המעשייה על עץ האלון

היה היה עץ אלון. היו לו שורשים עמוקים, והיו לו גזע עבה עם קליפה מחוספסת, והיו לו ענפים עבותים, והיו לו עלים ירוקים, ובעונה אפילו היו לו בלוטים.

בעיקר על הבלוטים הייתה גאוותו של העץ, וכל שנה בעונה היה ליבו מתמלא אהבה.

דווקא לב לא היו לו, אבל הוא לא ידע שאין לו לב, בכלל לא ידע מה זה לב.

את האהבה הרגיש עץ האלון בבפנוכו של הגזע שלו, קצת קרוב לקליפה, כאילו השמש מחממת אותו מבפנים. מבחינת האלון זה היה כל הלב שהוא צריך.

עד שיום אחד נחת על אחד מענפיו העבותים ירגזי.

ירגזי, כמו שאפשר להבין מיד משמו, הוא יצור מרגיז. והירגזי הזה, שהיה לו לב של ממש, וגם ראה עולם, ובעיקר אהב לספר סיפורים, התחיל לזמר לעץ האלון על כל מני מקומות שראה ודברים שעשה. הירגזי זימר על נופים ועל מקומות ועל הרפתקאות ועל ירגזיות שרק מחכות שהוא יחזור לבקר. ועץ האלון, שלא היה יכול לענות או להפסיק את הירגזי גם אם היה מנסה או רוצה, עמד והקשיב.

העץ לא ידע מספיק על העולם להבין שאפילו אם הסיפורים באמת קרו לירגזי, זה לא הופך אותם לנכונים. הוא התחיל לחשוב שאולי יש דברים יותר טובים בחיים משורשים וגזע וענפים, ואפילו יותר מבלוטים בעונה. והוא המשיך לחשוב ככה, ולחשוב על כל הסיפורים של הירגזי גם הרבה אחרי שהירגזי הלך לשכנע מישהו אחר בסיפורים שלו ובחיים שלו.

באותה שנה כשהגיעו הבלוטים בעונה עץ האלון לא הרגיש יותר אהבה בתוך הקליפה שלו. הוא הרגיש ריק. עץ האלון החליט שהגיע גם הזמן שלו לראות עולם ונופים, לצאת להרפתקאות ולפגוש ירגזיות. הגיע הזמן שגם לו יהיו סיפורים לספר.

הוא השקיע את כל רצונו ביציאה לדרך, ואחד אחרי השני הוא שלף את שורשיו מהאדמה. הוא היה מוכן לעשות לעשות את הצעד הראשון בהרפתקה הגדולה שלו. רק שבלי שורשים לא היה שום דבר שיחזיק את הגזע שלו, ואת הענפים שלו, ואת העלים שלו, ואפילו לא את הבלוטים בעונה שלו.

כל הרצון לצאת לדרך עזב את עץ האלון, התנדף לאוויר שסביבו. והרצון מילא את האוויר והפך אותו לרוח. והרוח נשבה ודחפה את עץ האלון התלוי על בלימה. ועץ האלון, שעקר את שורשיו, לא יכל להתנגד.

במקום צעד ראשון – מעידה אחרונה. במקום הרפתקה – נפילה. כל הסיפורים המרתקים והמפוארים שעמד לספר קרסו לסיפור אחד קצר ועצוב, למנגינה אחת שכולה שבירה והתרסקות.

ויותר לא היו לעץ האלון שורשים, גם לא גזע ולא ענפים, ובבוא העונה גם לא בלוטים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המעשייה על עץ האלון

  1. משל קטן / פרנץ קפקא
    "אהה," אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון," אמר החתול ובלעו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s