השקדיה הראשונה

השקדיה הראשונה הייתה, לפחות בתחילה, עץ אפרסק לא מוצלח. לא ברור למה, אולי משהו בגנים, אולי עניין של השגחה. בזמן שכל עצי האפרסק האחרים באזור טיפחו פרי עגול יפה ועסיסי, השקדיה הצמיחה רק את הגלעין הקשה והמר שבתוכו.

היו סימנים מקדימים. פרחיה של השקדיה הנצו ראשונים, מקדימים בהרבה את העונה הרגילה בה פרחו עצי האפרסק. גם צבעם של הפרחים היה בהיר יותר, כמעט לבן. לא היה צריך יותר בשביל שיחלו השמועות. מדובר בעיוות, מוטציה, שיקוץ, טעות של הטבע. לא אחת משלנו, זה בטוח. אחד אחרי השני החלו עצי האפרסק להפנות גב לשקדיה.

בתחילה עמדה השקדיה בגאווה נגד העלבונות. החזיקה את פרחיה הלבנים פתוחים ויפים, התכסתה בהם כבשמלת מלכות, ולא נתנה לקנאתם של האחרים לפגוע בה. אבל כשהפרחים נשרו וחשפו תחתם גלעין נטול פרי, חום ומצומק וחסר טעם, היה ברור לשקדיה שהצדק היה עם הולכי הרכיל הזדוניים. היא עלובה מכולם, מעוותות, טעות. הגאווה שהפגינה כלפי חוץ התהפכה והופנתה כלפי פנים כמרירות עולבת. טעם לפגם שהרעיל את אותם פירות לא-פירות, מילא אותם לא רק בטעם מר, אלא ברעל ממש – בציאניד.

דווקא מפלתה של השקדיה העביר גל חדש של חמלה בקרב עצי האפרסק, בקרב אותן אילנות שמיררו את חיה כאשר לבשה ראשונה את שמלת הכלולות. הם ניסו לנחמה, לספק לה עצות נגד המרירות הפושה, להציע לה דרכים להנות מפירותיה הנחותים. למצוא גם לה, הנחותה, הבזויה, הכושלת, מקום בקהילה שלהם.

אך היה זה כבר מאוחר מדי וחמלתם המזוייפת של עצי האפרסק צרבה לשקדיה אף יותר מקנאתם הקודמת. היא לא רצתה דבר עם אחיה הגאים, שפירותיהם הבוהקים כשמשות זהירות מבין עליהם הירוקים רק הדגשו את כשלונה שלה, המובהק גם ככה. היא שקעה לתוך עצמה, לא דיברה עוד עם איש. שנה אחרי שנה הצמיחה את פירותיה הרעילים, שנשרו לקרקע ונרקבו, ואפילו החרקים והתולעים לא טרחו לטעום מהם.

עד שיום אחד, עד שיום אחד, עד שיום אחד הופיע סנאי. השקדיה הרגישה את זה בהתחלה רק כדגדוג לאורך גזעה, כרטט בין ענפיה. השקדיה התעוררה מאותה השתבללות כפויה שבחרה לעצמה, אך האמונה הייתה זרה לה כל-כך שהיא סירבה להבחין בה, התכנסה חזרה בין ענפיה, התכסתה בעלוותה. העמידה פנים שאין לה עניין בכל זה, אך משהו בה המשיך להביט, לצפות, לקוות, לחוש את הסנאי מטייל, מחפש, מרחרח.

עד שלפתע המשיכה, משיכת הפרי מהענף. כאב, ואובדן, ועונג, והגשמה. תחושות שהשקדיה מעולם ידעה עליהן, לא הכירה, תחשות שלא הרשתה לעצמה אפילו לייחל להן. הפרי לא נופל, מובס ודחוי, לקרקע, לרקבון ולשכחה, אלא נבחר. אלא נקטף. הפרי נקטף! השקדיה קמה מאותה תנומה של שנים, ורגע האושר הנפלא, המפתיע, הבלתי-אפשרי, הפך מייד לחרדה. הסנאי עומד לפצח את הגלעין המורעל! מיטיבה היחיד מזה שנים הולך למות, בגללה, בגלל שהיא הרשתה למרירות להשתלט עליה.

בכל ליבה פיללה השקדיה לנס, לחסד. את חייה הציעה לאותו אל אלמוני לו סוגדות האילנות, רק שיחמול על מטיבה היחיד, על הסנאי שגרם לה אושר כה רב בלא יודעין. הכל היא תיתן. תפילתה של השקדיה נענתה לא באש ולא ברוח אלא בצליל קריאת הינשוף, קול שעבור האילנות הוא כשיר ערש, אבל עבור המכרסים הוא צלילו של המוות המשחיז את חרמשו.

הסנאי קפא במקומו, השקד המורעל, אותו בדיוק הצליח לשלוף מעטיפתו הירחית, נפל לקרקע והתגלגל. הסנאי לא הזיז שריר, לא נשם, עד שרעש כנפיו של הינשוף חלף ועבר, וציוציהם ההיסטריים של העכברים בשדה החיטה העידו כל כך שמצא לו ארוחה במקום אחר. הסנאי והשקדיה שניהם נשמו לרווחה – אבל רווחתה של השקדיה לא נמשכה זמן רב. הסנאי, שקרבת המוות רק עוררה בו כפליים את צרכי החיים, רץ מייד לאורך הענף לקטוף לו שקד נוסף, במקום זה שאבד לו.

השקדיה ידעה שיש לה רק שניות ספורות, רק רגע אחד לבטל בו שנים של שנאה עצמית יוקדת, אבל אהבתה לסנאי הקטן, התמים, שבלא-יודעין הציל את חייה, מילאה אותה רצון כה עז שבין רגע המתיקו פירותיה. הרעל המר שנבע לאורך שנים ממעיין השנאה העצמית לא עמד מול נהר החמלה שגאתה בה פתאום.

הסנאי קטף, בשקידה פיצח, בשקיקה אכל. ומייד קטף שני, ופיצח, ואכל. ושלישי. ורביעי. והשקדיה ידעה שיסורייה תמו, שיסורייה כמו לא היו, שמעתה כל שנה תישא שוב את פרחיה הלבנים בגאון, ראשונה מכל אילנות היער, ואת פירותיה העלובים תאהב ככל יכולתה, למען ימתקו עבור חברה היחיד.

הסוף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s