אי הילדים המעוותים – חמישה-עשר הפרקים הראשונים מתוקנים

תחילת מסעם של אנדה העיוור, ליריק הלבנה, מג'דרה מגדת העתידות, אלף דוב ודציצ הננס.

פרולוג – פרידה ללא צער

הוא ידע עוד לפני. ברור שהוא ידע. הם חשבו שהוא לא רואה שום דבר. מה שהיה נכון כמובן, אבל רק במובן הפשוט, ואולי הפשטני, ביותר. הבעיה עם בריאים שהם לא טורחים להתעמק. אחת הבעיות. אומרים על מישהו שהוא לא רואה, אז הם לא יחשבו שאולי הוא שומע, או מרגיש, או חושב. שאולי הוא רואה טוב מאוד. רואה הרבה יותר רחוק ועמוק ממה שהם יכולים לתאר.

עמוק. הוא לרגע מפסיק לשחות ובודק עם הרגליים, יודע שאין סיכוי. באמת אין כלום. מעניין אם אפשר בכלל לראות את הקרקעית. אין את מי לשאול. הוא ממשיך לשחות, איכשהו זה יותר קל מסתם לנסות לצוף, ואין מצב שהוא חוזר. לא אחרי מה שהם עשו לו.

הם חשבו שהוא מאמין. שאם יספרו לו מספיק סיפורים על האי הקסום בו חיים כל הילדים העיוורים ביחד, הוא ישכח כל מה שהוא יודע על העולם ויזרום, או יותר נכון ישחה, הרחק מהם. יעלם למקום לא קיים בו הם לא יצטרכו יותר לעזור לו, להוביל אותו ביד. מקום בו הם לא יצטרכו יותר לדאוג להחזיר כל דבר בדיוק למקום אחרת הוא ייפול ויפצע, או סתם יצטרך שוב שמישהו יבוא וימצא לו את מברשת השיניים.

ברגע שהוא הבין למה הם עושים לו את זה הוא החליט לרצות אותם. אם כל מי שאתה מכיר מחליט להפטר ממך המינימום שאתה יכול לעשות זה לשתף פעולה. הוא אפילו לא היה מופתע. האחים תמיד שנאו שהוא דורש את כל תשומת הלב של אמא. אמא תמיד שנאה אותו שהוא דורש את כל תשומת ליבה. אף-אחד מעולם לא אמר את זה אבל אנדה ידע שכולם חושבים שבגללו אבא עזב; הוא ידע את זה כי הוא בעצמו חשב ככה.

מילא המשפחה אבל אפילו החבר היחיד שלו, מאיר בעל הנס, נתן יד לסיפור המטופש על האי. זה היה הכי מעליב. אם גם מאיר מאס בו אז באמת אין טעם להישאר. אנדה לקח ממאיר את המצפן המיוחד, עם המחט הבולטת שמצביעה לאי הקסום, והעמיד פנים שהוא רוצה להגיע לאי המומצא שלהם. אם היה רגע אחד בחייו שאנדה כמעט בכה זה היה הרגע הזה, לא בכל הפעמים שנפל או הופל, לא כשאבא עזב, כשמאיר שם בידו את המצפן המזויף וחתם את גורלו.

אנדה מישש את המצפן שמאיר המציא בשבילו, את המחט הקבועה בו. אנדה ידע שהמחט לא מצביעה לשום-מקום ועדיין שחה לכיוון אליו היא הצביעה. שום-מקום היה בדיוק המקום אליו קיווה להגיע.

בסך-הכל זה די מרושע, כשמסתכלים על זה מהזווית שלו. לא זה שהם רצו להפטר ממנו, זה ברור לגמרי. רק השקר. לשקר ככה לילד, להמציא סיפור מטופש על אי קסום בו הוא לא יהיה אומלל יותר. לא שאנדה חשב על עצמו כאומלל באופן מיוחד. לא אחרי כל השיחות שיצא לו לשמוע בלילה. אם הוא אומלל אז מה הם?

אבל לא. בשבילם עיוור חייב להיות אומלל, וכנראה גם אידיוט גמור. להמציא כזה סיפור דבילי, ורק בגלל שהם פחדנים מכדי להפטר ממנו בכוחות עצמם. אנשים בריאים הם הכי עיוורים מכולם, הכי נכים והכי אומללים והכי אידיוטים גמורים. זו המסקנה היחידה מכל הסיפור הזה, מכל מה שהצליח לשמוע וללמוד בעשר שנות חייו. הבריאות היא מסך שרק מסתיר את המציאות וכל ילד עיוור יכול לראות טוב יותר מכל מבוגר בעלי שתי עיניים מתפקדות.

הוא ידע שהוא רואה והם לא. לכן הוא החליט לוותר, להעמיד פנים. לצאת אידיוט כמו שהם רצו שהוא יהיה ולשחות בשבילם אל מותו. פחדנים שכמוהם. אם הוא היה רוצה להפטר ממישהו הוא היה עושה את זה לבד. מוריד לו אבן גדולה על הראש, וזהו, גומר עניין. בלי הרשעות הילדותית הזאת. רשעות שרק בריאים מסוגלים לה. בגלל זה הוא שיתף פעולה, כי הוא לא רצה לחיות איתם יותר.

בטח זה טריק נפוץ, בטח עוד ילדים כמוהו פותו לחשוב שיש אי כזה שהם יכולים לשחות אליו. אי שבו כולם יפסיקו להתייחס אליהם כמו חיות מחמד שאפילו לא מצליחות ללמוד לחרבן במקום הנכון. הם לא היו חושבים על טריק כזה לבד. היחיד באזור שהיה מספיק חכם להמציא דבר כזה היה מאיר, והוא לא היה רשע מספיק. בטח אמא שלו קראה על זה בעיתון שלה עם כל העצות המטופשות שהיא אחר-כך מספרת עליהן לכל העולם. או שזה שבכלל הגיע מגרצל'ה הרכלנית, שלא הפסיקה לדבר לרגע ועדיין לא יצא לה אפילו פעם אחת להגיד משהו טוב על מישהו. מצד שני אם גרצל'ה הייתה אומרת על זה משהו הוא היה שומע. זו חייבת להיות שיטה מוכרת לטיפול בעיוורים ואולי בכלל בילדים לא רצויים. לספר להם על אי שמלא בבני-מינם ולשלוח אותם לטבוע בלב-ים, איפה שהם באמת כבר לא יהוו נטל על אף אחד.

אנדה שחה וחשב וכעס, שחה וחשב וכעס, ואולי דווקא בגלל הכעס והמחשבות היה לו ככה כוח לשחות ולשחות. או שזה פשוט המזל שהיה לו לא לראות את הקרקעית מתרחקת ונעלמת לתוך תהום שחורה, ואיך כל מיני יצורים, נחשיים ומפתולתלים וסגלגלים עולים מהקרקעית ומרחרחים אותו – ולא נותנים בו ביס רק בגלל שהם עוד אף-פעם לא ראו יצור כמוהו, שלא מפחד מהם, ואפילו לא מתייחס אליהם ולא אכפת לו. ולכן הם העדיפו לא להסתכן וללכת לאכול חיה אחרת, חיה שיודעת מספיק בשביל לברוח.

אנדה שחה ואפילו התהום נעלמה לתוך עלטה שרק הים מסוגל להכיל, והיצורים שרחרחו אותו כבר נטרפו על-ידי יצורים אחרים, גרועים בהרבה, ואנדה המשיך לחשוב את המחשבות שלו, לכעוס את הכעסים שלו, ולשחות. לשחות ולדעת שהכל סתם ואין שום אי להגיע אליו עד שפתאום כאב חד במרפק תפס אותו לא מוכן. אנדה צעק בתסכול, והמים ניצלו את ההזדמנות ומיהרו לתוך הפה שלו ותפסו את המקום שהצעקה פינתה. ומהר מאוד אנדה גילה שבמקום לצעוק הוא משתנק, ובמקום לשחות הוא טובע, ומכל הבלאגן הוא שכח לרגע שאין קרקעית מתחתיו ולכן הצליח להיעמד עליה, ואפילו התיישב על הסלע שתקף לו את המרפק. אנדה ירק את המים המלוחים וקילל את הסלע ואת הים ואת כל האנשים וכל העצמים וכל מה שיש ואין בעולם, ורק אחרי שסיים הוא התקדם עוד כמה צעדים זהירים קדימה, ויצא מהמים, ועלה לאי הלא-קיים, אי הילדים המעוותים.

פרק ראשון – ליריק נתפסת לא מוכנה

תמיד זה קורה דווקא לה, דווקא כשהיא בתורנות מציל. כמעט כל הילדים באי שהגיעו לאי אחריה הגיעו דווקא במשמרת שלה. הם אפילו הדביקו לה כינוי בגלל זה, לא שאף-אחד מהנכים הפחדנים האלו העז להשתמש בו כשהיא הייתה באזור, אבל בסוף אחד מהם יגלה לה – ואז הם כולם ישלמו. מג'דרה טענה שליריק תמיד מושה ילדים בגלל שהיא נולדה בזמן שהירח והשמש היו רחוקים והירח הרגיש בודד וחיפש חברה, אבל זה היה נשמע מטופש בערך כמו כל שאר השטויות של מגדת העתידות המפוקפקת. סיפורים של ילדה שההורים שלה זרקו אותה לים רק בגלל שהיא אהבה לישון עד מאוחר.

לפי הקוד המציל חייב לרוץ כל הדרך למטה, לקפוץ לתוך הקנו ולחתור כמה שיותר מהר בשביל לפגוש את הניצול באמצע הדרך. זה דווקא חוק הגיוני יחסית מתוך מהקוד של אי הילדים המעוותים. מהחוקים שנכתבו בהתחלה, לפני ששלושת הקופים התחילו עם השטויות שלהם. לא מעט ילדים טבעו במרחק ראייה מהחוף, ובסך הכל ילדים מעוותים צריכים לדאוג אחד לשני – זה לא שיש מישהו אחר שאכפת לו. עצם קיומו של האי וכל הילדים שעליו היו הוכחה לכך.

קוד זה קוד, אבל באותו היום לא היה לליריק כוח. היא שיחקה ברוז'ים עד מאוחר בלילה הקודם והילד במים נראה חזק ויציב, שוחה דוך לאי בלי לעצור. הוא לא יצטרך את עזרה ובכל מקרה מספיק ילדים היא כבר משתה מהמים ועוד לא היה אחד שלא עדיף שהיה טובע וזהו.

היא החליטה על פשרה. כן לצאת אליו כמו שכתוב בקוד, אבל בלי לעשות עניין. היא גלשה לאט בסולמות החבלים שהובילו מהצוק מטה למפרץ הקטן והגיע לחוף בדיוק בזמן שהילד התרסק בתוך הסלע וגילה שיש מולו אי. עוד מרחוק ליריק ראתה שהוא עיוור, זיהתה לפי הדרך המיוחדת שבה כל העיוורים בוהים אל הכלום. היא תמיד חיבבה עיוורים, בדיוק בגלל זה – שהם בוהים בהכל בצורה שווה, אפילו בילדה לבנה לחלוטין, עם עיניים לבנות ושפתיים לבנות ושיער לבן. לבנה כל-כך שהיא זוהרת בחושך ולא צריך אפילו להדליק את הנר כשמשחקים איתה רוז'ים בלילה. לעיוורים לא אכפת.

היא בעטה בחול כמה פעמים שישמע אותה ולא ייבהל. העיוור רק הרים את הראש בשקט. היא הציגה את עצמה בברכה המסורתית "שלום וברוך הבא לאי הילדים המעוותים, אני ליריק."

הילד העיוור חשב על זה רגע, או שאולי פשוט לקח לו זמן להיזכר בשמו. "אני אנדה. חשבתי שהם סתם שיקרו לי."

"הם באמת שיקרו, פשוט במקרה השקר שלהם היה אמת."

הוא עצר שוב. ליריק הבינה שהוא לא אידיוט, להפך. במקום לפלוט שטויות כמו כל האחרים הוא מרשה לעצמו לחשוב. "זה באמת נשמע יותר הגיוני", הוא אמר והמשיך לשבת.

היא חיכתה עד שהוא סיים להתנשף, ובינתיים חשבה שהעיניים השחורות שלו שבולעות את הכל בלי לראות אפילו יותר מפחידות מהתהומות שחצתה בשביל להגיע לאי. "בוא. אני צריכה לקחת אותך לקופים, הם מתעקשים לראות כל אחד שמגיע."

היא התחילה ללכת ולשרוק והוא פשוט הלך אחריה בלי להגיד שום דבר. ליריק בכוונה הלכה מהר, לראות אם הוא יגיד משהו או יתלונן, אבל הוא עמד בקצב ולא הוציא מילה נוספת, גם לא אחרי שהיא הובילה אותו בכוונה לתוך שיח קוצני.

היא לקחה אותו בדרך הארוכה, שהעתיקים סידרו בצלע ההר בשביל כל הילדים הנכים שלא יכלו לעלות בסולמות. היא חשבה בהתחלה לא לספר לאנדה על החבל המיוחד שהתקינו בשביל העיוורים ולתת לו ליפול עוד כמה פעמים, אבל החליטה שלהתעלל בו רק בגלל שהוא בסדר זה לא לעניין. וגם נמאס לה לשרוק.

הם עלו את שבע מאות ושתיים המדרגות שבצוק, ומשם חבל הנחיה התפצל לשניים. חבל אחד המשיך לתוך היער, לכפר מומוד ובהמשך לכפרים הרחוקים לחוות של הילדים המעוותים. החבל השני הוביל למנדאב, שהכריזו עליה כעיר הבירה רק כי לא הייתה להם ברירה אחרת. שם ישבו הזקנים והקופים והתווכחו והוסיפו חוקים לקוד בזמן שהילדים עבדו. היא שנאה ללכת למנדאב, שנאה את הבתים המכוערים שבנו לעצמם המבוגרים ושנאה את המבוגרים עצמם שחשבו שהם יודעים משהו רק בגלל שהם הגיעו לאי לפניה. אבל הקוד הוא הקוד, פחות או יותר, ואם הקופים ישמעו שהיא לקחה ילד ישר ליער בלי שהם יראו אותו קודם הם יזרקו אותה לבור.

ליריק דווקא דיי אהבה לשבת בבור, איפה שאפשר היה לשבת ולחשוב בלי ילדים מעוותים מסביב ובלי שום מטלות ותורניות. הבעיה שתמיד לפני הבור הקופים אהבו לנאום ולנזוף ולהגיד מילים כמו דוגמה ובושה ויראו וייראו – וזה היה עונש מוגזם, אפילו בשביל ליריק.

