביותר, וההוכחה של העמל הזה, זה הדבר היחיד שיש לנו לקחת לקבר. רציתי להגיד לחבר הזה, בשם שמיים לך תעשה משהו אחר. חייבות להיות דרכים קלות יותר ואולי גם כנות יותר להתפרנס. או שפשוט תעשה את זה במיטב היכולת שלך, הכישורים, ואז אל תצדיק ואל תמציא תירוצים. אל תתלונן, אל תסביר.

במאמר שנקרא, די בפשטות, "כתיבת סיפורים קצרים", פלאנרי או'קונור מדברת על כתיבה כמעשה של גילוי. או'קונור אומרת שלעתים קרובות היא לא יודעת לאן היא הולכת כשהיא מתיישבת לעבוד על סיפור קצר. היא אומרת שהיא מפקפקת אם יש סופרים רבים שיודעים לאן הם הולכים כשהם מתחילים משהו. היא משתמשת בסיפור "אנשי כפר טובים" כדוגמה לאיך היא הרכיבה סיפור קצר שאת הסוף שלו היא אפילו לא יכלה לנחש עד שהיא כמעט והייתה שם:

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לא ידעתי שתהייה בו פרופסורית עם רגל מעץ. אני פשוט מצאתי את עצמי בוקר אחד כותבת תיאור של שתי נשים שידעתי עליהן משהו, ולפני שהבנתי את זה, ציידתי אחת מהן עם בת עם רגל מעץ. הבאתי את מוכר ספרי התנ"ך, אבל לא ידעתי מה אני הולכת לעשות איתו. לא ידעתי שהוא הולך לגנוב את רגל העץ עד עשר או שתיים-עשרה שורות לפני שהוא עשה זאת, אבל כשגיליתי שזה מה שהולך לקרות, הבנתי שזה היה בלתי נמנע.

כשקראתי את זה לפני מספר שנים הייתי בשוק שהיא, או כל מישהו אחר לצורך העניין, כותב סיפורים בצורה הזאת. חשבתי שזה הסוד המציק שלי, והיה לי לא נוח עם זה. הייתי בטוח שדרך העבודה הזאת איכשהו חושפת את החסרונות שלי. אני זוכר שמאוד התעודדתי לקרוא את מה שהיה לה להגיד בנושא.

פעם התיישבתי לכתוב מה שהתגלגל להיות סיפור טוב למדי, למרות שרק המשפט הראשון של הסיפור הציע לי את עצמו כשהתחלתי. במשך כמה ימים הסתובבתי כשבראשי המשפט: "הוא שאב אבק כשהטלפון צלצל." ידעתי שיש שם סיפור ושהוא רוצה שיספרו אותו. הרגשתי את זה בעצמות, שסיפור שייך לפתיחה הזאת, אם רק יהיה לי את הזמן לכתוב אותו. מצאתי את הזמן, יום שלם – שתיים-עשרה, חמש-עשרה שעות אפילו – אם רק ארצה להשתמש בו. רציתי, והתיישבתי באותו הבוקר וכתבתי את המשפט הראשון, ומשפטים נוספים מיהרו לצרף את עצמם. בניתי את הסיפור בדיוק כמו שהייתי בונה שיר; שורה אחת ואז הבאה, ואז הבאה. תוך זמן קצר יכולתי לראות סיפור, וידעתי שזה הסיפור שלי, זה שרציתי לכתוב.

אני אוהב שיש איום או תחושה של סכנה בסיפורים קצרים. אני חושב שקצת סכנה זה דבר טוב שיהיה בסיפור. קודם כל, זה טוב למחזור הדם. חייב להיות מתח, תחושה שמשהו קרב ובא, שדברים מסויימים נמצאים בתנועה בלתי ניתנת לעצירה, אחרת, ברוב המקרים, פשוט לא יהיה סיפור. מה שיוצר מתח בכתיבה הוא חלקית הדרך בה מילים ממשיות מחוברות יחד ליצור את הפעולה המוחשית של הסיפור. אבל אלו גם הדברים שנשארים בחוץ, שמרומזים, הנוף ממש מתחת לפני השטח החלקים (אבל לפעמים שבורים ולא יציבים) של הדברים.

ההגדרה של ו.ס. פריצ'ט לסיפור קצר היא "משהו חולף שרואים במבט חטוף מזווית העין". שימו לב לעניין ה"חטוף". קודם מבט חטוף. ואז המבט מקבל חיים, הופך למשהו שמאיר את הרגע, ואם יש לנו מזל – שוב המילה הזאת – יהיו לו אפילו השלכות ארוכות טווח ומשמעות. המשימה של כותב סיפור קצר היא להשקיע את כל כוחו במבט החטוף. להעמיד במבחן את האינטליגנציה שלו ואת כשרון הכתיבה שלו, את החוש שלו ליחס, את החוש להתאמה שבין הדברים: איך הדברים שם בחוץ באמת ואיך הוא רואה את אותם הדברים – בדרך שאף-אחד אחר לא רואה אותם. וזה נעשה דרך השימוש בשפה בהירה ומסוימת, שפה שמשתמשים בה כך שהיא תתן חיים לפרטים שיאירו את הסיפור עבור הקורא. בשביל שהפרטים יהיו מוצקים ויעבירו משמעות, על השפה להיות מדויקת ומכוונת. המילים יכולות להיות כל-כך מדויקות שהן עלולות אפילו להישמע מינוריות, אבל הן עדיין יישמעו, עדיין יובילו; אם משתמשים בהן נכון הן יפרטו על כל הנימים.

*

*

*

*

*

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s