מקרה (שומר – רושם שמיני)

היא ניגשה אלי כמעט בסיום היום, כשרוב הסטודנטים והמורים כבר פינו את הבניין ורק כמה אחרונים עוד יושבים בחדרי העריכה, או בקומה למעלה עושים חזרות באולם. היא הייתה אחת מאלו שתמיד אומרות שלום, מחייכות, מתעניינות קצת. לפי איך שהיא נראית ומתנהגת ברור היה שהיא מהקומה השנייה, מבית-הספר למשחק.

היא נשארה קצת יותר, נשענה קצת יותר קדימה מעבר לדלפק שלי. בכל השנים שאני עובד פה אף-אחד לא דיבר איתי מכל-כך קרוב. חשבתי שאולי טעיתי, שאולי היא בכל זאת מהקומה הראשונה, שעוד פעם רוצים שאשב ברקע באיזה סרט שלהם, אשחק את התפקיד היחידי שהם חושבים שאני יודע לשחק – השומר.

טעיתי, אבל גם קצת צדקתי.

היא רצתה שאני אשחק את תפקיד השומר, אבל לא בסרט.

***

היא בדיוק נפרדה מבן-הזוג שלה. ככה היא אמרה. שבע שנים הם היו ביחד, מאז שהם היו ילדים בעצם. מאז שהיא התחילה בלימודים היא התרחקה ממנו, נפתחה לעולם חדש, לאנשים חדשים. הוא נשאר מאחור, הוא ידע את זה. אולי לפני זה היה יכול להגמר אחרת, אבל דווקא ההתרחקות האיטית עשתה יותר נזק. הוא נאחז בה יותר ויותר, ניסה לשמור עליה כמו שהוא הכיר אותה, הנערה שהוא אהב, שאהבה אותו. היא הרגישה שהוא טובע, שהוא נאחז בה, מושך גם אותה מטה. כאילו כל החיים שלו היו תלוים בה, ביכולת שלו לשמור אותה. זה נמשך ככה שנתיים. היא בעצמה לא ידעה איך להשאיר אותו מאחור, קצת נאחזה בו גם, במוכר, בעבר שלה. כשהכל משתנה כל הזמן, כשכל יום אתה משחק דמות אחרת, אדם אחר, נחמד לחזור הביתה למשהו קבוע, לא-משתנה.

הוא הציע לה נישואין. היא סירבה. היא אמרה לו שהיא מצטערת. גם זה נמשך כמה חודשים. בסוף הוא יצא מהדירה שלה, הדירה שסבתא שלה נתנה לה, שיהיה לה איפה לחיות בזמן הלימודים. אבל הוא נשאר באזור, הגיע עם פרחים, השאיר שירים ומתנות קטנות בתיבת הדואר. הוא אפילו קנה כמה תכשיטים יקרים, שהיא התעקשה שיקח בחזרה.

היא קיוותה שלאט לאט זה יעבור. פשוט התעלמה ממנו וקיוותה שהזמן והמרחק יעשו את שלהם. היא טעתה.

יום אחד חבר מהלימודים עשה אצלה חזרות על טקסט עד מאוחר. כשהוא יצא מהבית שלה הוא הרגיש שעוקבים אחריו. היא יודעת שזה הוא, החבר שלה. הוא היה קנאי עוד לפני, אבל הפרידה הפכה אותו לאובססיבי.

***

לא הבנתי למה היא מספרת לי את כל זה. חשבתי שהיא מרגישה צורך לפרוק ואני נראיתי לה כמו טיפוס בלתי מזיק, עציץ עם אזניים, מישהו שיקשיב לה עד הסוף, שלא ייעץ לה מה לעשות, שלא יספר לה בתמורה את הצרות שלו. רק לשפוך ולברוח. זה קרה לי כמה פעמים בחיים, אולי בגלל הסבלנות שלי, אולי באמת בגלל שאני מקשיב עד הסוף בלי להפריע.

האמת שכבר נגמרה לי המשמרת. הייתי אמור לחזור הביתה. חשבתי על יפה, שבטח כבר מחכה לאוכל שלה, לטיול הערב. אבל חיכיתי, לא רציתי להפסיק אותה באמצע.

***

אחרי זה היא החליטה להפסיק לחכות שהוא יעבור הלאה. היא הודיעה לו שיתרחק ממנה, שיעזוב אותה במנוחה. היא חסמה אותו בפייסבוק, ואפילו התקשרה לאחיו הגדול לבקש שיעזור, שידבר איתו. הוא התקשר אליה מאות פעמיים מאז, עד שהיא נאלצה להחליף את המספר שלה. לפני שבוע הוא חיכה לה בחדר המדרגות, ביקש לדבר איתה. היא צעקה עד שהשכנים יצאו החוצה. מאז היא לא ראתה אותו, אבל היא יודעת שהוא עוקב אחריה, שהמבט שלו מחפש אותה כל הזמן.