היא התחילה להשתעמם מהמחשבות הקבועות של עצמה, ובכל מקרה החליטה שהילד הזה כנראה לא חכם ושקול אלא פשוט סתום בלום, שהיו כבר יותר מדי כאלו באי גם ככה. היא החליטה לבדוק אם שווה לתת לו הזדמנות. "לא מעניין אותך איפה אתה?"

"אני באי הילדים המעוותים", הוא ענה וחזר לשתיקה האטומה שלו, ממשיך לפקוח את התהומות שלו על העולם, לבלוע את כל האור בלי לדעת שובע, בלי לדעת כלום בעצם. לרגע התחשק לה לנתק את הקשר הבא בחבל ולהשאיר אותו שילך לאיבוד, אבל במקום ניסתה בכל-זאת להמשיך בשיחה. "ולא מעניין אותך מי אלו הקופים שאתה הולך לפגוש?"

"הם בטח המנהיגים של האי, ילדים מעוותים שהגיעו לכאן מוקדם ותפסו מעמד", הוא ענה. היא החליטה לתת לו הזדמנות אחרונה. "ומי אני, גם לא מעניין אותך?"

הוא עצר פתאום, עמד במקום כמה שניות ופתאום שלח יד קדימה ומצא את זרועה, אחז בה בכוח מפתיע.

"את ליריק. את רואה ושומעת ומדברת והולכת בלי בעיה, אז בטח את קירחת ומצולקת, או שאין לך אף או שאת סתם מאוד מכוערת."

זה העליב אותה, וזה שמישהו שהיא מכירה שתי דקות וחצי מצליח להעליב אותה תפס אותה בהפתעה, ולהיות מופתעת עיצבן אותה כל-כך שבמקום להרביץ לו בפנים היא סתם עמדה שם ובהתה כמו האוטיסטים המעטים שהצליחו לשחות לאי. ובזמן שהיא שתקה הוא המשיך להחזיק בה בכוח ואמר "אני שמח שאת ככה, כי זה אומר שאת בטח מעדיפה להסתובב עם עיוורים", ופתאום, כאילו נגמר לו כל הכוח, והוא עזב את היד שלה והמשיך ללכת במהירות לאורך החבל, משאיר אותה מאחור.

פרק שני – נבואתם עתיקת היומין של הקופים

"אני שומע אותם מתקרבים", אמר העיוור בהנאה מרובה מדי ונפל מהערסל שלו.

האילם לא אמר כלום, אבל שירטט במהירות סימנים על גב ידו של החירש לספר לו מה אמר העיוור.

"אתה אידיוט!", צעק החירש, "שנינו ראינו אותם כבר מזמן."

"אבל אני שמעתי אותם עכשיו!", ענה העיוור תוך כדי התמקמות מחודשת ומחושבת בערסל שלו. זה היה יום שמח והוא לא היה מוכן לתת לאף-אחד, בטח לא לאיזה חירש, לקלקל לו.

החירש המשיך בצעקות. לא משנה כמה פעמים הם דיברו איתו זה לא עזר ולדעתו של העיוור הוא עשה זאת בכוונה. "הם עומדים ממש מולנו עכשיו, אני רואה אותם מצוין. ליריק הלבנה והילד מהחלום של מג'דרה. הוא גבוה מדי ויש לו עיניים מפחידות. בדיוק כמו בנבואה."

"תגידו משהו! אם לא תגידו כלום הוא ישתלט על כל ההצגה ולא ישאיר לי שום-דבר!", אמר העיוור וכמעט ונפל שוב מהערסל שלו.

"איזו נבואה?", אמרה ליריק בכעס, והתחרטה מיד על-כך שבכלל פתחה את הפה.

"הנבואה עתיקת היומין שהמצאנו הבוקר!", ענה העיוור בשמחה רבה, והמשיך במהירות, לנצל את הזמן עד שהאילם ישלים לחירש את מה שנאמר.

"זו נבואה נפלאה ומיוחדת! מג'דרה באה וסיפרה לנו שהיא חלמה שיגיע היום הנבחר מהנבואה, ואנחנו אמרנו לה שאין שום נבואה ושתפסיק לקשקש, והיא אמרה לנו שלא יכול להיות כי היא חלמה שליריק, כלומר את, תביאי את הנבחר ואנחנו ניתן לכם את הנבואה!" הוא אמר באושר ונפל שוב מהערסל, מה שנתן לאילם זמן לעדכן את החירש.

"אבל בשביל להמשיך אנחנו צריכים את מג'דרה! קראו למג'דרה!", אמר העיוור והחליט שלהיום יותר בטוח להישאר על הרצפה.

"אני ממש כאן לידך", אמרה בלחש הילדה שישבה על מדרגות העץ שהובילו מהגינה בה ישבו שלושת הקופים לבית שלהם. מג'דרה מגדת העתידות הייתה כבר בת אחת-עשרה, אבל כולם חשבו שהיא בת שמונה והיו לה ריסים ארוכים כל-כך שכל מה שראית מהעיניים שלה היה רק רמז של סגול.

"ידעתי את זה", אמר העיוור בכעס, "רק רציתי לוודא שאת מקשיבה. בכל מקרה עכשיו אני יכול לספר לכם את הנבואה!". הוא השתעל ברוב טקס, מה שלצערו נתן לחירש בדיוק מספיק זמן להתחיל לפניו.

"ואם כן, עכשיו כשכולם כאן, הגיע הזמן לספר את הנבואה. והיה בשנת שמונים ושתיים לציקלופ הזקן ויגיע לאי המעוותים נער עיוור, ותמצא את הנער העיוור הנערה הלבנה, ותחזה את המפגש בין השניים הנערה החולמת. וייתן החכם מבין שלושת החכמים, זה אשר אינו שומע אך רואה ומדבר, את הנבואה לשלושת הנערים, הנבואה העתיקה והחשובה ביותר בה מתואר מסעם של השלושה מן העיר מנדאב יחד ללב האי ולראש ההר. ובראש ההר מספרת הנבואה העתיקה שהשלושה יפגשו את הציקלופ והוא ייתן להם נבואה נוספת, עתיקה אפילו יותר." הוא סיים לצעוק והשתתק, מחייך מאוזן לאוזן.

"אני הייתי מספר את זה יותר טוב!", אמר העיוור והחליט מעכשיו לעשות ברוגז, וליתר ביטחון גם אמר "ברוגז!".

"זאת הנבואה שלכם?" אמרה ליריק בזלזול.

"מה פתאום אני צריכה ללכת איתם?" צווחה מג'דרה בהפתעה, שהייתה רגש נדיר בחייה המנומנמים והצפויים מראש.

"אבל רק הגעתי", אמר אנדה וחשב לרגע שאם ככה יראו החיים בקרב המעוותים עדיף היה כבר להישאר עם הבריאים.

מאחר והעיוור היה בברוגז שלושתם היו צריכים לחכות עד שהאילם סיים את הלחיצות והשרטוטים על ידו של החירש בשביל לקבל תשובה.

"אמרנו את דברינו. יש לכם יום להתארגן ומחר תצאו למסע אל הציקלופ."

סיים החירש את דבריו ומיד קם האילם ודחף את שלושת הילדים בחביבות תוקפנית החוצה מהגינה, סגר אחריהם את השער ומזג לשני חבריו תה קר שיירגעו קצת, ובעיקר קיווה שהנבואה שהמציא מצאה חן בעיני הילדים.

פרק שלישי – מג'דרה מתחמקת

היא הלכה אחריהם בלי להגיד מילה ובלי לפתוח עיניים אפילו פעם אחת כל הדרך ממנדאב למומוד, שהיה הכפר הקרוב ביותר לצוק ולמפרץ. היא ניחשה מתי הם יעצרו וידעה שיש לה שלוש דקות לחכות בזמן שליריק מראה לאנדה את הצריף האדום שנשמר עבור מעוותים חדשים. בזמן שעמדה מחוץ לצריף הצליחה מגדת העתידות לראות מספיק קדימה לדעת שליריק תלך לחדר האוכל של הכפר. היא יצאה לשם בהליכה האיטית והזהירה שלמדה מהעיוורים ובאמת הגיעה לחדר האוכל בדיוק יחד עם ליריק, כמו שראתה שיקרה. מג'דרה חיכתה עד שליריק תתיישב ותתחיל לאכול לפני שהתיישבה מולה. היא ידעה שרק ככה הילדה הלבנה לא תקום ופשוט תעבור מקום, וקיוותה, כנגד כל הניסיון שצברה בעבר ובעתיד, שהאוכל ירגיע את הרוחות.

מג'דרה הבינה מזמן שלהיות מגדת עתידות זה כמו כל חוש אחר, אפשר לפתח אותו אם מתאמנים, אבל יותר חשוב זה להימנע מחושים אחרים. כמו שהעיוורים יכולים לשמוע אפילו עורב שיושב על ענף ומסתכל. כמו שהילדים עם השיתוק ברגליים יכלו לטפס על עץ רק בכוח הידיים אפילו יותר מהר מהילדים שיכלו להשתמש גם וגם. מג'דרה השתדלה לא להקשיב לאף-אחד, ולא להסתכל יותר מדי, ולא להרגיש, ובכלל כמה שפחות להיות נוכחת – רק לנסות כל הזמן לנחש את העתיד.

במקום לטעום את מנת הקישואים שאכלה ניסתה להרגיש את הטעם של הקינוח שעוד לא הגיע. בלילות היא תמיד השתדלה לחלום את החלומות של מחר. הכי קשה הייתה ההליכה ממקום למקום – כי במקום להסתכל לאן היא הולכת מג'דרה רק הייתה חשה את הכאב שיבוא אחרי שתיפול, ובתור ילדה שהולכת עם עיניים עצומות יצא לה ליפול לא מעט.

ליריק הייתה הכי בעייתית, אולי כי היא הייתה הכי צפויה מכולם. בשלוש השנים שחיה באי מג'דרה שמעה רק קללות מצידה של ליריק, ועדיין לא הצליחה לחזות מראש מה תגיד לה הילדה הלבנה. באמת כמו כל הפעמים הקודמות גם עכשיו ליריק תפסה אותה בהפתעה – עם מנה טובה של מחית מנגו ישר לפרצוף.

"אוף איתך!" מג'דרה נאנחה בעודה מנגבת את הפנים ומלקקת את האצבעות.

"מגיע לך שסיבכת אותנו ככה! מה את ממציאה חלומות ועוד הולכת לספר על זה לקופים?" ליריק צעקה עליה והרימה באיום עוד חופן של מנגו מעוך.

"דיי! זה חלום אמיתי והנבואה של הקופים אמיתית אפילו אם המציאו אותה היום. את והילד העיוור צריכים ללכת לציקלופ ולברר מה העניין."

"אני והעיוור? אולי אני לא רואה קדימה, אבל אני זוכרת טוב מאוד אחורה – והקופים אמרו ששלושתנו יוצאים לדרך!"

"הם התבלבלו."

"חשבתי שאמרת שהנבואה אמיתית."

"טוב, זה…", מג'דרה לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שעוד מנה טובה של מנגו פגשה את פניה. זה דווקא שימח אותה קצת, כי גם ככה לא היו לה עוד מילים.

"את באה! את סיבכת אותנו בזה, ולמרות שאת היצור הכי מיותר ומטופש שפגשתי בחיים את תבואי איתנו לציקלופ!"

"אבל אני לא טובה בדברים האלו!" הקול של מג'דרה עלה בתסכול, "אני לא כמוך!"

"למה לא? את אפילו פחות מעוותת ממני! את לא עיוורת ולא חירשת ואין לך יותר מדי איברים וגם לא מעט מדי והם כולם עובדים מצוין! הבעיה היחידה שלך היא שאת עצלנית וטיפשה! מגדת עתידות כאילו! כל הסיפור הזה היה רק בשביל להתחבר עם הקופים ולהתחמק מתורניות! כולם יודעים! ולא היה אכפת לי שאת יצור חסר ערך, לעומת ילדים אחרים כאן שמדברים מאוד ברצינות על לזרוק אותך חזרה לים. אבל עכשיו סיבכת אותי בשטות הזאת, ומצדי אני אגרור אותך בשיער כל הדרך עד לציקלופ רק בשביל ללמד אותך לקח!"

גם אם עיניים פקוחות לגמרי הריסים התחתונים והעליונים של מג'דרה נשארו במגע עדין, כאילו רק מבקשים לחזור ולהשתלב זה בזה ולהגן על עיניה מהווה. היא נכנע למשקל העפעפיים וסגרה את הרווח הצר ממנו אפשרה לעתים רחוקות להווה להפריע לה להשקיף קדימה. היא ראתה את עצמה שוטפת את האוכל משיערה ופרצופה, ראתה את אנדה מנהל שיחה עם משהו. היה התעלמה מכל זה וניסתה למקד את מבטה בנקודה ספציפית והנה – הילדה הלבנה גוררת אותה בשיער במעלה ההר בזמן שהילד העיוור הולך מאחוריהן ומחייך לעצמו. אולי ליריק חשבה שאפשר להתווכח עם העתיד, אבל מג'דרה ידעה שמה שהולך לקרות יהפוך להיות מה שקורה, בדיוק כמו שמה שקורה יהפוך להיות מה שקרה. פשוט ככה הזמן עובד, ומכל הכוחות שפועלים בעולם הזה, אין אף אחד או אחת שמעז להתעסק עם הזמן.

"אוקיי, אני אבוא אתכם."

"אף-אחד לא שאל אותך!", ליריק הרימה את הצלחת ובתנועה אחת שפכה על מג'דרה את כל השאריות מהארוחה שלה, שלמרבה המזל לא היו רבות מדי.

ליריק הלכה ומג'דרה נשארה לשבת ולנסות להרגיש רק את העתיד, מה שהיה מאוד קשה כשההווה כל-כך דביק.

פרק רביעי – אנדה פוגש במשהו

אנדה ישב בצריף האדום ועשה את תרגיל הנשימה שלו. ילד עיוור שגדל אצל בריאים צריך לדעת לשלוט בעצמו, לצלול פנימה ולא לתת להתרחשויות בחוץ להשפיע עליו. היה לו הרבה מה לעכל. האי הזה שלא היה אמור להיות קיים בכלל, הקופים, הנבואה, המסע, ליריק… בעיקר ליריק. תרגיל הנשימה תמיד הצליח לדחוק את העלבונות והחבלות והמכות, להשכיח כל רגש או כאב ולמשוך חזרה את הדמעות. אנדה ידע שהוא תמיד חייב להיות חד, מחושב ואדיש בשביל לשרוד, ושאם רק פעם אחת יראו אותו בוכה זה אומר שהם ניצחו. מגע הזרוע של ליריק בתוך ידו. מגע הזרוע של ליריק. התודעה הממושמעת שלו חוזרת שוב ושוב לרגע הזה, מסרבת לציית, חוזרת לתחושה של העור שלה, החום שלו, המרקם העדין שכמוהו אנדה לא חש מעולם.

