יפה (שומר – רושם שישי)

***

אתמול מצאתי כלבה ברחוב. פודל קטנה עם מבט של כמה גלגולים. האמת שהיא מצאה אותי, פשוט חיכתה כאן מחוץ לבניין, וכשהגעתי היא נכנסה אחרי כאילו הכל כבר הוחלט וסוכם.

עליתי במדרגות כרגיל, פתחתי את הדלת כרגיל, סגרתי אותה אחרי כרגיל – או עד כמה שאפשר לעשות דברים כרגיל בזמן שאתה מודע לגמרי לכל מה שאתה עושה. לא יצרתי קשר עין, לא רציתי שיראה כאילו אני מעודד אותה לבוא אחרי, ובטח לא להפך, כאילו אני אומר לה ללכת.

סגרתי מאחורי את הדלת והיא הייתה בפנים, נועצת בי את המבט הזה שלה. התכופפתי, היה לה כזה תליון, או אולי המילה הנכונה היא דיסקית., השם שלה, מספר טלפון. יפה. קראו לה יפה. אמרתי את השם שלה, היא התרגשה מזה מאוד, כאילו כבר הרבה זמן אף-אחד לא אמר את השם שלה. היא רצה בסלון הקטן שלי עד שהיא נחתה על השטיח הקטן שמתחת לחלון. הייתה לה איזה מלחמה שמחה איתו. היא קפצה עליו עם כל הארבע רגליים, הפכה אותו וגלגלה אותו עד שכבר לא היה עוד איך לקמצ'ץ אותו יותר. ואז היא קפצה והתיישבה על הכורסה של אשתי הראשונה, הניחה ראש והסתכלה עלי.

חשבתי שאני בטח צריך להתקשר למספר. להגיד שהכלבה אצלי.

***

היה לי פעם כלב. מאו. כלב אמיתי, לא כמו הדברים הקטנים האלו עם השמות המצחיקים שיש עכשיו. כלב לבן רזה ומרושע, שהיה מקשיב רק לי, מקשיב בלי שהייתי צריך להגיד מילה. מאו אהב להלחם. לא היה יכול לצאת לרחוב בלי למצוא כלב, או עדיף חבורת כלבים, להלחם נגדם. ותמיד היה מנצח. חצי מהגורים שנולדו בשכונה שלנו היו שלו, ישר ראית – גנים חזקים. כל השכנים אמרו להורים שלי שאני צריך לקשור את הכלב הזה, אם לא פשוט להרוג אותו. ההורים שלי לא אמרו כלום. היום אני יודע להכיר להם תודה על זה.

בחורף, ממש לפני שעזבתי, הוא התחיל עם הבריחות שלו. פעם ראשונה חשבתי שזה בגלל סופה שהייתה, שהרעמים הפחידו אותו. אבא נתן לי את האוטו וחיפשתי בכל השכונה. אחד השכנים שעבד מחוץ לעיר ראה אותו רץ על הכביש הראשי. נסעתי אחריו, אני חושב איזה ארבעים קילומטר מזרחה. הוא חזר איתי בלי בעיה, אבל המבט שלו המשיך מזרחה.

אחרי שבוע הוא ברח שוב. נסעתי לאורך אותו הכביש והחזרתי אותו.

בפעם השלישית ידעתי שיותר אני לא אמצא אותו. נסעתי בכל זאת, נסעתי מזרחה עד שנגמר הדלק והייתי צריך לתפוס טרמפ לתחנת הדלק הקרובה והסולר נשפך לי על הנעלים. כשחזרתי הביתה אף-אחד לא אמר כלום. אני זוכר את ההורים שלי יושבים בסלון, מחכים, אני חושב שהם ידעו שעוד מעט גם אני אצא ולא אחזור.