***

כאן היא הפסיקה. חיכיתי קצת. תמיד כדאי לחכות, אנשים לרוב ממשיכים בכוחות עצמם אם יש להם עוד מה להגיד, ואם הם אמרו הכל עדיף לא לשאול שאלות מיותרות. היא נראתה מותשת, מפוחדת. פתאום ראיתי כמה היא רזה, כמה העור שלה לבן על עצמות הבריח הבולטות שלה, הלחיים הבולטות. היא הייתה מכוסה בנמשים שרק הדגישו כמה העור שלה לבן, כמעט שקוף. היה אפשר לראות את ורידים כחולים-ירוקים מתחת לעיניים שלה, על האצבעות שלה. היא לבשה שמלה קייצית שלא החמיאה לגזרה שלה, רק הדגישה את הרזון הכמעט חולני שלה. השיער שלה פיצה על זה, העיניים. רעמה אדומה מסביב לעיניים ירוקות. מסגרת טובה. אחרי מספיק שנים ידעתי שהיא מאלו שבאמת יהפכו להיות שחקניות, שאני עוד אראה גם אחרי שהיא תסיים את הלימודים. העיניים והשיער יספיקו לזה. אולי גם אחרי הריון הגוף שלה יקבל ממדים נשיים, ואז בכלל.

היא לא אמרה שום דבר נוסף, אז שאלתי אותה למה היא לא פונה למשטרה.

היא אמרה שהיא פוחדת לפנות למשטרה. הוא עוד לא עשה שום דבר באמת אלים או קיצוני. וגם הוא שוטר. בלש.

***

זה באמת היה נשמע מקרה לא נעים. לא ידעתי מה עוד להגיד. נזכרתי במה שהיא אמרה על האח הגדול, שאלתי אותה אם הוא לא יכול לעזור לה. היא אמרה שהיא לא יודעת, שהיא מפחדת, שהיא כבר ימים ישנה אצל חברה, אבל גם שם היא לא מרגישה בטוחה.

לא נותרה לי ברירה, שאלתי אותה למה היא מספרת לי את כל זה.

כי אתה שומר. ככה היא אמרה. כי אתה שומר, אני רוצה שתשמור עלי. יש לך אקדח, אני רואה אותך פה כבר שלוש שנים, אתה נראה כמו אדם שאפשר לסמוך עליו, שלא יסבך אותי ביותר צרות ממה שאני כבר נמצאת בהם. חוץ מזה שזה מושלם, אתה עובד כאן, אז זה יוצא טוב בשביל שניינו.

לא הבנתי מה היא רוצה. היא הסבירה לי, היא רוצה שאני אעבור לגור אצלה לתקופה הקרובה, יש לה חדר פנוי בדירה. שכל בוקר ניסע ביחד לכאן, אני אעבוד והיא תלמד. כל ערב נחזור ביחד לדירה. היא תדע שיש מישהו בחדר ליד. גבר מבוגר, יציב, חמוש. גם הוא יראה את זה, החבר שלה, יראה שאני שם, אני לא אעורר את הקנאה שלו, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לעשות יותר שטויות.

שבועיים שלושה והיא תרגיש בטוחה יותר, והוא יוותר, והכל יהיה בסדר.

לא ידעתי מה להגיד. אמרתי לה שיש את יפה, הפודלית שלי, ושלפעמים גם באה אלי אישה. היא אמרה שזה בסדר, שהיא אוהבת כלבים. שיהיה לי חדר משלי ועוד מישהי בבית רק תגרום לה להרגיש בטוחה יותר.

היא אמרה סכום כסף. ידעתי שזה לא יכול להזיק, אבל הסיפור נשמע לי מוזר מדי. אמרתי לה שלא, שעדיף שהיא תבקש ממישהו שהיא מכירה, אולי קרוב משפחה. היא תלתה בי מבט. אף-פעם לא הבנתי את המונח הזה עד אותו הרגע. לתלות מבט. הקרס כבר הייתה בפנים, אבל עוד נאבקתי. אמרתי לה שאני אלווה אותה הביתה, אבל שאחרי זה אני חוזר לבית שלי. היא הנהנה, מסירה את מבטה ממני. אכזבתי הרבה נשים בחיים שלי, אבל אף-פעם לא ככה. ואפילו לא הכרתי אותה. אולי בגלל שלא הכרתי אותה.

***

היא הובילה אותי למכונית הקטנה שלה. נסענו בדממה. פתאום היא הציעה שנעצור קודם אצלי, שהיא מעדיפה להתעכב קצת לפני שהיא חוזרת הביתה. שנוציא את הכלבה שלי לטיול. לא ידעתי מה להגיד, נתתי לה את הכתובת. היא עשתה סיבוב פרסה בלי לאותת, ואני חשבתי איך יפה הגיעה אלי משום מקום, ועכשיו הבחורה הזאת. ידעתי שהיא הולכת לשכנע אותי, ושמחתי בכך. נזכרתי במשפט שאבא שלי היה אומר הרבה. יש אנשים שכשהם מתים אף-אחד לא מרגיש בהבדל. סיפרתי לה את זה, אני לא יודע למה. היא אמרה לי שהיא מכירה את זה בנוסח אחר. כולם מתים, אבל לא כולם חיים.

שאלתי אותה איך קוראים לה. היא אמרה עלמה. ככה זה התחיל.

***

לרושם השביעי – לעשות סדר                                         לרושם התשיעי – ספק

***