במשך שנים הוא למד להיאבק בכל הרגשות והדחפים השליליים, אבל אף התרחשות מעברו לא הכינה אותו להתמודד עם רגש חיובי. הוא היה רגיל להשקיט את הרצון העז לברוח, לבכות, לצעוק, אבל לא הרצון להתקרב, לדבר, לגעת. אולי כי עצם הניסיון היה מוזר כל-כך. למה להימנע ממשהו טוב?

בכל זאת הוא ישב בישיבת הריכוז שלו וניסה לשלוט בנשימה ובאמצעותה גם במחשבות וברגשות ובתודעה. לשמוע את ליבו דופק, את הנשימה הדקה, לשמוע את הדם זורם בכל גופו, בכל איבר בצליל ועוצמה שונה, ואפילו את הרחש שמתחת. להגיע לריכוז בו כל העולם החיצוני נעלם אל תוך הצליל הפנימי.

נבואות. אמא שלו אהבה דברים כאלו. הורוסקופ וסימנים וכל מיני אבנים מיוחדות שיכולות לשנות את הגורל של אישה אומללה וטיפשה עם ילד עיוור ומיותר. אנדה לא אהב נבואות. מאיר בעל-הנס תמיד אמר שדברים כאלו זה לאנשים שלא מבינים קסם אמיתי, שלא יודעים איך לחבר אחד ועוד אחד ולמה פחם בוער יותר טוב מעץ. מאיר אמר שקסם אמיתי מגיע מהבנה, לא מבורות.

לכן אנדה התעקש ללמוד כל הזמן. ישב והקשיב מחוץ לכיתה של הבריאים, ירד לרציף לשמוע את המלחים מספרים על ארצות רחוקות, ובעיקר ביקש ממאיר להסביר לו איך עובדים כל הנסים שהוא מוכר. ההמצאה שמייצרת חום וההמצאה שמייצרת קור. המכשיר שמשמיע מוזיקה שנוגנה בכלל לפני הרבה מאוד שנים ובמקומות רחוקים. ואפילו המתקן המיוחד שמאיר הרשה לו להפעיל רק פעם אחת ועשה לו להרגיש שמרביצים לו בכל הגוף מבפנים בבת-אחת. מאיר אמר שזו מכונה שעושה ברקים, אבל אנדה לא ידע מה זה ברק, רק שאנשים בריאים רואים הבזק לפני שהוא שומע את הבום של הרעם – אבל זה לא עזר יותר כי הוא לא ידע גם מה זה הבזק.

אסור לברוח ממה שיש לעשות עכשיו, לאפשר למחשבות העצלות ולזיכרונות מהעבר המת להשתלט על המחשבה. הקופים המציאו נבואה בגלל שמג'דרה, הילדה עם הקול המנומנם שליריק שונאת, אמרה להם, ועכשיו שלושתם צריכים לצאת למסע למצוא ציקלופ. הם טיפשים כאן בדיוק כמו שהבריאים היו טיפשים אבל לפחות הוא יוצא למסע עם ליריק, מה שאומר שאולי יהיו עוד נגיעות כאלו. נעימות. זו המילה, אף-פעם פשוט עוד לא יצא לו להשתמש בה, חשב שזו סתם מילה מומצאת, כמו המון מילים אחרות של הבריאים שאין להן שום תוכן. נעימות, נעים, נועם. אז כן יש למילים האלו משמעות.

שיעול מימין. מישהו נכנס לחדר בלי שהוא שמע. זה לא יכול להיות. האם עד כדי-כך הוא שקע במחשבות על מגע אחד קטן ומקרי, שבטח ליריק אפילו לא הרגישה בו?

עוד שיעול. אנדה מסתובב לקול, מנסה למקם אותו, "מי שם?".

"משהו", קול צרוד וגבוה ענה לו מפינת החדר.

"מי אתה? מה אתה רוצה?" ניסה אנדה להבין מי האיש הזה שמדבר ככה ויכול להיכנס לחדר בלי שהוא ישמע. או שאולי הזר ישב שם כל הזמן בשקט וחיכה. זה גם לא יכול להיות – אנדה היה שומע אותו נושם.

"משהו משהו!", המשיך הקול.

פתאום אנדה נזכר ביום שעגנה במפרץ הקטן שלהם ספינה מוזרה שהביאה איתה פיראט, ולפיראט היה תוכי – חיה שאף-אחד מהשכונה שלהם לא ראה מעולם, אפילו לא מאיר בעל-הנס. בשכונה הכירו רק חולדות שמנות ועזים רזות, ולפעמים בסתיו להקות ציפורים היו עוברות ממעל וממהרות להמשיך הלאה למקום נעים יותר.

כולם דיברו על התוכי, על זה שהוא מדבר וצבעוני. אנדה לא ידע מה זה צבעוני, אבל בשכונה שלהם כולם רצו דברים צבעוניים, לתבל קצת את החיים האפורים והתפלים שלהם, כמו שגרצ'לה הרכלנית תמיד אמרה. כל המשפחה שלו הלכו לראות את התוכי ואנדה עקב אחריהם לפי רעש הצעדים. בזמן שכולם התלהבו מהצבעים אנדה רק ישב והקשיב, ובסוף התוכי אמר "תן לי נשיקה", וכולם צחקו. כולם חוץ מאנדה שחשב שאפילו תוכי שיודע רק משפט אחד מטופש עדיף לכולם על ילד עיוור.

"אתה תוכי?" אנדה שאל את הקול.

"משהו!" ענה הקול.

"אתה תוכי ואתה יודע רק להגיד משהו."

"לא! משהו הוא משהו שיודע להגיד כל מיני!"

"מה אתה יודע להגיד?"

"משהו יודע להגיד הרבה דברים. משהו הוא משהו משהו. אה!". אמר הקול וצחק מהבדיחה של עצמו במעין צחוק שנשמע יותר כמו חריקה של גיר על לוח.

"מה זה משהו?"

"משהו זה משהו משהו! מה הילד העיוור גם חירש?"

"אתה תוכי."

"משהו הוא לא תוכי. תוכים הם טיפשים גדולים. הם לא מבינים כלום השוויצרים האלו", ענה לו משהו. "משהו כאן לקבל את האורחים החדשים ולעזור להם. מתי שימאס לך לשבת ולנשום משהו יכול לקחת ילד עיוור לחדר האוכל לאכול משהו, או למקלחות. משהו גם יכול להביא בגדים, אם ילד עיוור רוצה משהו."

אנדה בכלל שכח שהאחים שלו לקחו לו את המכנסיים והחולצה לפני שזרקו אותו לים. בגדים היו הרבה פחות חשובים לו מאשר לאנשים שרואים.

"זה בסדר. יהיה זמן לבגדים ואוכל. עכשיו אני צריך להבין איפה אני נמצא."

"אנדה נמצא כאן! אנדה לא יכול להיות בשום מקום אחר!"

"אבל מה זה כאן? מה זה האי הזה, מה זה ההר שהם שולחים אותנו אליו. מי זה הציקלופ. אני חייב להבין מה קורה!"

"אם ילד עיוור שואל משהו מספר".

"אני רוצה. בבקשה."

"מי זה אני?"

"אני זה אנדה."

"מי זה אנדה?"

"אנדה זה אני!"

"משהו לא מבין. ילד עיוור שואל או לא?"

"ילד עיוור שואל".

פרק חמישי – משהו מספר את תולדות אי הילדים המעוותים

"היה אי. האי נמצא במקום שלא נמצא, אבל האי נמצא בו. המון ילדים לא רצויים נזרקים לים. הילדים קוראים לעצמם מעוותים. לאי הם קוראים אי הילדים המעוותים. אבל האמת היא משהו אחר. האמת היא שהם ילדים לא-רצויים והאי הוא מקום למי שלא רוצים אותו בשום מקום. ולמשהו. האמת שגם משהו לא-רצוי, אפילו שמשהו נמצא בכל מקום בכל מקרה. אבל רק על האי יש למשהו מקום להיות משהו. רק על האי אפשר לשמוע משהו. אז האי הוא אי הלא-רצויים אבל אנשים תמיד אומרים לא נכון. אז קוראים לאי הלא-רצויים אי הילדים המעוותים. משהו.

והילד הראשון שהגיע לאי, או לפחות הילד הראשון שדיבר עם משהו לא היה הציקלופ. אבל הוא אמר למשהו שהוא הציקלופ, ואז הילד הפך לציקלופ. ואז הציקלופ אמר למשהו שהוא משהו. ואז משהו נותר משהו."

"הייתה לו עין אחת?" אנדה שאל.

"מי זה לו?" ענה משהו, ואנדה הבין שהוא חייב לדבר בשפה של משהו אם הוא רוצה ללמוד משהו. "הייתה לציקלופ עין אחת?"

"מה פתאום! עין אחת! היו לו שתי עיניים כמו לכל מי שיש לו שתי עיניים, רק שאחת הייתה בצבע כמו הים והשנייה הייתה בצבע כמו השמש – אבל אנדה אפילו לא יודע שלשמש ולים יש צבעים שונים."

"אני יודע שהם מרגישים אחרת אבל."

"אתה רוצה שמשהו יספר את הסיפור, או משהו אחר?"

אנדה שתק, ומשהו מילא את השתיקה בהמשך הסיפור.

"הציקלופ, שאולי הוא שני ציקלופים בגוף אחד, החליט שהאי יהיה מקום לילדים כמוהו. הציקלופ אמר את זה למשהו ואז התחילו להגיע עוד ילדים. הציקלופ אמר שהם יבואו והם באו. והציקלופ היה גדול יותר וחזק יותר, הרבה יותר. לפחות פי שניים. ובגלל שהוא גם היה ראשון אז בכלל כולם סמכו עליו שיחליט הכל. אבל הציקלופ לא רצה לשלוט בילדים, הוא רצה להיות חבר שלהם. זה היה החלום שלו, שהילדים יפסיקו להיות לא רצויים, יפסיקו להיות מעוותים. הוא ומשהו וכולם. שיהיו ביחד ובסדר. שווים. הציקלופ אמר גם את זה למשהו, אבל דווקא זה לא קרה. הציקלופ הבין שאי-אפשר. תמיד אנשים רואים אחד את השני אחרת. אז הציקלופ בחר ילד עיוור אחד, וילד חירש אחד, וילד אילם אחד – ואמר שהם המנהיגים."

"שלושת הקופים."

"משהו! שלושת הקופים. והקופים עשו קוד והנהיגו את הילדים, לא הכי טוב ולא הכי רע. משהו. החירש ראה, העיוור שמע, והאילם, בזכות זה שהוא לא דיבר, אז הוא חשב. והציקלופ האמין שעכשיו כל הילדים הלא רצויים, והוא גם, ימצאו מקום ויהיו רצויים. זה עבד, אבל רק בערך. לא משהו בכלל!"

"מה קרה?"

"הוא עדיין היה הציקלופ, ועדיין היה יותר גדול, ועם עין אחת שמש ועין אחת ים, וכולם ידעו שהוא הכי חכם ומה שהוא אומר קורה. וזה שהוא לא רצה להיות מנהיג רק הפך אותו עוד יותר לציקלופ. גם להיות יותר טוב וגם לא לרצות להיות יותר טוב זה בכלל משהו משהו. ובגלל שהוא לא הצליח להיות אחד מכולם, אלא רק אחד, הוא כל הזמן ישב בתצפית ואסף ילדים מהים. עד שיום אחד נשטפה לאי הילדה הלבנה."

"ליריק!"

"ליריק זה שם. משהו. הילדה הלבנה זה לא שם, זה מה שהיא. משהי! הילדה הלבנה הייתה הילדה הכי צעירה שאי-פעם הגיעה לאי. אף-אחד קטן ככה שרד את השחייה לאי. אף-אחד. אפילו לא קרוב. אולי בגלל שהכל אצלה עבד. ואולי בגלל שהיא הייתה כל-כך לבנה והציקלופ ראה אותה מרחוק והציל אותה. ואולי בכלל משהו אחר. משהו בדם הלבן שזורם בעוקרים הלבנים שלה. משהו. אולי נס. ואיך שהביא את הילדה הלבנה לחוף הציקלופ אמר שהצקילופ חייב ללכת לשבת על ההר, ושהכל יהיה בסדר. והוא אמר שאסור לבוא אחריו עד שיגיע הזמן לבוא אחריו, ואפילו למשהו היה אסור ללוות אותו. וכמו כל הדברים שהוא אמר גם זה קרה. הציקלופ הלך וטיפס על ההר ולא חזר. וזהו, זה כל הסיפור."

"כמעט."

"כמעט? חסר לך משהו?"

"רק דבר אחד – מה אתה?"

"משהו! ועכשיו אם אנדה לא רוצה משהו ממשהו משהו הולך לישון וגם לאנדה כדאי! יש לנו יום מחר!"

פרק שביעי – יוצאים למסע

הילד העיוור, הילדה הלבנה ומגדת העתידות עמדו מול הבית של שלושת הקופים וחיכו שהטקס יסתיים והם יוכלו לצאת למסע. הבעיה הייתה שלמנהיגי האי לא היה הרבה מה להנהיג, רק כמה אלפי או רבבות (הם ניסו פעמיים לעשות צנזוס, אבל הילדים לא שיתפו פעולה) ילדים מעוותים שדיי הסתדרו בכוחות עצמם. אז עד שהייתה להם סוף סוף סיבה למסיבה הם לא היו מוכנים לתת לזה להסתכם בטפיחה על השכם ודרך צלחה.

הם כינסו את כולם. ממש את כולם. גם את הילדים מהכפרים המרוחקים יותר, גם את המתבודדים שהתחבאו ביער וחיו על שורשים וסנאים נאים, ואפילו את המצורעים והמעוותים-מדי שכולם, אפילו העיוורים, שמרו מהם מרחק. לראשונה בהיסטוריה הקצרה של האי אפילו ביטלו את תורנות המציל.

העיוור התחיל בנאום, אבל החירש לא שמע אותו והתחיל לנאום גם כן, וככה שניהם, ביחד ובנפרד סיפרו על הנבואה העתיקה שהמציאו, על החבורה האמיצה שתצא לדרך, ואיך הכל הולך להשתנות ברגע שהם ישלימו את מסעם, ולא, לא ידוע מה ישתנה ואיך ולמה, ובכל מקרה שאלות בסוף.

אחרי שגם החירש וגם העיוור סיימו את הנאום הסטריאופוני שלהם השתעל האילם פעמיים ונכנס לתוך הבית וחזר עם החושן האגדי.

