העץ האחרון בעולם

זמן רב חלף בטרם השלים העץ האחרון בעולם עם בדידותו. מדובר בתקופה שאת משכה אין ביכולתנו לתפוס אותה כלל, משך שבהעדר מילה טובה יותר עלינו לכנותו אסטרונומי. אפילו אם הייתה לעץ האחרון בעולם היכולת לנוע ממקום למקום, לחוש, לדבר עם החיות המעטות שפקדו אותו לעתים הולכות ומתרחקות, היו עוברות אלפי שנים בטרם היה מגלה את האמת העגומה.

העץ האחרון בעולם לא ידע כמה רבבות של שנים חלפו בטרם פיתח מודעות, בטרם למד לחשוב על עצמו כעצמו, כיש הקיים בעולם. לא הייתה לו יכולת לשחזר את התקופה שהייתה לפני, הזמן בטרם למד לדעת שהוא חי, ששורשיו ניזונים מהקרקע ועליו מן השמש, ושכל שנה נצים מבין ענפיו פרחים שמצפים, כמהים, למפגש עם אבקנים מפרים, ליצירתם של חיים חדשים.

הוא ידע שהוא עץ, והוא חש את התשוקה לפרי, התשוקה לחיים, ואיתן חלחלה בו ההבנה המרה שמשהו לא בסדר.

אינספור גשמים וימי שמש, אינספור חורפים ואביבים, וכל אחד משאיר עליו חותם זעיר. כל יום חולף כהרף עין, כל שנה כנשימה אחת מלאה. לכל מחשבה, לכל רעיון, נדרשים חודשים שלמים.

והפרחים האלו, הפרחים שהנצו כל שנה ונבלו כל שנה בחוסר טעם חינני. והידיעה שליוותה אותם, שעליו למצוא את בני-מינו, עליו למצוא אבקנים עבור פרחיו, אבקנים שיפרו אותו ויתנו בהם פרי, והפרי יפול והזרעים יתפזרו, ועצים נוספים יקומו סביבו.

העץ האחרון דחק בענפיו. הוא שלח אותם הלאה והלאה, אך הם לא הרחיקו הרבה לפני שהארוך שבהם קרס תחת משקלו. העץ האחרון הוריד שורשי אוויר והמשיך, גישש בעלטה אחר קרוביו. אך חורף קשה הביא עמו סופה עזה וזו גדעה את תקוותו ושברה את ענפיו, וכמעט ועקרה את העץ האחרון משורשיו.

העץ מעולם לא חשב על עצמו כבן-אלמוות, אבל עתה למד על התמותה. עובדת היותו בן-חלוף רק הגבירה את כמיהתו של העץ למגע. הוא ריכז את כל מאמציו, כל יכולתו, כל משאביו, בהצמחת שורשים, בשליחתם לאורך ורוחב פני השטח ומטה לעומק האדמה. העץ האחרון טעם מי מעיינות עמוקים ומי מלח. הוא חצה מדבריות חוליות לוהטות ופסגות הרים שהמים קפואים בהם גם בשיאו של הקיץ. שורשיו טעמו את כל סוגי האדמה, את כל גווני המים. העושר הרב גרם לעץ האחרון לשכוח לעתים לא רק את דבר מותו הבלתי-נמנע, אלא גם את הסיבה למסע הזה, את עובדת בדידותו. ובנוסף לגילוי, לסקרנות שהתפתחה ככל שגילה טעמים חדשים וציפה לטעמים נוספים, הוא הבין משהו נוסף – את מידותיה העצומות של הארץ, את כמות האדמה האדירה ששורשיו נאלצים לחבוק. במשך תקופה ארוכה הוא התחיל להאמין שהאדמה נמשכת עד אין-סוף, שתמיד שורשיו יגלו עוד מעיין, עוד ים, עוד אדמה.

הוא מצא ברעיון האינסוף יאוש, אך גם נחמה.

כל מקום אליו הגיעו שורשיו של העץ האחרון בעולם היה ריק משורשים אחרים. תמיד האדמה הייתה פנויה עבורם, פנויה מחיים. ככל שנמשך מסעו של העץ, ככל שהתפשטו שורשיו, כך התפוגגה חדוות הגילוי, התהמהמה סקרנות המסע. במקומן עלתה ההבנה הזאת, שהסתתרה בנבכי תודעתו עוד מראשיתה, אך עתה זכתה לאישוש שאין להתכחש לו – שבכל הארץ האינסופית אין אף עץ פרט לו עצמו. ועדיין פרנס העץ תקווה מסויימת, עדיין המשיך ושלח את שורשיו, וגם ברגעי היאוש הגדולים ביותר שלח את שורשיו בהתמדה, בחוסר ברירה, יודע שללא החיפוש לא יהיה גם טעם לחייו.

עד היום לו כבר הפסיק לייחל העץ האחרון, בו נשבה רוח עזה על הגחלת האחרונה של אמונה שעוד נותרה בו. שורש פגש בשורש. תקווה בערה בקרבו וכילתה את עצמה, אושר עצום פרח ונבל. היה זה הוא עצמו. העץ האחרון שלח את שורשיו מסביב ודרך כל הארץ  כולה, כל הארץ העגולה והעצומה,ופגש בעצמו.  כל הארץ הייתה מלאה בו ובו לבדו, שורשיו חבוקים בה והיא חבוקה בהם.

העץ האחרון בעולם, שלא נותר לו לאן לצמוח, ולא נותר בו דבר פרט לידיעת גודלו העצום של העולם וגודלה הזהה של בדידותו, חיבק את עצמו, חיבק את העולם כולו, וחיכה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “העץ האחרון בעולם

  1. פינגבק: העץ האחרון בעולם – אפילוג | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s