הדייג, ההולכים

שוב לא נרדם. אור ראשון דולף דרך תריסים מוגפים. מוותר, נכנע לערות, הולך לזריחה בים שמכיר רק שקיעות.

השמש מסתתרת מאחורי הצוק, אורה מתקדם לאיטו על פני הים, נוזל ליבשה. כובש חלקות גלים, חלקות חול.

משכים קום נוסף, דייג, עומד בתוך המים, אוחז בידו רשת בהיכון, מצפה ללהקת דגים.

האור נע לאט, מתקדם עוד ועוד. הדייג קפוא במקומו, הגלים שקטים, עדינים. כמעט ציור, כמעט שלווה.

תנועה חדשה, קצב אחר, עולים, מופיעים ומשנים את החוף, בטפטוף שהופך להמון.

מבניני הצפון של תל-אביב, מבנייני הדרום של הרצליה, הם יוצאים ושוטפים את החוף, הולכים להם, מהלכים, רצים. בין תנועתם התזזיתית מעלה מטה, צפונה דרומה, כבר קשה להבחין בדייג העומד כמו סלע, בגלים המהבהבים חזרה לשמש קוד מורס לא מובן. מאחורי מסך פסיעותיהם הדורוסות ודיבוריהם החולפים כבר אי-אפשר לשמוע את הגלים.

קם, חוצה את השיירה, את החומה האנושית שקמה בינו לבין הים, ונכנס לחיבוקו האהוב, האוהב. צולל ושובר את המים, עולה ונשכב בדממה בין הגלים. משקיע את אוזניו ומאזין לקוד המורס שלהם, הנשמע כצלצול פעמון עדין. אך גם לכאן חודר קול דיבורם והליכתם, מפריע למנגינת הבוקר. מפריע.

מחקה את תנועתיו של הדייג המקפל את רשתו הריקה, מגיף את התריסים ככל האפשר כנגד היום, חוזר למיטתו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s