העץ האחרון בעולם

זמן רב חלף בטרם גילה העץ האחרון בעולם על בדידותו. מדובר בתקופה ארוכה כל-כך שאין ביכולתנו לתפוס אותה כלל, משך שבהעדר מילה טובה יותר עלינו לכנותו אסטרונומי. אפילו אם הייתה לעץ האחרון בעולם היכולת לנוע ממקום למקום, לחוש, לדבר עם החיות המעטות שפקדו אותו לעתים הולכות ומתרחקות, היו עוברות אלפי שנים בטרם היה מגלה את האמת על מצבו, את העבודה הפשוטה שבאמת לא נותר אף עץ אחר בעולם.

העץ האחרון בעולם לא ידע כמה רבבות של שנים חלפו בטרם פיתח מודעות, בטרם למד לחשוב על עצמו כעצמו, כעץ, כיש בעולם. לא הייתה לו יכולת לשחזר את התקופה שהייתה לפני, הזמן בטרם למד לדעת שהוא חי, ששורשיו ניזונים מהקרקע ועליו מן השמש, ושכל שנה נצים מבין ענפיו פרחים שמצפים, כמהים, למפגש עם אבקנים מפרים, ליצירתם של חיים חדשים.

הוא ידע שהוא עץ, והוא חש את התשוקה לפרי, והוא הבין לאורך האלפים שחלפו את משמעות אותה תשוקה, התשוקה לחיים, ולאורך אלפי שנים נוספות חלחלה בו הידיעה שמשהו לא בסדר.

אינספור גשמים וימי שמש, אינספור חורפים ואביבים, וכל אחד משאיר עליו חותם זעיר. כל יום חולף כהרף עין, כל שנה כנשימה אחת מלאה. לכל מחשבה, לכל רעיון, נדרשים חודשים שלמים.

והפרחים האלו, הפרחים שהנצו כל שנה ונבלו כל שנה בחוסר טעם חינני. והידיעה שליוותה אותם, שעליו למצוא את בני-מינו, עליו למצוא אבקנים עבור פרחיו, אבקנים שיפרו אותו ויתנו בהם פרי, והפרי יפול והזרעים יתפזרו, ועצים נוספים יקומו סביבו. הוא ידע שעליו לחפש, אך ידע גם שתנועה אינה אפשרית. גם מחשבות אלו נמשכו אלפי שנים, רגעים בודדים שנמשכו עשורים בהם חשב להצמיח את ענפיו עוד ועוד בתקווה שמתישהו יגעו בעץ אחר.

העץ האחרון בעולם החל במימוש התכנית, דחק בענפיו. אך ההבנה שענפיו לא יעמדו במשקל, או אפילו גרוע יותר, שרוח עזה עלולה לתפוס אותם ולעקור אותו משורשיו, עלתה בו לפני שהתקדם יותר מדי בכיוון הרסני זה. במקום הוא הבין מה עליו לעשות. לא את ענפיו ישלח לחפש את בני מינו הנעדרים, אלא את שורשיו.

הוא ריכז את כל מאמציו, כל יכולתו, כל משאביו, בהצמחת שורשים, בשליחתם לאורך ורוחב פני השטח ומטה לעומק האדמה. עוד ועוד, שנה אחר שנה, מטר אחר מטר, לאורך אלפי ורבבות שנים נוספות, והעץ הזקן, אולי הגוף החי הזקן ביותר שהיה, שיהיה, ידע לחוש בתאיו את עידני הקרח ועידני החום, את השינויים הקטנים שמתחוללים בשמש לאורך חייו. הוא שם לב לכך שהשמש, כמעט חברתו היחידה, הולכת ומתקררת, הולכת ושוקעת. לראשונה בחייו פרט לבדידותו העקרה והערירית, פרט לגאווה שלו במודעות שפיתח, בידיעת עצמו, חש העץ פחד. הוא תהה האם התקררותה האיטית של השמש לאורך העידנים מחזורית כמו התחלופה המהירה שלה במהלך עונות השנה, כמו התחלופה האיטית יותר בין עידני הקרח והחום, האם מתישהו החום יגבר חזרה, או שמה מדובר בשקיעה סופית, בהתקררות שסופה מוות.

העץ מעולם לא חשב על עצמו כבן-אלמוות, אבל עתה למד על התמותה, ובמשך אלפי שנים הוא הקפיא את צמחית שורשיו עד שהשלים עם עובדת היותו בן-חלוף.

שורשיו טעמו מי מעיינות עמוקים ומי מלח, פגשו חום תת-קרקעי בלתי-נסבל ושכבות סלע שנדרשו מאות של שנים למצוא בהן מעבר. הם עלו לשטח במדבריות חוליות לוהטות ובפסגות הרים שהמים קפואים בהם גם בשיאו של הקיץ. הם טעמו את כל סוגי האדמה, את כל גווני המים. העושר הרב שהגיע אליו דרך שורשיו גרם לעץ לשכוח לעתים לא רק את דבר מותו הבלתי-נמנע, אלא גם את הסיבה למסע הזה, את עובדת בדידותו. ובנוסף לגילוי, לסקרנות שהתפתחה ככל שגילה טעמים חדשים וציפה לטעמים נוספים, הוא הבין משהו נוסף – את מידותיה העצומות של הארץ, את כמות האדמה האדירה ששורשיו נאלצים לחבוק. במשך תקופה ארוכה הוא התחיל להאמין שהאדמה נמשכת עד אין-סוף, שתמיד שורשיו יגלו עוד מעיין, עוד ים, עוד אדמה.

הוא מצא ברעיון האינסוף יאוש, אך גם נחמה.

כל מקום אליו הגיעו שורשיו של העץ האחרון בעולם היה ריק משורשים אחרים. תמיד האדמה הייתה פנויה עבורם, הדרך פתוחה להמשיך הלאה. ככל שנמשך מסעו של העץ, ככל שהתפשטו שורשיו, כך התפוגגה חדוות הגילוי, התהמהמה סקרנות המסע. במקומן עלתה ההבנה הזאת, שהסתתרה בנבכי תודעתו עוד מראשיתה, אך עתה זכתה לאישוש שאין להתכחש לו – שבכל הארץ האינסופית אין אף עץ פרט לו עצמו. ועדיין פרנס העץ תקווה מסויימת, עדיין המשיך ושלח את שורשיו, וגם ברגעי היאוש הגדולים ביותר שלח את שורשיו בהתמדה, בחוסר ברירה, יודע שללא החיפוש לא יהיה גם טעם לחייו. לא יוותר לו אלא לחכות לשמש שתכבה סופית, ואיתה ימות גם הוא, העץ האחרון בעולם.

ומיליוני שנים אחרי שכבר חדל להאמין אך המשיך לקוות, פגש שורש בשורש.תקווה עצומה הבשילה בקרבו, אושר עצום שנבל כאשר הבין העץ ששורשיו פגשו את עצמם, ששלח את שורשיו מסביב ודרך כל הארץ, כל הארץ העגולה והעצומה, ששורשיו חבוקים בתוכה והיא חבוקה בהם. כל הארץ הייתה מלאה בו ובו לבדו. העץ האחרון בעולם, שלא נותר לו לאן לצמוח, ולא נותר בו דבר פרט לידיעת גודלו העצום של העולם וגודלה הזהה של בדידותו, חיבק את עצמו, חיבק את העולם כולו, וחיכה.

.

.

.

the last tree (1)

(איור של מאיה ראבל)

.

.

.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “העץ האחרון בעולם

  1. פינגבק: העץ האחרון בעולם – אפילוג | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s