החושן האגדי היה החפץ הקדוש היחידי באי, אולי החפץ היחידי שהיה לו ערך כלשהו מעבר לשימוש שלו. לאוכל היה ערך באי, לכלי עבודה, לבגדים, לחבלים. הילדים המעוותים דחו כל רעיון של ערך סנטימנטלי, אסתטי או דתי. ילדים שהחברה סולדת מהם עדי כדי כך שהיא זורקת אותם לים מאבדים את האמון ברגש, ביופי, במוסר, או באל כלשהו ששואף לטוב. במקום הילדים המעוותים האמינו שסנאי אחד שווה שמונה דובדבנים, ושעבור חבל טוב שווה לתת זוג מגפים חצי שלמות שנשטפו לחוף עם הגאות. ילדים חדשים לאי היו אוספים בהתחלה צדפות וקונכיות, או מיני חתיכות זכוכית צבעוניות וחלקות שנשטפו לחוף, אבל תמיד אחרי מספר חודשים באי כל האוסף היה מושלך ונשכח, ואת מקומו היו תוספים קרסי דיג ואגוזים.

אנדה ביקש לדעת מה קורה ומשהו, שעבר להתגורר מאחורי אוזנו הימנית, מיהר לספר לו שאת החושן מצא הציקלופ עוד לפני שהגיעו לאי ילדים נוספים. הוא נתן את החושן לשלושת הקופים כאות לסמכות שלהם, ואחרי שהעיוור והחירש כמעט ותלשו אחד לשני את העיניים והאוזניים בריב מי מהם צריך להחזיק בחפץ הקדוש האילם פשוט החביא אותו משניהם. הילדים החדשים באי, כמו הילדה הלבנה (וכאן משהו הרים את הקול, שגם ליריק תשמע), בכלל לא האמינו שיש כזה חושן, וחשבו שזה רק עוד אחת מהשטויות של הקופים, ואפילו לא האמינו למשהו שאמר להם שדווקא הפעם הקופים לא סתם ממציאים. והנה, עכשיו הם רואים שמשהו צדק.

האילם חייך מאוזן לאוזן. הוא הרים את ידיו גבוה באוויר ונתן לחושן להתנדנד בקצה השרשרת, מאפשר לאור שנשבר מתשע האבנים לנצנץ על פנים הנפעמות של מאות הילדים שנאספו בבקעה הקטנה. האילם עבד במשך שנים לנקות את החלודה מהחושן, לנקות את המלח והאצות שנצמדו לתשע האבנים הטובות ששובצו בו, להוציא את המשקעים שמילאו את שלושת החריצים הריקים מהם אבדו שלוש אבנים. תקופה ארוכה הוא שיבץ במקומות הריקים אבנים רגילות שאסף וליטש לגודל המתאים, אבל בסוף החליט שעדיף להישאר עם החלל הריק במקום למלא אותו בזיוף.

אנדה הרגיש את נשימת הקהל נעתקת, את השקט שהשתרר פתאום, והבין גם בלי לראות שקרה משהו מיוחד. אחת מקרני האור שנשברו מהחושן חלפה על פניו ולרגע הוא הרגיש תחושה מוזרה שלא הרגיש מעולם. הילד העיוור הרגיש צבע.

האילם השתעל בפעם השלישית, ירד מהמרפסת הקטנה, ענד את החושן על צווארו של אנדה. הוא השתהה לרגע, ליטף באצבעותיו הזריזות את תשע האבנים ושלושת הגומחות, לפני שטיפש חזרה למרפסת. הוא לקח את ידו של החירש וסימן לו מה עליו להגיד.

"אנו, שלושת הקופים, מעניקים בזאת את החושן הקדוש לאנדה העיוור, מתוך ידיעה שהוא היחידי שלא יסתנוור מיופיו וכוחו. על החבורה להשיב את החושן לאדונו האמיתי, למען הבאת גאולה לכל הילדים המעוותים!"

החירש סיים להגיד את דברים של האילם, והוסיף תוספת קטנה משלו, "אתה בטוח?". העיוור, שרק מתוך הנאום גילה שהאילם נתן את האוצר החשוב ביותר שלהם, זה שהוא מחפש אחריו בלילות כבר שנים, הוסיף קללה עסיסית. האילם כהרגלו רק חייך ולא הרגיש צורך לענות לאף-אחד מחבריו. דממה השתררה, וליריק הבינה שזו ההזדמנות שלה לסיים את הטקס לפני שאחד הקופים יפצח בעוד סבב ברכות ואיחולים, או שמישהו יחליט לשיר את המנון האי ואז כולם יצטרכו לשבת ולהמציא אחד. ובטח יהיה גאון שיחליט שאם כבר המנון אז אפשר גם שיהיה להם ריקוד.

"אז נזוז?" היא שאלה, בלי לכוון את השאלה לאף-אחד ספציפי, וכבר העמיסה על גבה את התרמיל שלה והתחילה ללכת.

"כן", ענה אנדה, לא שהייתה לו ברירה. החבל שהחזיק בידו כבר נמתח, מוביל אותו בעקבותיה. החבל היה מחובר לתרמיל הגב שלה, פתרון שאנדה הציע ושימח אותו מאוד. ככה הוא היה מחובר לליריק, אבל גם רחוק ממנה מספיק בשביל לא להתבלבל יותר מדי. בידו השנייה הוא אחז את החושן שהטלטל מצווארו, ליטף את תשע האבנים המלוטשות ואת שלושת השקעים הריקים.

"אוף" גנחה מג'דרה והתחילה לדשדש בעקבותיהם, משתדלת לשם שינוי דווקא לפקוח את עיניה, לא מתוך רצון לצפות בהווה אלא דווקא מתוך חשש מהתבוננות לעתיד. לראשונה בשלושת השנים שלה באי ראתה מג'דרה את הילדים המעוותים שחיו לצידה, והמחזה מילא אותה כעס ועצב, וברצון לא מוכר לא רק לצפות בעתיד, אלא גם להשפיע עליו.

"משהו!" קרה משהו, ומיהר אחר חבריו.

החברים התקדמו בשביל היוצא מהעיר מנאדב, עיניהם נישאות אל ההר הגבוה שבמרכז האי. אבל גם אם היו פונים לאחור לא היו מבחינים בצל הזעיר שנפרד מקהל הילדים ועקב אחריהם אל תוך היער.

פרק שמיני – מאבק ענקים

משהו נעלם, או לפחות אנדה לא שמע ממנו מאז שיצאו לדרך. מה שבעצם היה אותו הדבר. אנדה ניסה לשאול את ליריק ומג'דרה אם הן ראו את משהו, ומה הוא בכלל, אבל הן לא הבינו מה הוא רוצה. אנדה הבין שהדבר היחידי שיש לדעת על משהו זה שהוא משהו.

מהר מאוד הם נכנסו לשגרה. ליריק הובילה כמובן, אוחזת בידה מקל ארוך, מסתכלת קדימה למצוא את השביל הישן שמוביל דרך היער ובמעלה ההר. אנדה הלך אחריה, מחזיק את החבל בידו ומנסה לשמוע איומים מתקרבים. מג'דרה הלכה מאחוריהם בעיניים עצומות והשתדלה בעיקר לא לרטון בקול רם מפחד שליריק שוב תתחיל לזרוק עליה אצטרובלים.

כמה עשרות מטרים מאחוריהם התגנב דציצ. דציצ היה אחד מהמתבודדים. ליריק משתה אותו מהים לפני שנתיים וברגע שהוא התאושש הוא ברח מהבקתה האדומה ליער האלונים, בחר לחיות עם החיות ולא עם הילדים האחרים. הייתה לו סיבה טובה לכך. אפילו בין הילדים המעוותים דציצ היה חריג. לא הייתה לו שום נכות, שום עיוות גופני, מכל בחינה הוא היה ילד בן אחת-עשרה רגיל לגמרי. רק שדציצ היה בדיוק עשירית. עשירית בגובה, ברוחב, במשקל. כל האיברים שלו היו בפרופורציה הנכונה, אפילו בפרופורציה מושלמת – ובאמת אם מישהו היה שם-לב לדציצ אולי הוא היה רואה שמדובר בילד מושלם לחלוטין, דויד צעיר וזעיר.

הייתה אישה אחת שדווקא כן שמה-לב לשלמות הפצפונה של דציצ, אבל הספיק רק לילה אחד בו אמא שתתה יותר מדי בשביל שאבא ייקח אותו למזח ויזרוק אותו לים. פתאום ככה, מלהיות מוגן כל היום על-ידי אמא מצא את עצמו דציצ שוכן ביער. הוא לא שקל לרגע להישאר באחד הכפרים של הילדים המעוותים, איפה שכל נער עיוור היה יכול לדרוך עליו בטעות או בכוונה. לא לדבר על זה שדציצ סלד מהעיוותים של יתר הילדים. הוא אולי קטן, אבל שלם, מושלם אפילו, כמו שאמא תמיד הייתה אומרת, והכיעור בכפרים עשה לו בחילה.

דציצ יצא ליער ולמד להסתדר. בהתחלה הוא התקיים על שורשים ופירות, אבל מהר מאוד הוא גילה את הציד. הוא היה חזק וקל ולא הייתה לו בעיה לטפס על עץ או להסתתר מאחורי סלע. הוא היה נבון והצליח להכין לעצמו סכינים מענפים שהשחיז על סלעים. הוא למד במהירות מתי כדאי לזנק מתחת לסלע ולתפוס את החיה בגרונה, ועל אילו חיות עדיף לזנק מענף גבולה ולנחות על גבן. דציצ אהב להרוג, וכמה שיותר גדול יותר טוב. לזנק מהמארב, להוריד את הטרף לקרקע, לסיים את פרפורי גסיסתו במכת אבן מדויקת לבסיס הגולגולת או בשיסוף גרון חד ומהיר.

לכן הוא בחר לעקוב אחרי החבורה, לצאת איתם להרפתקה שלהם. דרך הכרוזים שיצאו ליער הוא שמע על הכינוס של שלושת הקופים, והחליט לבקר בעיר המעוותים לרגל המאורע, אפילו לסבול את מראה הפלצות של הילדים האחרים.

הוא טיפס על עץ בקצה העיר וממנו הוא ראה את האילם מוציא את החושן, הדבר הכי יפה שראה מאז שנלקח מאימו. הוא ראה את ליריק המושיעה, האדם היחידי שנגע בו בחייו חוץ מאימו. הוא הבין שהוא חייב להצטרף אליהם, שהם צריכים אותו. חוץ מזה שהייתה לו תחושה מובהקת שהמסע הזה הולך להיות מעניין – ושיהיה המון מה להרוג בדרך.

ובאמת הוא לא התאכזב. אנדה עצר פתאום ואמר שהוא שומע משהו זז מאחוריהם. לרגע דציצ חשב שאיכשהו העיוור שמע אותו, ומיד קפא ועצר את נשימתו. הוא ידע שאפילו זאבים לא שומעים אותו במצב הזה, אבל העיוור המשיך להצביע לעברו. דציצ לא הבין איך העיוור שומע אותו, עד שהבחין בעצמו ברחש מאחוריו, רחש שלא הבחין בו כל עוד היה בתנועה בעצמו. העיוור לא שמע אותו, אלא יצור אחר שעקב אחרי החבורה.

דציצ נשאר קפוא במקומו, נלחם בפיתוי להסתובב לאחור ולראות מי או מה מגיע מאחוריו. הוא חיכה בסבלנות, עד שהצעדים הכבדים והנשימות הגרוניות התקרבו אליו מספיק לדעת שמדובר בדוב. רק אחרי שהדוב עבר אותו, ראה דציצ שלא מדובר באחד הדובים החומים הרגילים של היער. זה היה הדוב הכי גדול שהוא ראה אי-פעם ביער והפרווה שלו הייתה שחורה לחלוטין, כל-כך שחורה שהיה נדמה כאילו הדוב הוא בכלל חור שנגזר החוצה מתוך המציאות, והחור הגדול הזה המשיך להתקדם בכבדות איטית לעבר שלושת הילדים.

ליריק הרימה את המקל שלה גבוה באוויר. אנדה גישש את הקרקע, מצא אבן והרים אותה. מג'דרה פשוט עצמה עיניים, כהרגלה.

הדוב הלך והתקרב אליהם באותו צעד כבד ואיטי.

"לא כדאי שנברח?" שאל אנדה, שלא ראה את הגודל של החיה שמתקרבת אליהם, אבל שמע את הנשימות העמוקות והריח גם ממרחק של שלושים מטר את ריחו הכבד והפראי.

"זה דוב", ענתה לו ליריק.

"מה זה דוב?", שאל אנדה, שילדותו בעיירת נמל חסרת שם, הפגישה אותו עם מגוון עצום של דגים אבל מצומצם מאוד של בעלי-חיים יבשתיים, כולם מהסוג שחי על זבל.

"דוב זו חיה שאם אתה בורח היא רודפת אחריך, ומשיגה אותך, ופותחת לך את הצלעות במכה אחת."

"והוא גם מטפס על עצים?"

"כן."

"אז מרביצים לו עד שהוא בורח?"

"אם נרביץ לו הוא יקרע אותנו לחתיכות. אנחנו נאיים עליו בתקווה שהוא יחליט שאנחנו לא שווים את המאמץ, ויאכל רק את מג'דרה".

"הוא לא יאכל אף-אחד מאתנו" ענתה מג'דרה מתוך הטרנס שלה, "הוא הולך להצטרף אלינו".

"את מפגרת", ענתה ליריק את התשובה הקבועה שלה לכל דבר שמג'דרה אמרה, וכמו כדי להוכיח את דבריה שאג הדוב שאגה שהפילה את כל הסנאים מהעצים סביבם והתחיל לדהור לעברם במהירות שאף חיה בגודל כזה לא אמורה להיות מסוגלת לה. על גבו של הדוב נאחז דציצ בפרווה ונעץ שוב ושוב את סכין העץ הקטן שלו בתוך החיה העצומה. עם כל דקירה פלט הננס שאגת קרב, שנשמעה יותר צווחה של עורב גוסס ולא הפילה שום סנאי משום עץ, אבל הייתה הטוב ביותר שהוא הצליח במידותיו.

"אחרי!" צעקה ליריק ומשכה את אנדה איתה. מג'דרה מיהרה אחריהם לעבר המסתור בין שורשי העץ.

"חשבתי שאמרת שהוא לא יאכל אף-אחד מאתנו", סיננה ליריק בין הנשימות הכבדות, מתוך החלטה שלא משנה כמה המצב מסוכן תמיד יש זמן להציק למגדת העתידות החולמנית.

"צריך לעזור לעתיד הנכון להתרחש", ענתה מג'דרה ועצמה בכוח את עיניה. "אתם צריכים להציל את הדוב!"

"אתם?!"

"כן!" צעקה מג'דרה בלחץ, "הננס יהרוג אותו!".