***

הסתכלתי על יפה והיא הסתכלה עלי, חשבתי על המסע של מאו, על המסע של יפה. מי יודע לאן מאו הלך. מי יודע מאיפה יפה באה. העתקתי את מספר הטלפון מהקולר. בדיוק כשעמדתי להרים את השפופרת בשביל לחייג הטלפון צלצל. לא יכולתי לעצור את התנועה ועניתי מייד. מהצד השני הבן שלי הופתע שאני עונה כל-כך מהר. אמרתי לו שהרגשתי שהוא הולך להתקשר, שזה מהאימונים שלי. הוא לא ידע שחזרתי להתאמן בחיבור לתודעת-העל. לפחות את השנינות שלי הוא קיבל. בימים טובים, לפחות. הוא הודיע שהוא בעיר ושעוד עשרים דקות הוא אצלי. מה כבר יכולתי להגיד? סגרתי את הטלפון, וידאתי שיש לי קצת לחם ונקניק וגבינה ובקבוק אחד מלא. אני כבר לא שותה, אבל הבן שלי לא יודע.

***

המסע הזה שיש לבעלי-חיים בתוך הגנים. תחשבו על זה, הנדידה מתוכנתת להם בכל תא בגוף, קריאת הפרא הזאת שרק מחכה שהשמש תהייה בזווית מסויימת מעל האופק, או שהטמפרטורות בלילה ירדו מתחת לסף מסויים. פתאום זה נדלק, פתאום החיה יודעת שהיא צריכה לצאת לדרך. אולי יוצאת מייד, אולי קודם מתכוננת: צוברת שומן לדרך, או רק מביטה מזרחה ומחכה לרוח הנכונה. אני לא מבין למה אנשים צריכים את אלוהים, הטבע לבדו מספיק.

יש את הפרפר הזה במקסיקו. הדנאית המלכותית. איזה שם נפלא. הפרפר הזה נודד הלוך ושוב שלושת-אלפים ומשהו קילומטר. מקנדה למקסיקו. ממש לא יאומן. וזה לא כמו ציפור או אייל שנודדים בעצמם, או הסלמון הזה. הפרפר הזה בכלל לא מגיע ליעד שלו. הם מתרבים בדרך, מתים בדרך. הפרפר שמגיע למקסיקו בכלל נולד בדרך ואין לו מושג מאיפה הוא באה, ועדיין הילדים שלו יצאו חזרה צפונה, והנכדים שלו יגיעו לקנדה, בלי לדעת בכלל על מקסיקו.

דור אחרי דור של נוודים. לא צריך להאמין בכלום, רק צריך לפקוח את העיניים.

***

אולי יהודים ודנאיות מלכותיות יותר קרובים ממה שאפשר לראות בעין.

***

באמצע המחשבות האלו דפיקה בדלת. אני לא אוהב שהוא בא לבקר אותי, הוא איש מוזר, אחר ממני. הוא מתעסק בדברים לא מעניינים. כסף, נדל"ן, נשים. לא יודע למה הוא מספר לי על זה. מוכיח משהו. תמיד הרגע הראשון שאני רואה אותו עושה לי בחילה, לא בגללו, אלא בגללי. הקמטים, העדשות המתעבות במשקפיים, השיער על האף, הקומה שאיכשהו נעלמת מעצמה. ואם זה מה שאני רואה כשאני מסתכל עליו, אז מה הוא רואה כשהוא מסתכל עלי?

כנראה שכלום. לא נראה שהוא רואה מעבר לאף שלו בכלל, למרות העדשות הכבדות האלו. אפילו לא שם לב שיש לי כלבה חדשה.

***

קראתי איפשהו שגבר מרגיש את המוות פעמיים בחייו: פעם אחת כשהבן הבכור שלו נולד, ופעם שנייה כשאבא שלו מת. לא יודע כמה זה נכון, אבל עד לא מזמן עוד זכרתי את מי אני מצטט.

***

אולי בשביל זה הנדודים. כבר עשית ילדים, הם כבר משהו בפני עצמם. אז למה להישאר. להיות אבא שישמור עליהם, שיגביל אותם? בשביל לראות אותם הופכים למשהו אחר לגמרי ממה שרצית, ממה שדמיינת. לראות אותם מפסיקים להיות הילדים שלך, מפסיקים להיות ילדים בכלל? עדיף ללכת רחוק, עדיף להתחיל מחדש.

***

אני רק מקווה שיפה לא משירה שיער.

***

לרושם החמישי – שידעו                                                   לרושם השביעי – לעשות סדר

***

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יפה (שומר – רושם שישי)

  1. פינגבק: שידעו (שומר – רושם חמישי) | אמנות בדידה – pixel art

  2. פינגבק: לעשות סדר (שומר – רושם שביעי) | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s