טעות (שומר – רושם עשירי)

הכל חזר לקדמותו. פחות או יותר. חזרתי הביתה, פיניתי משם את האח, התמקמתי חזרה. לא ראיתי יותר את עלמה. היא לא הופיעה ללימודים אבל לא היה נראה שמישהו עושה מזה עניין. אותה שגרה, אותו ישיבה דוממת מאחורי הדלפק שלי, אותם חיים. למראית עין.

***

לא יכולתי להפסיק לחשוב על המקרה. על עלמה, על הצלקת שלה, על העלמות הזאת. דמייניתי איך אני שואל את החברות שלה מהלימודים, מוצא את הבחור הזה שממנו הייתי אמור להגן עליה. היה מוזר לי שהן לא ניגשו אלי, לא שאלו משהו. במשך חודש הן ראו אותי מגיע עם עלמה בבקרים, ובטח היא אמרה להן על הסידור שלנו. מישהו היה אמור להגיע לשאול, לתחקר אותי. אני חשוד. אני החשוד.

אולי זו הסיבה שלא עשיתי כלום, כי ידעתי שכל בירור יוביל אלי. פחדתי מחקירה, פחדתי ממה שיתגלה בה. ממה שאני אגלה. הטלתי ספק בזיכרון שלי, במודעות שלי. שיחזרתי שוב ושוב את החודש הראשון, מאותה שיחה עם עלמה ועד ההעלמות. חשבתי שאולי זה גם קשור להופעה של יפה, לאישה, להגעה של הבן שלי. השגרה של חיי היא כמו מים עומדים, כמו הבריכות האלו שהמים בהן כל-כך שקטים שהן נראות כמו מראות מלוטשות. תזרוק אבן לתוך הים ושנייה מאוחר יותר ההפרעה תעלם בין הגלים, לא תדע אפילו שקרה משהו. אבל בבריכה כזאת, מוגנת, שקטה, ההפרעה תהדהד זמן רק אחרי שהאבן כבר נשכחה.

***

זו הייתה טעות. טעות לייחל שמשהו יקרה, לייחל לסיפור אחר. הייתי צריך לכבד את המים השקטים שלי. את השגרה. לא לנסות להיות משהו שאני לא. לא להסתבך עם עלמה, עם סיפור גדול ממידותי. היא נעלמה כי לא היה לה מקום בסיפור שלי. או שזה אני שלא היה לו מקום בסיפור שלה. אני העלמתי אותה, ונדמה כאילו היא לא הייתה קיימת מעולם.

ככה האמנתי לפחות. העדפתי לחשוב שהשתגעתי, שהכל היה בראש שלי. שמעולם לא הייתה ולא תהייה עלמה. חודש גרתי בדירה ריקה, חודש שיחקתי משחק. זה הכל. ככה קיוויתי לשמור על שפיותו של העולם, בהעמדת הפנים שאני הוא זה שהשתגע.

***

ואז ראיתי אותה ברחוב, מחכה לאוטובוס. הייתי מזהה אותה גם בעיניים עצומות, לא שזה אומר משהו. היא עמדה עם הגב אלי. היא לבשה גופייה ואפשר היה לראות את הצלקת כמו פרקטל אכזרי נמשכת מהשכמה לאורך הזרוע ועד למרפק. קפאתי במקום והתבוננתי. היא צבעה את השיער שלה לשחור והשתזפה. היה הייתה עדיין רזה מאוד, אבל משהו בה היה מוצק יותר, ממשי יותר, או שזה היה נראה ככה רק בגלל הצבעים החדשים. משהו פחות חיוור, יותר חי.  אפילו צבע העיניים שלה היה נראה כהה יותר.

לא היה ספק, זו היא.

ידעתי שאני חייב לוותר על זה. לשחרר. להמשיך בדרך לפגישה שקבעתי עם האישה בביתה. לתת לעלמה להעלם מחיי. לתת למים לשקוט חזרה, לחזור לצלילות השקופה שלהם. לנינוחות הריקה, החלולה. חלק בי נלחם על קיומו.  האני שלי, או לפחות האני שהכרתי כל חיי, זה שידעתי עליו, שזהיתי אותו כמי שאני. לא היה לו סיכוי. הוא היה רגיל מדי לוותר, רגיל מדי להשלים עם המצב. הוא לא היה לוחם.