ליריק הציצה החוצה מאחורי הגזע ובאמת ראתה את הדוב משתולל, מנסה להסיר מעל גבו את הננס, שהמשיך לדקור אותו שוב ושוב. גבו של הדוב כבר היה מכוסה בדם, רצועות של עור ופרווה התנופפו מגבו כמו קישוטים גרוטסקיים. הדוב ניסה להתגלגל על הקרקע, לחבוט את גבו העצום נגד הסלעים, אבל הננס חמק ומיד קפץ חזרה על גבו והמשיך לפשוט את עורו.

"למה שנעשה כזה דבר?" שאלה ליריק בפליאה.

"כי הציקלופ שלח את הדוב הזה לעזור לנו!" ענתה מג'דרה, ובעצמה הופתעה מהתשובה.

ליריק שקלה את זה רגע, הציצה מהמחסה על המאבק הנורא והקשה, וראתה שהדוב מאבד את נשימתו, אבל ממשיך בשארית כוחותיו לנסות ורסק את אויבו האכזרי על גזעי האלונים שמסביב, שהתפצחו ונשברו תחת משקלו העצום.

"אנחנו חייבים לסמוך אחד על השני", אמר אנדה, שחברותו עם בעל-נס גרמה לו להעריך יותר מליריק את כישורי ראיית העתיד של מג'דרה.

"טוב" ענתה ליריק ותלשה מידו של אנדה את האבן שבחר לעצמו. היא נעמדה בפיסוק יציב, כיוונה וחיכתה לרגע הנכון. היא שחררה את האבן בתנופה ופגעה בדיוק ברקתו של הננס, שנפל מגבו של הדוב, משאיר את סכינו הזעיר והחד תקוע בתוך גבו.

הדוב נעמד על רגליו האחוריות, הרים שתי כפות עצומות באוויר ועמד למעוך את אויבו הזעיר, אבל מבטו נתקל בילדה הלבנה, שהביטה בו בתקיפות מבעד לאישוניה הלבנים. ברגע האחרון הדוב הזיז את כפותיו, נחת במרחק מילימטר מהגולגולת הזעירה אותה תיעד לפצח, וגרם לרעידת אדמה קצרה שהורגשה בכפר הסמוך ונרשמה על-ידי הילדים שחיו בו כסימן טוב.

"הציקלופ לא אמר אף מילה על הננס", אמר הדוב לליריק.

"בכל זאת", ענתה ליריק לדוב, רגע לפני שנזכרה בעובדה שדובים לא יודעים לדבר.

פרק תשיעי – סיפורו של אלף דוב

אנדה שטף את רוב הדם מפרוותו של הדוב. כולם חוץ ממנו נגעלו מהדם הרב, וכנראה גם חששו להכאיב לדוב הענק והזועף, אבל אנדה שמח על ההזדמנות לגעת בפרווה הגסה והארוכה, לחוש את השרירים הגדולים זזים ורועדים. עד אותו הרגע היצור הכי גדול שאנדה חש תחת ידיו היה עכברוש שאחיו הבכור תפס ומכר לו כחיית מחמד. אפילו הדם החם והדביק שכיסה את ידיו היה לו חוויה חדשה. אנדה תמיד חשב שגועל או פחד הם רגשות של בריאים, שרק מפריעים לך ללמוד ולחוות, ולכן סירב לאמץ אותם לעצמו.

"תזהר שם" אמר אלף דוב כשאנדה לא עמד בפיתוי וחיטט עם אצבעותיו באחד הפצעים העמוקים, מישש באצבעותיו את רקמת השריר, את פעימת הבשר החם.

"סליחה", ענה אנדה. והמשיך לנקות את פצעיו של הדוב ביעילות נטולת סקרנות מדעית.

ליריק סיימה לכתוש את העשבים והשורשים שאספה והגישה לאנדה את המשחה המצחינה למרוח על פצעיו של הדוב. אלף רחרח פעמיים ונהם באיום, "את מנסה להרעיל אותי?"

"זה טוב. נגד זיהומים. אבל אם אתה מעדיף שהריקבון יכנס לך לפצעים".

"טוב טוב", ענה אלף דוב "אם את אומרת".

"אני אומרת. תמרח לו את זה בתוך הפצעים, ליתר ביטחון."

הדוב נחר פעם נוספת, רק שיהיה ברור שזה לא מוצא חן בעיניו ונתן לאנדה לעלות חזרה על גבו ולטפל בפצעיו. בזמן שאנדה מרח את המשחה קשרה ליריק את רגליו וידיו של הננס המעולף בעזרת חבל הנחייה של אנדה.

"חבל על מאמץ שלך. כשהעיוור מסיים אני אוכל אותו," אמר הדוב תוך כדי ליקוק ניביו הארוכים, "זו זכותי."

"זכותך?"

"הוא שפך לי דם, מגיע לי פיצוי".

"גם אם תאכל את כולו כולל העצמות זה לא יפצה אותך. אני אצוד לך משהו תמורתו."

"ולמה את צריכה את הקוף הזה?"

"זה הקוד שלנו. לא הורגים. העונש הכי חמור שמותר לקופים לתת זה לקבור מישהו בחול, בדיוק על הקו של הגאות, לשבועיים. וזה בדרך-כלל מספיק. חוץ מזה שננס שכמעט ומוריד את הדוב הכי גדול שראיתי יכול לעזור לנו במסע הזה."

"או שהוא ישחט את כולכם בשנתכם". אלף ידע שליריק צודקת, אבל עוד היה מרוגז על עצמו שנתן לדציצ להשפיל אותו.

"אנחנו נראה בקשר לזה, אבל קודם כל נברר לגביך."

"אני לא צריך לחכות שתלכו לישון בשביל לשחוט אתכם." אמר הדוב והטעים את דבריו בנהמה נמוכה וארוכה שהרעידה את האדמה והעבירה בגבו של אנדה צמרמורת נעימה.

"מה שאומר שלא עקבת אחרינו בשביל להרוג אותנו. אז למה כן? ובכלל מאיפה אתה יודע לדבר?"

"את רוצה קודם תשובה על השאלה הראשונה או השנייה?", נהם הדוב ואנדה רשם לעצמו את העובדה שדובים כנראה לא יודעים לדבר. מאז שהגיע לאי הבין אנדה לראשונה שכל הדברים שלמד בחייו, שהיו רבים בשביל ילד עיוור שגדל בשום מקום, היו רק חלק זעיר מכל הדברים שאפשר לדעת.

"השנייה." ענתה ליריק, שסיימה לקשור את דציצ והעבירה לאנדה עוד חופן של עיסה. "תסיים שם כבר, אתה מלטף את הדוב הזה כאילו הוא הדובי שלך או משהו."

אנדה התאפק לא לשאול מה זה דובי, הוא מישש את גבו של הדוב לוודא שכל הפצעים אכן מולאו במשחה והחליק למטה.

"תודה", גרגר אלף דוב, ולראשונה הייתה מידה של נועם בקולו. "לדבר למדתי מהציקלופ, שאמר שאם כבר זרקו אותי לכאן בגלל שאני חכם מדי אז כדאי לעשות עם זה משהו."

"זרקו אותך לכאן?"

"מה חשבתם, שזה אי רק לילדים מעוותים? גם דוב שנולד עם יותר מדי שכל בראש יכול למצוא את דרכו לאי הזה. וגם כל מיני חפצי קדושה שעבר זמנם." אמר הדוב תוך כדי ששלח את אחד מטפריו הארוכים והרים את החושן מחזהו של אנדה.

"אל תיגע בזה!" סיננה ליריק והרימה את המקל שלה.

"או שתעשי מה?" גרגר אלף דוב באיום, אבל עזב את החושן השבור וחזר לסיפורו. "בכל מקרה אני דוב חכם, ואני דוב גדול, ובעיקר אני דוב מאוד מאוד זקן, בטח ביחס לילדים שכמוכם."

"בן כמה אתה?" התפתה אנדה לשאול, וההתערבות שלו בשיחה זיכתה אותו בפרצוף מצידה של ליריק שהוא לא ראה אבל פגע בו בכל מקרה.

"אלף מאה שלושים ושבע" ענה דוב.

"אתה גם דוב שקרן", ענתה ליריק, אבל לאלף דוב לא היה אכפת אם הילדה הלבנה מאמינה לו או לא. היא המשיכה בחקירה. "ולמה הציקלופ שלח את הדוב שלו אלינו?"

"אני אלף דוב, ראשון לכל הדובים, ואני לא שייך לאף אחד!"

" ראשון לכל דוב או אחרון, הציקלופ שלח אותך לכאן מסיבה כלשהי."

"הציקלופ ביקש ממני שאדאג שתגיעו אליו. הוא שמע שהזמן הגיע, שהילד העיוור כאן. הוא ביקש שאשמור על ביטחונכם ואדאג שלא תלכו לאיבוד."

"לא היינו הולכים לאיבוד." ענתה ליריק.

"אתם כבר בדרך לשם", ענה הדוב בסיפוק ונעמד על רגליו האחוריות. הוא מתח את גבו, ונאנח בכאב.

"הציקלופ לא באמת חי על ההר, הוא כבר מזמן עבר למפרץ הרדוף. עכשיו בואו אחרי."

הדוב נחת חזרה על רגליו הקדמיות, מרעיד את האדמה. כף כבדה אחרי כף כבדה ותוך כדי אנחות מודגשות בכוונה הוא התחיל להתקדם לעבר ההר.

"חשבתי שאמרת שהציקלופ לא שם בכלל".

"הוא לא, אבל אנחנו נלך לשם בכל זאת", אמר אלף דוב והמשיך, "אבא שלי תמיד היה אומר שיש הרבה ללמוד מהליכה לאיבוד".

"אבא שלך גם מדבר?" שאל אנדה.

"לא" השיב אלף דוב בלי להסתובב לאחור או להאט את צעדיו.

ליריק זרקה על גבה את הננס הכפות, מופתעת מהמשקל של היצור הזערורי. אנחה של מאמץ נפלטה משפתייה לפני שהצליחה לעצור אותה, ואנדה, שאפילו בלי להיות מודע לכך הקדיש כל הזמן את תשומת-ליבו לליריק, הגיב מיד.

"רוצה להעביר לי את התרמיל?"

"לא." ענתה ליריק ומיהרה אחרי הדוב, משאירה את אנדה לרדוף אחריה לפי קול צעדיה.

פרק עשירי – היער השותק

החבורה התקדמה בקצב איטי. ליריק ניסתה לדחוק באלף דוב להזדרז אבל הוא התלונן שהוא פצוע וחלש ואם היא רוצה שהוא יתקדם מהר יותר שתשיג לו משהו לאכול, עדיף חי. ליריק הבינה שזה לא ילך אחרת ונכנסה למעבה היער לצוד. היא חזרה תוך פחות משעה, עם ידיים ריקות וחזה מלא בפחדים. פחד לא היה רגש שליריק נהגה לחוש במהלך היום, ובטח שלא רגש שהיא הרשתה לו להכתיב לה מה לעשות. זה לא שהיא נתקלה במשהו מפחיד כשיצאה לבד ליער. בדיוק להפך. היא נתקלה בלא-משהו משום סוג, בכלום. היער התרוקן לחלוטין מכל חי, ואפילו עקבות או סימנים אחרים לא נראו.

ליריק אף-פעם לא הבינה למה לפחד מדברים מוחשים, כמו להקות הזאבים שמדי פעם היו תוקפות את הכפרים או עכבישי הענק האדומים שאהבו לארוב על עצי המנגו, או נחשי הענק האלו שלפעמים היו בולעים ילד שלם. עם כל דבר אמיתי ליריק ידעה להסתדר, אבל דווקא ממה שלא קיים, ממה שיכול ללבוש כל צורה שהדמיון ייתן לו, ליריק פחדה. כמה שהדמיון יותר גדול ככה יש גם יותר מקום למפלצות שחיות בו להתפתח, כמו שבשלולית יש מקום מקסימום לצפרדע, אבל באוקינוס יכולים לשחות תמנוני ענק וכרישים. לא היה אף-אחד באי הילדים המעוותים שידע להמציא סיפורי אימה יותר מפחידים מליריק – וילדים מעוותים מומחים מטבעם בסיפורי זוועה. בזמן שהלכה ביער השותק והשומם, הרגישה הילדה הלבנה לראשונה כמה דק הגבול בין הדמיון למציאות ואפילו התחרטה וביקשה לקחת חזרה את כל היצורים והמפלצות שבראה לאורך השנים.

"אולי החיות אוהבת להישאר ליד הכפרים." הציע אנדה, "אולי הן אוכלות מהזבל ובגלל זה היער ריק".

"החיות כאן זה לא החולדות מהחור שגדלת בו. הן לא אוכלות מהזבל, מקסימום גונבות מהשדות. אפילו חרקים אין כאן יותר. רק מוות."

"זה בגלל העורבנים" אמר אלף דוב, "הם מגנים על הדרך להר".

"עורבנים?" שאל אנדה.

"עורבנים", ענה אלף דוב "אבל אני חושב שנסתדר".

"ולמה לעזאזל אנחנו הולכים להר אם הציקלופ לא שם? לא אמרת שנשלחת לשמור עלינו שלא נלך לאיבוד?" התערבה ליריק, ומנעה מאנדה לברר עוד כמה פרטים על העורבנים ולמה בזמן שכל החיות ברחו הם דווקא ממשיכים להתקדם.

"עוד פעם אחת תגידי שמישהו שלח אותי ואני אהפוך אותך למעוותת אמיתית!"

"בסדר בסדר נו. בבקשה מר אלף דוב, ספר לי למה אנחנו הולכים להר אם הציקלופ לא שם."

"לשם הציקלופ, בנימוס רב כמובן, כמו שראוי לדבר לדוב הכי זקן והכי חכם והכי גדול, אפילו אם אתה הציקלופ, ביקש ממני שאקח אתכם. אמר שאנחנו צריכים להשלים שליחות קטנה לפני המשימה האמיתית."

"אנחנו?"

"המשלחת."

"אז עכשיו אתה חלק מהמשלחת?"

"למה, את מעדיפה לצאת למסע בלי דוב ענק?" ענה הדוב בחיוך שחשף ניבים ארוכים ובוהקים, שהיו ארוכים יותר מאצבעותיה של הילדה הלבנה, אבל לא לבנים כמותן.

התשובה "ראינו מה אתה שווה מול ננסים…" כבר התגלגלה, אבל לשם שינוי המחשבות הצליחו להקדים את לשונה של ליריק. במקום היא שאלה "אז מה השליחות?".

אלף דוב לא ענה, רק המשיך ללכת בשתיקה קדימה, וליריק הרגישה שכבר היה עדיף להקניט אותו זהו.

"הציקלופ לא אמר לו", אנדה, שהתאמן במשך שנים בהקשבה, הסביר לה.

"אז נתפס על ההר הזה בלי סיבה?" שאלה ליריק.

"אני לא חושבת שאנחנו נתפס על ההר" תרמה מג'דרה, "יש לי תחושה שאנחנו בכלל נעבור מתחתיו".

"את לפעמים גם רואה משהו שימושי, או שאולי כדאי שאני אגזור את הריסים המוגזמים שלך?" שאלה ליריק באדיבות אופיינית.

"בדיוק רציתי להגיע לזה" השיבה מג'דרה, אבל העלבון הקדים את הדבר הדחוף שהיה לה להגיד, "למה את תמיד חייבת להציק לי?".

"כי את את!", ענה ליריק.

"למה רצית להגיע?" התערב אנדה בתקווה להציל קצת מידע ממגדת העתידות לפני שליריק תחבוט בה שוב.

"אה כן, כדאי שנתחיל לרוץ."

"למה?"

"בגלל העורבנים. כמה שנרוץ יותר מהר ככה העורבנים ינקרו אותנו פחות. תני לננס לרוץ בכוחות עצמו, אחרת שניכם לא תגיעו למערה."

ליריק לא הספיקה לאיים על מגדת העתידות בפגיעות קשות יותר משריטות ונקירות מאחר ומג'דרה, לראשונה בחייה, פרצה בריצה. לא רק שמגדת העתידות החולמנית רצה, היא אפילו הייתה טובה בזה, מה שהפתיע אפילו אותה עצמה. שנים של הליכה בעיניים עצומות לימדו כפות רגליה למצוא בכוחות עצמן איך ואיפה לדרוך.

ליריק שיחררה במהירות את דציצ ושפכה קצת מים על ראשו. היא לא חיכתה שהננס יתעורר, רק דחפה את קצה החבל לידו של אנדה ומיהרה לרוץ אחרי מג'דרה.

אנדה נגרר אחריה, נכשל שוב ושוב באבנים ושורשים והשתדל בכל כוחו לא לעכב את המנוסה שלהם, לא ליפול, לא לסכן את ליריק. למרות הריכוז שנדרש לו רק בשביל להישאר על הרגליים הוא שמע מאחוריהם את אלף דוב דוהר במהירות, מרסק תחתיו שיחים ועצים קטנים, מגלגל סלעים. מאחוריו הוא שמע רעש לא מוכר, שהכי דמה לרעש ניעור שטיחים. הוא הבין שאלו העורבנים, ולפי הרעש היו רבים מהם. כל העולם שמאחורי גבו היה מלא בשטיחים קטנים שמתנערים באוויר במרץ. הוא נתקל באבן בולטת והרגיש את עצמו עף באוויר, ידע שאין סיכוי שהפעם הוא נוחת על הרגליים. ההפתעה הייתה שהוא לא נחת בכלל. במקום שכוח המשיכה יקח אותו מטה כף גדולה תפסה והניפה אותו למעלה.

"תפוס חזק" אנדה שמע את הדוב מתנשף מתחתיו, ובלי לחשוב עשה בדיוק מה שנאמר לו ותפס בפרווה הסמיכה.

"רוצי ליריק!" שאג הדוב והגביר את מהירותו.

רק בגלל שכל כוחה ונשימתה הוקדשו לריצה היא לא בזבזה אוויר בשביל להזכיר לאלף דוב שהוא בכלל חלש ומסכן ורעב. למרות שבכל התחרויות של האי תמיד הגיעה ראשונה ליריק מצאה את עצמה רחוק מאחורי מגדת העתידות והדוב. היא שמעה את משב הכנפיים הולך וקרב, הרגישה את הרוח שעושות רבבות זוגות כנפים נושבת בעורפה. מלפניה היא ראתה את אנדה רוכב על הדוב לעבר צלע ההר. היא קיוותה שלשם שינוי מגדת העתידות תוכיח את עצמה ואכן תמצא להם מערה, אחרת היה ברור שהמסע שלהם, או לפחות שלה, יגמר מוקדם ובאכזריות. מכל הדרכים למות שליריק הכירה, וילדות באי הילדים המעוותים מזמנת לא מעט דרכים יצירתיות, להיאכל על-ידי ציפורים הייתה בבירור העלובה מכולן.

 אם מחשבת ייאוש זו תקף אותה כאב עז בכתף. בלי להסתובב או להסתכל היא זרקה אגרוף לאחור והרגה במכה אחת את העורבן שנעץ את טופריו בכתפה ותכנן לנקר אותה בעיניה.

מכה שנייה בגבה כמעט וגרמה לה לאבד את שיווי-המשקל. במקום טופרים היא הרגישה ידיים זעירות תופסות בשיערה. "רוצי! אני אטפל בהם!" הקול הצייצני צעק לתוך אוזנה. דציצ אחז ביד אחת את שיערה הלבן של ליריק ובידו השנייה נופף הננס בענף גמיש, מצליף בכל עורבן שהתקרב אליהם. לרגע דציצ הפסיק מחבטותיו, וליריק קיוותה שהעורבנים וויתרו, אבל הרוח שהפכה לסופה, ורעש משק הכנפיים שהתגבר לממדים של רעם מתמשך גרמו לה לזנוח תקוות שווא זאת. העורבנים הראשונים פשוט האטו, העדיפו לחסוך לעצמם את שבטו של הננס, וחיכו לשאר הלהקה בכדי לתקוף אותם בכוחות משותפים.

ממקומה בפתח המערה ראתה מג'דרה את ענן הציפורים הגדול והשחור כמו נחשול שחור ומכוער שהולך לבלוע את ליריק. היא לא ידעה מה לעשות, ולמרות שזכרה השפלות רבות להן תזכה מצידה של הילדה הלבנה בעתיד, מצאה את עצמה חוששת לגורלה. היא עצמה עיניים, לא בשביל להסתכל קדימה, אלא בשביל להתפלל למען ההווה. ובזמן שמג'דרה התפללה ענן העורבנים נפל על ליריק ודציצ.

"רוצי!" צעקה הננס, "אני לא יכול להכות בכולן!" הוא נופף בשוט הקטן שלו מפיל בכל מכה עורבן. עורבנים נחתו על שוקיה של ליריק, הכו בחזה שלה. במקום לנסות לקרוע את הילדה לגזרים הם ניסו להכריע אותה מטה תחת משקלם המשותף.

לפתע ליריק הבחינה שיחד עם העופות נופלים עליה גם אבנים קטנות, ולרגע היא לא האמינה שהעורבנים עכשיו גם סוקלים אותה. קול אחרון של היגיון שעוד שרד במוחה אמר שזה לא מסתדר, אבל לא היה לה פנאי או כוח להקשיב. בשארית כוחותיה, ברגליים כושלות ובראות צורבות היא המשיכה קדימה, דרך הציפורים שחבטו בגופה ובפניה, דרך מטר האבנים.

דרך נחיל הציפורים היא ראתה מולה את פתח המערה, ומולו עשרות ילדים בגילאים שונים, ממטירים אבנים עליה, או יותר נכון על העורבנים שסביבה, וכולם צועקים עליה לרוץ כבר. כל צעד שעשתה היה האחרון שהייה מסוגלת לו, כל פעם שהרימה את הרגל כוח הרצון שלה רעד כמו מיתר שעומד להתפקע, אבל החזיק.

היא נפלה החוצה מתוך ענן העורבנים, כמו אותם ניצולים רבים שראתה נשטפים בכוחותיהם האחרונים לחופו של האי, ואנדה היה שם לתפוס אותה.

פרק אחד-עשר – מערות השתוקים

אלף דוב נשאר במערת הכניסה הגדולה. לא הייתה ברירה – המערות התאימו בגודלן לנערים, לא לדוב הכי גדול שאי-פעם היה או יהיה.

נערה ונערה, שניהם גבוהים ובריאים וגאים, בעלי שער שחור וחלק ועיניים שחורות ובוהקות הובילו את החבורה דרך אינספור מסדרונות מתפצלים, מתוכם יצאו פתחים לכל מיני חדרים ודירות. היה נדמה שמאות ואלפי ילדים חיים בתוך העיר שמתחת לאדמה – ומה שהיה יותר מוזר היה שכולם היו בריאים לחלוטין, רק קצת חיוורים.

"אתם לא מעוותים" אמרה ליריק, אחרי שהתאוששה מהמנוסה מהעורבנים וחזרה לה נשימתה. היא הייתה מכוסה שריטות ופצעים, אך הדם הלבן שזרם בעורקיה נקרש במהירות והפצעים כבר החלו להחלים.

"איכסה" הייתה התגובה של הנער שהוביל אותם דרך מבוך המנהרות.

"אז מה אתם עושים באי שלנו?"

"לא רק ילדים מעוותים נזרקים לים. יש עוד סוגים של ילדים לא רצויים", ענתה הנערה שהלכה במאסף.

"אז למה אתם לא גרים אתנו?"

"כי אתם מגעילים", ענה הנער שהוביל והגביר את הקצב.

"למעוותים יש את החלק שלהם מהאי, ולנו יש את שלנו.", הוסיפה הנערה מהמאסף.

"ומה אתם?", שאלה ליריק.

"אנחנו השתוקים" ענתה הנערה, "טעויות".

"ילדים ללא אבא" הוסיף הנער.

"או עם יותר מדי", השלימה בגאווה הנערה מהמאסף.

"אבל לפחות לא עיוותים" סיכם הנער.

את שאר הדרך במערות הם עשו בשתיקה. הם יצאו מהאזור המאוכלס, בו בערו פתיליות במרחק שווה אחת מהשנייה. הנער המוביל לקח את הפתילייה האחרונה מגומחה בקיר והוביל אותם קדימה אל תוך העלטה המוחלטת. הלהבה הקטנה האירה מעגל שבקושי הגיע עד הנערה במאסף, והיה נדמה שהם צועדים בתוך בועה קטנה של קיום שנפקחת לפניהם מתוך האין ומיד נסגרת מאחוריהם. הם הלכו עוד כמה מאות מטרים לתוך החשכה עד שלפתע המערה נפתחה לפניהם לחדר גדול שבמרכזו הייתה בריכה גדולה, שבגלל האור החלש היה נראה שהיא מלאה במים שחורים.

"אתם יכולים להתקרב ולהסתכל" אמר הנער, "אני צריך לשמור את האש רחוקה". ליריק התקרבה לשלולית – אלו אכן היו מים שחורים. היא נגעה בהם וגילתה שהם דביקים וכבדים. אנדה גישש את דרכו אחריה, נגע גם הוא במים השחורים, הריח וטעם אותם.

"זה שמן שחור", אמרה ליריק. אנדה לא היה בטוח, אבל לא היה לו שום דבר להוסיף לעניין.

"זה נפט. הציקלופ גילה את המערה הזאת, הוא גם גילה איך להפוך את הנפט לקרוסין – וציווה על השתוקים לשמור על הנפט ולזקק אותו בשביל המסע."

"אז עליכם הציקלופ כן יכול לצוות?" שאלה ליריק, ולמרבה המזל זכתה להתעלמות.

"הכנו את הכמות הנדרשת מזמן, אבל נאלצנו להתחיל ולשרוף אותה כאשר העורבנים דחקו אותנו לתוך המערות. בכל מקרה יהיה לכם מספיק, השאלה רק איך תצליחו לצאת מכאן."

"למה אנחנו צריכים קרוסין למסע?" שאלה ליריק.

"הציקלופ אמר שזו הדרך היחידה לצאת מהאי" הייתה התשובה שקיבלה.

"יש לו בלון פורח!" אמר אנדה פתאום כשהבין את התשובה, "הקרוסין בוער ומחמם את האוויר וזה יכול להעיף באוויר בלון ענק שייקח אותנו מהאי הזה. מאיר סיפר לי על בלון כזה, רק שהוא אמר שהם שורפים פחם או עץ בשביל לגרום להם לעוף באוויר."

"נפלא", אמרה ליריק, "אז עכשיו שהבנת איך אנחנו הולכים לצאת מהאי שלנו, לא שאני מתכוונת לעזוב לשום מקום, יש לך אולי רעיון איך אנחנו יוצאים מהמערה הזאת?"

פרק שניים-עשר – לשבור את המצור

"הם הגיעו לפני שנתיים. עד אז היינו משתמשים במערות רק בחורף ושאר הזמן היינו מותחים את הערסלים שלנו ביער או בשדות. אנחנו לא יודעים מאיפה הם הגיעו, בהתחלה היו רק כמה עשרות. דווקא זה היה דבר טוב – הם היו תופסים את הציפורים הקטנות והעכברים שהיו פוגעים בשדות. העורבנים התרבו והחיות הקטנות אזלו והם התחילו לתקוף אותנו. חלק רצו לברוח, אבל היינו חייבים לשמור על הנפט בשביל הציקלופ, והאמנו שבסופו של דבר העורבנים יאלצו להמשיך הלאה לחפש טרף חדש. התבצרנו במערות וחיכינו."

"ואיך אתם שרדתם?" שאל אנדה את מנהיגת השתוקים הנבחרת.

"יש לנו משלחות ליקוט שיוצאות בלילה, העורבנים משאירים כמה זקיפים ערים, אבל לרוב המשלחות מספיקות לברוח חזרה לפני שהלהקה מתעוררת ותוקפת. בעיקר אנחנו אוכלים עורבנים. שזה כנראה גם מה שהעורבנים עצמם עושים."

"הם אכלו את כל החיות ביער?"

"הכל. כל החיות ברחו או נאכלו, נשארנו רק אנחנו והעורבנים."

"חייב להיות עוד משהו."

"ברור שחייב להיות, אבל אנחנו לא יודעים מה זה, ממה הם חיים. הלהקה שלהם הצטמצמה בשנתיים שחלפו ולא רק בגלל שאנחנו צדים אותם, אבל עדיין הם מצליחים לשרוד איכשהו. שנתיים כבר זה רק אנחנו והם כאן."

"אם נצא בלילה?" ניסתה ליריק להחזיר את הדיון לעניין המרכזי ולהפסיק את הדיון בתזונתם של העורבנים.

"יש סיכוי, אפילו שגם בלי חביות הקרוסין שאתם צריכים לקחת והדוב קשה לי להאמין שתצליחו לעבור את הזקיפים בלי שהם יעירו את הלהקה."

"אני רוצה לצאת לסייר", עלה קולו הצווחני של דציצ.

"הם יחסלו אותך ברגע." הייתה תשובתה של המנהיגה, שמהטון שלה היה ברור שהיא לאו דווקא חושבת שזה רעיון רע.

"הם לא ישמעו אותי ולא יראו אותי, אני טוב בזה. אני אצא ואמצא את מקור האוכל שלהם ואחסל אותו אם אפשר – ואם לא אני פשוט אחסל את העורבנים האלו אחד אחד בזמן שהם ישנים."