הרוח מגיעה והגלים מכים במים השקטים. הרוח המגיעה והמים השקטים נעלמים.

עליתי אחריה לאוטובוס. דאגתי שהיא לא תראה אותי. ישבתי מאחורי הנהג וראיתי אותה דרך אחת המראות שלו. מכל השינויים שהתחוללו בה מאז שנעלמה דווקא הצלקת הפתיעה אותי יותר מהכל, לראות אותה ככה בחוץ, לא מוסוות תחת בגדים ושכבות של איפור. לרגע חששתי אפילו שלא מדובר בעלמה, שאני מלביש את דמותה על מישהי אחרת. אבל אותה צלקת הייתה גם ההוכחה שמדובר בה ולא באחרת.

ירדתי אחריה והתחלתי במעקב, נלהב כל-כך בהתחלה שכמעט והשגתי אותה. הייתי צריך לרסן את עצמי, להזכיר לעצמי בתיקפות מה אני עושה. שמרתי מרחק, הלכתי אחריה במורד הרחובות, חיכיתי לה מחוץ למכולת שכונתית. לא טרחתי לשים לב למצרכים שקנתה, למסלול בו הלכנו, וגם לא לאנשים אחרים שעלולים לקחת חלק בעלילה הקטנה הזאת שלנו. אם הייתי יותר חכם, יותר זהיר… החופש היחידי שניתן לנו מתקיים רק בדיעבד, רק כשאנחנו מדמיינים בנחת איך היינו עושים דבר אחרת, נמנעים מטעויות, לא נופלים לבורות. רק בדיעבד.

אבל בתוך הרגע הנתון אין לנו שום ברירה, שום בחירה, שום חופש.

היא הובילה אותי, משכה אותי בספירלה שלה. השמש שקעה בינתיים ותאורת הרחוב הכתומה נדלקה. לא הייתי מופתע כשבסופו של דבר היא חזרה לאותו הבניין. נשארתי בחוץ, מחכה בסבלנות שהאור ידלק בדירה שלה בקומה הראשונה, אותה דירה ממנה נעלמנו שניינו לפני חמישה שבועות. האור נדלק, אבל מהזווית הנמוכה לא יכולתי לראות מה מתרחש בפנים.

***

מול הבניין עמד גן משחקים קטן, מהגנים העירוניים החדשים האלו שיש בהם יותר מקום לכלבים לחרבן בו מאשר לילדים לשחק. עמד בו גם מתקן משחקים בודד. סולם וחבלים הובילו לחדרון קטן דרך שני פתחים שונים, שממנו יצאו שני פתחים נוספים, אחד הוביל למגלשה, השני למוט מתכת.

טיפסתי בסולם. מתוך החדרון הצפוף יכולתי לראות רק קצת יותר. עמדתי על המגלשה וטיפסתי עוד מעלה, על גג החדר. לא הייתי רגיל בפעילות פיזית כזאת, ופעמיים הייתי בטוח שאפול, אבל הצלחתי. התיישבתי שם למעלה, כמו איזה עורב זקן ומטופש, והסתכלתי פנימה. דרך החלון הפתוח ראיתי חלק מהסלון שלה ואת המטבח. בו היא עמדה כרגע וקצצה ירקות לסלט. אפילו מהמרחק הזה יכולתי לראות את הצלקת נעה בהתאמה לתנועותיה של עלמה. חלון שני צפה לחדר השינה שלה, ויכולתי לראות דרכו מאוורר ומראה גדולה, לא יותר.

***

מצאתי תנוחה נוחה לשבת, או לפחות תנוחה נסבלת. וחיכיתי, לא ידעתי למה אני מחכה, למה אני צופה על האישה הזאת שמכינה ארוחת ערב. הבטן שלי הייתה מכווצת, מאוגרפת על עצמה. ידעתי שהכל לא בסדר, אבל לא היה לי מה לעשות בקשר לזה. רק לחכות.

***

לרושם התשיעי – ספק                                                              לרושם אחד-עשר – זה

***

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “טעות (שומר – רושם עשירי)

  1. פינגבק: ספק (שומר – רושם תשיעי) | אמנות בדידה – pixel art

  2. פינגבק: זה (שומר – רושם אחד-עשר) | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s