"לא" לחשה מג'דרה, שישבה בפינה בעיניים עצומות וניסתה להתרכז.

"למה לא?" ענתה ליריק, "שינסה, או שהוא יצליח ולא יהיו יותר עורבנים, או שהוא יכשל ולא יהיה יותר דציצ. בכל מקרה אנחנו מרוויחים."

"מצחיק מאוד" צייץ הננס, "גם את הגרון שלך אני יכול לפתוח בזמן שאת ישנה."

"אני יודעת מה לעשות" ענתה מג'דרה ונעמדה בעיניים עצומות, "אבל אני אצטרך את החושן."

אנדה כמעט ושכח כבר את החושן שנח על חזהו, התרגל למשקלו. הוא לא ידע מה לחשוב על החפץ המוזר, רק ידע שיש בו כוח לא מוכר, נסי אפילו – כוח שהוטל עליו להיות שומרו.

"אני לא בטוח שאני יכול, למה את צריכה אותו?"

"אני עוד לא יודעת, אני רק רואה שאני עונדת אותו ומדברת עם העורבנים."

"שוב השטויות האלו?" התרגזה ליריק. "הענתיקה המצועצעת הזאת של הקופים לא תגן עליך מהעורבנים."

אנדה, לעומת ליריק, סמך על מגדת העתידות, שהוציאה אותם למסע ואפילו התריעה בזמן מהעורבנים. חוץ מזה שבלי קשר לראיית העתיד הוא לא ראה בהווה שום ברירה אחרת. הוא הוריד את החושן מצווארו והושיט אותו לכיוון ממנו נשמע קולה של מג'דרה. הוא הרגיש איך משקלו של החושן מורם ונמשך ממנו, ואחז את השרשרת רגע אחרון לפני שזאת נמשכה מידו.

מג'דרה הניחה את החושן על צווארה, היא קיוותה להרגיש משהו, לקבל חיזיון ברור או משהו אחר שיצדיק את המעשה המטורף שהיא עומדת לבצע. החושן שתק, רק השרשרת העתיקה נתפסה בתלתליה ותלשה אותם, והכאב רק משך אותה עוד יותר להווה הלא ידוע. מגדת העתידות ידעה שעוד רגע והיא מחזירה לאנדה את החושן ומוותרת, והיא ידעה שאסור לה לתת לעוד רגע הזה להגיע. מג'דרה גילתה פתאום מהו אומץ-לב, או לפחות אומץ הלב שהיא מסוגלת לו – לפעול מספיק מהר ובהחלטיות בשביל להשאר צעד אחד לפני הפחד. היא עצמה עיניה בחוזקה ופסעה במהירות לעבר היציאה, מקווה שהיא מזייפת מספיק ביטחון בשביל להשלות אפילו את עצמה.

"אני אחזור עוד שעה, תתכוננו לצאת לדרך."

פרק שלושה-עשר – מג'דרה בעקבות מג'דרה

מג'דרה לא האמינה על עצמה, אבל בתור מישהי שכל החיים חיפשה את העתיד היה נראה מטופש דווקא עכשיו לברוח ממנו. לרוב היא הייתה רואה רק תמונות, רגעים, כמו זיכרונות שבורים של דברים שעוד לא קרו. רק אחרי שנים של אימונים והתעלמות מההווה לעתים היא הצליחה להשיג הבזקים של ראייה רציפה של העתיד, לראות לשם ואז כמו שאנשים אחרים רואים את כאן ועכשיו.

אבל עכשיו, בלב יער העורבנים, היא ראתה קדימה בבירור וברצף. ולא רק שהיא ראתה את העתיד נפרש מולה, היא פסעה לתוכו. הולכת בתוך העקבות שהיא עצמה עוד לא עשתה, אבל ידעה שהיא תעשה ולכן לא יכלה לחמוק מהן. העתיד כפה את עצמו עליה, ובכל מקרה היא לא התכוונה לתת לגמד המסכן הזה להרוג את כל העורבנים או להרוג את עצמו. לעומת כולם היא ידעה שהנבואה, אפילו שהקופים שהמציאו אותה, אמיתית ושהם הולכים לעשות משהו גדול, מהפכה. שהם ימצאו את אבני החושן החסרות ויפעילו את המכשיר הטכנו-מיסטי העתיק וישנו את גורלם של הילדים המעוותים, ואולי כל הילדים כולם. הידיעה הזאת, ידיעת גורלה, נתנה לה את הכוח שחיפשה שוב ושוב בעתיד ולא מצאה עד שהגיח פתאום בהווה.

היא ידעה שאין לה מה לפחד. כל עוד היא הולכות בעקבות של עצמה שום דבר לא יפגע בה, וחוץ מזה היו לה גם חזיונות שבורים של עצמה בעתיד הרחוק יותר, אז ברור שלכל הפחות לא כאן התפקיד שלה יגמר. אף עורבן לא יפגע בה לרעה. ובכל זאת.

בכל זאת הפחד חלחל לה לעצמות, התעבה על עורה, צרב מתחת לעפעפיה. אולי בגלל שהיא הייתה רגיל להתבונן מהצד, או יותר נכון מלפני, ולראשונה מצאה את עצמה פועלת בתוך הדברים בזמן שהם קורים. אולי בגלל הלילה, שהיה אפילו חשוך יותר דרך עיניים עצומות. או אולי בגלל שרק עכשיו, כשמצאה את עצמה לבדה, היה לה זמן להבין שכל זה באמת קורה, שהמסע הגדול שהיא צפתה וציפתה לו באמת מתרחש, עכשיו מתרחש, ושהיא חלק ממנו.

היא עברה את הזקיפים בלי בעיה, הולכת בנתיב בו אף עורבן לא יראה או ישמע אותה, חולפת בתזמון מושלם מאחורי גבם, מניחה את רגלה בדיוק בזמן שמשב הרוח ייקח את הצליל לכיוון ההפוך. היא ידעה שזה לא רק היא, שראיית העתיד הרציפה מגיעה לה מהחושן, מאבן הברקת שזרחה בו מהרגע שענדה מגדת העתידות את התליון העתיק – אבל בכל זאת הרגישה גאווה על הפרי שנשאו סוף סוף כל שנות האימונים והלעג והנפילות.

 ככל שהתקרבה למקום מנוחתם של העורבנים הלכו הזקיפים והתרבו, וההתקדמות שלה הפכה לריקוד מסובך. רגע אחד היא קפאה במקומה על רגל אחת, שנייה אחר-כך היא הלכה בצעדי סרטן הצידה, עד לעץ האלון הגדול ממנו היא רצה ריצה שפופה עד לקטלב. שם היא לקחה שאיפה עמוקה לפני שעשתה שלושה צעדים לאחור בנשימה עצורה. מג'דרה לא עצרה לחשוב, לא שאלה את עצמה למה היא עושה מה שהיא עושה, רק עקבה וחיקתה בדיוק את דמותה העתידית ההולכת לפניה. היא הלכה בהווה כשמבטה כל הזמן על העתיד כמו אדם שהולך בעקבות מפת אוצר לא טורח להרים את עיניו ממנה עד שהוא מגיע לאיקס או נופל מצוק.

ופתאום דמותה העתידית נעצרה, ולמג'דרה לא הייתה ברירה אלא לעשות את הצעד האחרון שיחבר בין ההווה לעתיד.  אבן הברקת כבתה, ויחד איתה נכבה גם חלק במגדת העתידות, חוש חדש שפיתחה ועכשיו אבד לה. ככה זה להתעוור, היא חשבה, ופקחה את עיניה להווה.

 סביבה היו שישה עצים גדולים ומתים, ענפיהם החשופים מכופפים מטה תחת משקלם של אלפי העורבנים שהצטופפו עליהם. סביב כל עץ היו קשורות בהמות מכוסות אינספור צלקות ישנות וחדשות, פצעים בשלבים שונים של הגלדה. הן היו מעבר לכאב, מעבר ליאוש, אדישות עד כדי-כך להיותן חיות שהן שכחו שביכולתן למות.

ההווה, על קרחת היער, העצים המתים, הבהמות האומללות, אלפי העורבנים שנשמו את שנתם סביבה, החושך שרק נהייה סמיך יותר עכשיו כשפקחה את עיניה, בלבל אותה. פתאום היא מצאה את עצמה תוהה איך היא יודעת דברים בלי שלמדה אותם, לא בעבר ולא בעתיד. יודעת את מה שהיא תדע, אותו היא יודעת רק היא כבר ידעה אותו קודם בגלל שהיא תדע אותו אחרי.

היא הכריחה את עצמה לרדת מטבעת המוביוס. אי-אפשר להיות מגדת עתידות ולהיות מוטרדת מדברים כאלו. זמן פשוט לא עובד ככה. לינאריות זה אחד השקרים הראשונים שבני-אדם מספרים לעצמם. היא זקפה את גבה, ידעה שלהתנהג כאילו יש לה ביטחון יביא אותו, וכחכחה בגרונה.

אלפי זוגות עיניים נפקחו באחת בחושך, כל אחת מהן בוהקת תחת אור הירח החלקי שבדיוק עמד בזנית מעל. מג'דרה הסתכלה מסביב, מנסה להישיר מבט לכל אחת מהעיניים שנפקחו מולה. אלפי זוגות כנפיים נפרשו והרביצו באוויר, מייצרות רעש משק כנפיים בלתי נסבל ומערבולות רוח שהעיפו את תלתליה של מג'דרה מצד לצד, מעיפות אבק לעיניה, אפילו דרך ריסיה הארוכים והכבדים.

 "שקט!" היא צעקה. אבן הישפה שבחושן זהרה בירוק ואדום ותרגמה את קולה לשפת העורבנים. משק הכנפיים נפסק והעורבנים חזרה לנוח על הענפים, נועצים את עיניהם הבורקות במגדת העתידות הקטנה שעמדה במרכז ביתם. מג'דרה לא יכלה לחשוב מה היא אמורה להגיד, זה היה יותר מדי בשבילה באותו הרגע, אז במקום היא נזכרה בדברים שעוד לא נאמרו:

"אני יודעת שהגעתם לכאן אחרי שגירשו אתכם מכל מקום אחר – שבכל מקום האנשים קדחו ושרפו ובנו ולא נשאר לכם מקום לחיות! אני יודעת שאתם רוצים להגן על האי הזה מגורל דומה. האי האחרון שנותר לכל מי שאין לו שום מקום אחר. אני מבטיחה לכם שהשתוקים לא ישתמשו בנפט בשביל להרוס את האי הזה! תנו להם לעזוב את המערות והם לא יחזרו לעולם! תוכלו לסיים את המלחמה הזאת ולשמור על הנפט לנצח!"

לא היה לה הרבה ניסיון עם עורבנים, או חיות בכלל, אבל הייתה לה תחושה שהם משתכנעים, והמשיכה להיזכר במילים.

"וחוץ מזה תראו מה עשיתם ליער הזה, לחיות האלו – במלחמה שלכם נגד השתוקים סילקם את כל החיות ושיעבדתם את אלו שנותרו. הרגתם את היער הזה! הפכתם בעצמכם למה שאתם נלחמים נגדו! תנו לשתוקים לעזוב ותנו לחיות לחזור! כולנו, כל החיים המנודים, יכולים לחיות בשלום על האי הזה!"

איכשהו זה הרגיש לה קצת מוגזם, אבל לא הייתה לה ברירה בעניין. גרונה כאב. הנאום הזה היה רצף המילים הארוך ביותר שיצא לה להגיד עד היום, והייתה לה ידיעה מנחמת שגם לא יצא לה לדבר ככה שוב בעתיד. העורבנים המשיך להסתכל עליה, אלפי נקודות אור מהבהבות בחשכה. לא הייתה לה שום דרך לדעת אם היא הצליחה או לא, אם המבט שלהם מודד אותה כארוחת צהריים או כשליחה ראויה של הצעת פיוס. פתאום כל העיניים כמו נכבו, ורק זוג בוהק אחד נשאר בוהק בחשכה, וציוץ אחד של הסכמה נשמע.

פרק ארבעה-עשר – מפולת משהו

מג'דרה הייתה בטוחה שהעניין הסתיים. היא החזירה לאנדה את החושן וסיפרה לו על ההסכם שהשיגה עם העורבנים והלכה לפינה, להתכרבל בשינה בה זכתה ביושר. רק שהצעקות החלו עוד לפני שהספיקה להניח את ראשה ולהרפות קצת את עצימת עיניה. מג'דרה החליטה שאנדה וליריק יטפלו בזה בכוחות עצמם והשתמשה במוך שהצטבר בכיסי שמלתה כאטמי אוזניים.

רק שלא אנדה ולא ליריק לא ידעו מה לעשות עם ההתנגדות המפתיעה של השתוקים להסכם שהשיגה עבורם מג'דרה. אנדה בקושי סיים לבשר את החדשות למנהיגת השתוקים ולמועצה כשחצי מהם קמו באגרופים מונפים. שני קיצונים דרשו להשתמש בכוחו של החושן להשמיד את העורבנים, לנקום בהם על המצור המתמשך וההרוגים הרבים. המתונים, שהיו רוב במועצה, טענו שהדיבור על נקמה מיותר וילדותי ונוגד לדרכם של השתוקים – אבל שבכל מקרה אי-אפשר לסמוך על העורבנים, שההסכם הוא רק מזימה לפתות את השתוקים לצאת מהמערות ולחשוף את עצמם לתקיפה. גרוע מכולם היה חבר מועצה צעיר במיוחד, שטען בקול תקיף מלווה בנתזי רוק שכל הסיפור הוא המצאה של אנדה וחבורתו, שהם מתכוונים לנצל את הקרב הגדול שיתחולל בין העורבנים לשתוקים בכדי לחפות על בריחתם שלהם. למרבה המזל אף-אחד לא טרח להקשיב לו.

ליריק ניסתה להרגיע את הרוחות, אבל בעוקצנות שלה הצליחה רק לדרבן עוד יותר את יצר הנקמה של השתוקים. אנדה עמד מול ההמולה הזועמת חסר אונים לחלוטין, לא ידע אפילו מאיפה להתחיל ולשכנע את השתוקים לעזוב את עירם התת-קרקעית.

בדיוק באותו הרגע משהו לחש מאחוריו. ליבו של אנדה החסיר פעימה, אבל גופו לא זז. לקחו לו מספר שניות לשחרר את אחיזת הפחד בגרונו, להיזכר שהיצור היחידי שיכול להתגנב אליו ללא קול הוא משהו המסתורי, שנעלם מאז שיצאו לדרך. משהו המשיך לדבר אבל אנדה לא הצליח לשמוע אותו על רקע הוויכוחים והצעקות שרק הלכו והחריפו מסביב לשולחן המועצה.

הוא קם וגישש את דרכו לאורך הקירות, מתרחק מההמולה. הוא הצליח למצוא פינה שקטה וקיווה שמשהו טרח לבוא אחריו.

"יש למשהו רעיון!" צווח משהו באוזנו.

"אני שומע משהו, אתה לא צריך לצעוק."

"סליחה ילד עיוור! משהו מתרגש מאוד."

"לאן נעלמת משהו?"

"משהו היה כאן כל הזמן כמובן!"

"אבל לא דיברת אלי."

"לא היה למשהו משהו להגיד."

"חוץ ממני עוד אנשים יכולים לשמוע אותך?"

"וודאי. כל אחד יכול לשמוע משהו, רק צריך להקשיב!"

"ולראות אותך?"

"אתה לא יכול לראות אותי, אתה עיוור!"

"והאחרים?"

"עוד יותר עיוורים. עכשיו תפסיק לבזבז זמן. הציקלופ מחכה לנו ומשהו יודע איך לגרום לשתוקים לעזוב את המערות!"

"איך?"

"משהו מספר! משהו לוקח עכשיו את הילד העיוור עמוק לתוך המערות, ליסוד שלהן, ואנחנו נמוטט הכל וכולם חייבים יהיו לברוח!"

"נמוטט הכל?"

"בדיוק! משהו מראה לך. בוא!"

אנדה שמע את קולו של משהו מתרחק ומיהר אחריו, ממשש את דרכו לאורך הקירות.

"זה לא מסוכן מדי?"

"מה מסוכן מדי?"

"למוטט את המנהרות."

"מה פתאום. זה רעיון מצוין! אתה יכול לסמוך על משהו!"

"אבל איך השתוקים ידעו לעזוב לפני שנמוטט את המנהרות?"

"אל דאגה! אנחנו נפיל רק תומך אחד והמערות יקרסו רק קצת. הילד העיוור יגיד לשתוקים "עכשיו אתם כולכם עוזבים, אחרת משהו מפיל הכל וקובר אתכם חיים!"

"ואם הם לא יאמינו לי?"

"השתוקים יאמינו, כי הילוד העיוור יגיד את האמת!"

"אבל אתה לא הולך למוטט עליהם את המנהרות!"

"בטח שכן! כלומר לא. משהו לא הולך למוטט את המנהרות כי משהו לא יכול למוטט את המנהרות, אבל אתה תאמין שכן והשתוקים יאמינו גם!"

אנדה הרגיש שאין טעם להמשיך בוויכוח, חוץ מזה שהוא היה צריך את כל האוויר והריכוז שלו בשביל לעקוב אחרי משהו, שהמשיך לזמזם בשביל שאנדה ידע לאן להתקדם.

אנדה הרגיש את הקרירות והלחות על עורו וידע שהם מעמיקים עוד ועוד לבטן האדמה. הזמזום של משהו נפסק ואנדה מצא את עצמו עומד בלב הדממה התת-קרקעית. הוא מעולם לא שמע שקט כזה. צלול וריק. זו דממה. הייתה לו המילה הזאת, אבל רק עכשיו הוא הבין את המשמעות שלה. דממה שהתמלאה פתאום בקול רוח נורא ופעימות עזות שהרעידו את כל גופו. אנדה ידע שאלו נשימתו ודפיקות ליבו, אבל זה לא עזר. הוא לא האמין כמה הדממה רועשת, כמה היא סמיכה. נהרות של דם רחשו באוזניו. דממה. ככה זה בשביל הרואים שנגמר האור. דממה. עלטה. לא פלא שהם מפחדים מהלילה.

"למה הילד העיוור מחכה? העמוד ממש מימינך." צץ שוב קולו של משהו, מציל את אנדה מטביעה בדממה.

אנדה גישש בידיו, ובאמת במקום קיר סלע מצא עמוד עץ עבה ומרובע. אצבעותיו מיששו את העץ, חשו את דריכותו, המשקל הכבד שיושב עליו.

"התומך הראשי, השתוקים שמו אותו כאן אחרי רעידת האדמה. הילד העיוור יפיל אותו והשתוקים יהיו חייבים לברוח!"

"הם לא יוכלו פשוט לבוא ולשים אותו חזרה?"

"לא! אף-אחד לא ידרוך כאן שוב. מה שבאמת מזכיר משהו חשוב שמשהו שכח."

"מה?"

"תהייה מוכן לרוץ!"

"מוכן לרוץ?"

"כן! דחוף ותרוץ! עכשיו!"

אנדה לא ידע אם הוא יכול לסמוך על משהו אבל הוא הרגיש בבטנו שזה הדבר הנכון לעשות. משהו, למרות כל המוזרות שלו, הוא משרת נאמן של הציקלופ והילדים המעוותים, ואולי דווקא בגלל שהוא רק קול אפשר לסמוך עליו יותר מעל אנשים בשר ודם. חוץ מזה שלפי המריבות והצעקות למעלה באמת רק קריסתן של המערות תשכנע את השתוקים לעזוב את עירם.

אנדה השעין את כל משקלו, בטוח שיידרש כוח עצום להזיז את העמוד. בבת אחת העמוד התפקע לשני חלקים, כאילו מאס במשקל שהונח עליו ומהחיים בחשכה. אנדה עף קדימה, וברגע שהצליח להתייצב חזרה על שתי רגלים התחיל לרוץ ככל יכולתו, כף יד השמאלית כל הזמן במגע עם קיר המערה.

"אתה רץ בכיוון הלא נכון!" צעק משהו מאחוריו. אנדה הסתובב, נגע בקיר בידו הימנית, פתח בריצה אחרי קולו של משהו, שצווח "מהר!" שוב ושוב. אנדה לא שמע שום דבר מאחוריו, ולרגע חשש שמשהו טעה ותכניתם נכשלה. הוא לא ידע שלאדמה קצב וזמן משלה. להבנה ששיווי המשקל הופר לקח זמן להתפשט ולחלחל, הסלעים התחילו לחרוק ולהיאנח, להתעורר משינה של שנים רבות. אנדה רץ בכל כוחו מוצף חרדה כמותה לא חש מימיו. הוא אפילו לא דמיין רעש כזה, וקיווה שלעולם לא ישמע אותו שוב – קולו של הר שלם שמותח את איבריו. כמעט והוקל לו כשהאדמה תחת רגליו התחילה לרעוד ואנחות וגניחות האדמה הוחלפו ברעש המפולת.

פרק חמישה-עשר – אובדן רגעי

גם ילדים עיוורים צריכים להתפנות מדי פעם, וגם הם אוהבים לעשות את זה בפרטיות, בלי שאף-אחד מסתכל. אנדה נפרד מהחבורה המרכזית ויצא ליער, גישש בין העצים עד שמצא פינה שקטה ומוצלת, והתיישב לענייניו. הם היו מגושמים ורועשים, ואנדה סיים והרים חזרה את המכנסים הרבה לפני שהם הגיעו למרחק ראייה ממנו, אבל הוא לא חשב להימלט. כבר מרחוק הוא שמע שמדובר בשני ממזירמות, והניח שהם יצאו לצוד, או בשביל לעזור לו לחזור לקבוצה –בטח חושבים שהילד העיוור לא יכול להסתדר לבד. הם קראו לו לשלום, אמרו כל מיני דברים מהר מדי, משהו על החושן ועוד כל מיני, ומרוב הרעש שהם עשו הוא לא שמע את מי שהתגנב מאחוריו עד שהיה מאוחר מדי.

איך אנדה הצליח להעלם בלי שאף-אחד ישים לב? זו השאלה שהידדה בראשה של ליריק, בעודה רצה בעקבות אלף דוב שרחרח אחר אנדה ביער. אלפי ממזירמות צועדים בעקבות דוב ענק שמעליהם להקת עורבנים רצחנית – לא היה אף יצור באי שיעז להתעסק איתם. ליריק הייתה משוכנעת שכלום לא יקרה עד שיגיעו למפרץ של הציקלופ ועכשיו אנדה משלם את המחיר על הטעות שלה. אסור להירגע, אפילו לרגע, תמיד להניח שמשהו רע עומד לקרות. אחרי שנים באי-הילדים המעוותים היא כבר הייתה צריכה לדעת. ברגע שאתה מוריד הגנות ישר החיים יחפשו מאיפה להכניס לך. בטח כשאתה ילד מעוות. שקט זה רק סימן שהסכנה אורבת בקרבת מקום ועוצרת את נשימתה, מתכוננת לזנק עליך מאחור. וכמו בתזמון מושלם שאגה אדירה של אלף ריסקה את השקט, ושלפה את ליריק מההלקאה העצמית.

אנדה התעורר מבולבל וכאוב, לא הבין למה מעסים את פניו בסמרטוט רטוב. השאגה האדירה שנשבה על פניו הבהירה לאנדה את המצב.

"אתה תהפוך אותי גם לחירש", אמר אנדה והתרומם לישיבה.

"רציתי להעיר אותך" אמר אלף דוב.

"התעוררתי".

"אה" ענה אלף דוב, "יופי. אז אפשר ללכת לחפש את החושן."

ההבנה הכתה באנדה, תחושת המשקל שהוסר מחזהו. החושן נגנב!

"אתה מריח אותם?"

"כן, למרות שיש פה משהו מסריח אחר…" אמר אלף דוב בחיוך.

"אל תהייה דביל, תעזור לי לעלות ובוא נצא לדרך!" קרא אנדה, ותפס בפרוותו של אלף דוב, שעזר לו לעלות רק בשביל שיפסיק למשוך לו בשיער.

"אל תדאג אנדה, הם לא התרחקו יותר מדי", אמר אלף והתחיל לרחרח בעקבות חבורת השודדים.

"אני אחראי על החושן, וכבר איבדתי אותו."

"לא איבדת כלום, אם כבר הם הולכים לאבד משהו!" נהם אלף דוב ובקפיצה גדולה התחיל לשעוט קדימה בעקבות שביל העקבות המאוד ברור שהשאירו אחריהם הגנבים.

"חכו לי!" צעקה ליריק שבדיוק הגיעה לקרחת היער ורצה אחריהם בכל כוחה.

באמת לא לקח לאלף דוב יותר מדי זמן להדביק את הגנבים: שני שתוקים, אותם שני חברי מועצה שרצו להשתמש בחושן בשביל לנקום בעורבנים ולהרוג את כולם, ודציצ, הננס הרצחני, רכוב על כתפו של אחד מהם ומאיץ בו, מסתכל אחורה בחיוך של חדוות ציד.

"הגמד הזה! הפעם אני גומר אותו!" נהם אלף דוב.

"הייתי צריך לדעת! רק הוא היה יכול להתגנב מאחורי ככה."

אנדה אחז בכוח בפרוותו של אלף, שזינק קידמה וסגר את הפער בינם לבין השודדים. השלושה עצרו והסתובבו להתמודד עם הרודפים. שני השתוקים החזיקו בידיהם גרזנים, ודציצ מיהר לטפס על עץ, מחזיק סכין קצרה בכל יד ומצפה לסיבוב שני נגד הדוב.

"אני הולך לרסק אותך" סינן אלף דוב בקולו הנמוך ביותר וחשף את שיניו הגדולות, ניביו ארוכים יותר מזרועותיו של הננס.

"הפעם לא יצילו אותך ממני! אני אפשוט לך את העור!" צווח דציצ בקולו הגבוה.

אלף דוב נעמד על רגליו האחרות ושאג בכל כוחו, מה שהספיק בהחלט בשביל שאחד משני השתוקים ישמוט את גרזנו וגם את שליטתו בשלפוחית השתן.

"החושן בידנו ואנחנו לא מפחדים להשתמש בו!" צעק האמיץ מבין השניים, ונופף בידו את החושן.

אנדה הרגיש את החושן, הוא לא ידע איך, אבל הוא הרגיש אותו, שמע אותו קורא לו, מדבר אליו מתוך בטנו.

"החושן לא יעזור לכם! החושן לא רוצה לעזור לכם."

"אנחנו עוד נראה!" ענה הממזר, וענד על צווארו את החושן. תשע האבנים נדלקו, כל אחת באור שלה, והאור הלך וגבר. "רואה! לא רק אתם יכולים להשתמש בחושן! אנחנו ניקח אותו ונחזיר לכולם! קודם כל נראה לעורבנים מה זה ואחר-כך נצא וננקום כולם! אף-אחד לא יעז יותר לזרוק ילד לים! אפילו אם הוא ממזר או שתוקי או מעוות!"

"אתה עושה טעות", ענה אנדה, ולחש באוזנו של אלף דוב שיירגע, שיחכה. אלף דוב הבין שקורה משהו מוזר ונחת חזרה על רגליו הקדמיות בחבטה גרמה למטר של אצטרובלים ליפול מהעצים הסמוכים.

"החושן לא שייך לך" אמר אנדה בתקיפות, בעוד האור בחושן המשיך להתגבר, עולה עוד ועוד.

הביטחון של הממזר התחלף בפחד, ואחריו בכאב, כשהמשקל של החושן סביב צווארו הלך וגבר. הוא תפס את השרשרת וניסה להוריד את החושן הזועם מצווארו, אבל המשקל כבר היה כבד מדי והחושן משך אותו מטה לברכיו.

"בבקשה, קח את החושן חזרה! בבקשה!"

אנדה ירד מגבו של אלף דוב. "דציצ, שלא תעז לעשות כלום."

דציצ קפץ חזרה מטה מהענף שלו והניח את שתי הסכינים לפניו. "עשיתי טעות" הוא אמר, יורד לברכיו. אנדה ניגש לממזר והוריד מצווארו את החושן, שחזר מיד למשקלו הרגיל.

"אתה יכולים להמשיך אתנו", אמר אנדה, והסתובב חזרה.

"אתה רחמן מדי. תן לי לגמור את שלושתם" נהם אלף דוב, "אף-פעם עוד לא טעמתי בשר של ילד בלי אבא!". השתוקי עם המכנסים הרטובות פלט יבבת אימה מביכה.

"אלף צודק", התנשמה ליריק מאחוריהם, "הם צריכים לשלם את המחיר".

"זה בסדר, אני יודע מה אני עושה". אמר אנדה.

"אני מוכן להקשיב לך, נושא החושן – אבל תבטיח לי שפעם באה שהננס ינסה משהו תרשה לי לאכול אותו."

"הוא לא ינסה. אבל אני מבטיח – מי שינסה לגנוב מאתנו את החושן לא יזכה עוד לרחמים".

אלף דוב נהם בהסכמה מאולצת והלך אחרי ליריק חזרה לדרך הראשית. שני השתוקים והננס פסעו לאט ובזהירות אחריהם, חוששים שאנדה עוד ישנה את דעתו.

לפרק שישה-עשר – בו הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אי הילדים המעוותים – חמישה-עשר הפרקים הראשונים מתוקנים

  1. פינגבק: פרק שישה עשר – הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s