פרק שישה עשר – הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך

לכל הפרקים הקודמים בעלילת "אי הילדים המעותים"

הוא ידע שהם באים, חיכה לרגע הזה, צפה אותו, קיווה לו. ועדיין כשהוא שמע את התהלוכה מתקרבת כל מה שהוא הרגיש זה רק רצון עז להעלם. בלי לחשוב על זה בכלל הוא הזמין בור באדמה להתחבא בו, ובור באדמה אכן הגיע, ועכשיו הוא ישב בתוכו והרגיש מטופש מאוד.

הוא שמע אותם מסתובבים במפרץ שלו, מטפסים לבית שבנה לעצמו על העץ, פוסעים על סיפון הסירה שלו, וכמובן יותר מכל מתלהבים מהצ'פלין שבנה עבורם. מתרשמים מהמבער שהמציא. כבר הבינו בלעדיו איך לחבר אליו את הקרוסין שהוא ציווה עליהם לזקק מהנפט שמצא בבטן ההר. הוא שמע את האש, וידע שתוך פחות משעה הבלון יתמלא באוויר והם יהיו מוכנים לצאת לדרך.

זה הכל שלו, או יותר נכון בגללו. זו התכנית שלו, הנבואה שהוא הזמין שיוצאת עכשיו לפועל, ובמקום להמשיך ולקדם אותה, לשלוח את אנדה וליריק והאחרים לצעד הבא במסע שלהם, הוא מתחבא כאן בתוך בור באדמה. הוא שמע אותם מחפשים אותו, צועקים את שמו, או יותר נכון את הכינוי שלו כאן על האי. הציקלופ. איפה אתה אדון ציקלופ. ברלה ברלה צא החוצה.

רעש אחר מילא פתאום את הבור שלו, קולות חפירה גסים, טלפיים גדולות שדחפו במהירות רגבים וסלעים הצידה מהדרך. ותוך שניות, לפני שהספיק להגיב, חוטמו הגדול של אלף דוב בקע דרך האדמה לתוך הבור שלו, ואחריו גם הלסתות, שנפערו וחשפו מאחוריהן שיניים גדולות והבל פה שמילא את הבור הקטן בריח דיי מסריח.

"למה אתה שתול באדמה? אתה מנסה לגדל עץ של ציקלופים?" שאל אלף דוב, שדחף עוד קצת את פרצופו לתוך הבור של הציקלופ, ועכשיו הביט עליו בשתי עיניים מחייכות.

"אני עושה ניסוי." ענה הציקלופ, "אבל אני מוכן לצאת עכשיו". הוא הבריש באדישות את בגדיו, למרות שלא היה בכך צורך, ואיחל את עצמו חזרה למעלה. הוא הופיע מתחת לעץ האלון שלו, שכל יום היה אלון אחר לגמרי. כל לילה העץ צמח מעץ לבלוט, וכל יום הבלוט צמח חזרה לעץ. הציקלופ לא הצליח לשכנע את האלון להסביר לו אם זה רעיון שלו בעצמו, איזו מין צורה של מחאה, או שמתישהו הציקלופ בלי לשים לב החליט את ההתנהגות הזאת לתוך הקיום ומאז היא מתרחשת ככה.

זה לא היה פשוט להיות אל, בטח לא אל דחוי ומנודה כמו הציקלופ. היתרון הגדול היה שאת הממלכה שלו ואת העם שלו אף אל אחר לא רצה לעצמו. אף אל לא ניסה להידחף לו לאי, או לגייס את עמו, את הילדים המעוותים, האסופים ויתר היצורים הלא-רצויים. אף-אחד לא רצה בלא רצויים. חוסך לך הרבה מאבקי כוח וג'יהאדים וברוגזים שיכולים להמשך אלפי שנים. בכל זאת הוא מצא את עצמו מתרגז. עיצבן אותו שהאלים האחרים אפילו לא טורחים לחשוב על האי שלו, על היצורים שלו, עליו. אולי בגלל זה הוא התחיל את הנבואה? או שכמו העץ זה היה ככה עוד לפניו והוא לעולם לא ידע מה קדם למה, העץ או הבלוט, הנבואה או המציאות?

בכל מקרה זה לא בידיו יותר. אלף דוב שאג שאגה גדולה, והאסופים והחבורה הקטנה שיעודה היה לצאת לדרך הגיעו בריצה והקיפו אותו. הם כולם העריצו אותו, רצו בקרבתו ופחדו ממנה. הוא ידע שהם מצפים ממנו למשהו, איזה נאום או הסבר, או שיספר להם את הנבואה. היה עדיף לו היה נשאר בתוך הבור. הוא אף-פעם לא אהב לדבר מול קהל, ולא חשוב כמה ניסה לאחל לעצמו את היכולת הזאת היא פשוט לא הופיעה. בכל מקרה את הנבואה הוא לא רצה לספר. הרבה יותר טוב שהם יספרו את הסיפור שלהם בעצמם. ההתרחשות הזאת, הפרק האחרון בהקדמה למסע שלהם, הייתה יכולה להתרחש באותה מידה בלעדיו. אלים לרוב רק מקלקלים דברים.

"אז ככה יהיה. האסופים יחיו פה מעכשיו, מעכשיו המקום הזה אינו עוד מפרץ הציקלופ, אלא מפרץ האסופים. ככה זה יהיה. ליריק ואנדה ומג'דה ואלף דוב ודציצ ומשהו יצאו למסע להשיב את שלוש האבנים החסרות ולשנות לנצח את גורל כל יושבי האי, ואולי את גורל כל החיים כולם. וככה זה יהיה. בלי שאלות בבקשה."

הוא ניגש לאנדה, ואחז לרגע בחושן, הביט בו דרך כל אחת משתי עיניו השונות כל-כך. הוא יכול לשלוט בעולם בעזרת החושן. עוד יתרון באי שלו. לא רק הדברים העלובים ביותר נזרקים על-ידי האנושות והאלים לכאן, אלא גם הדברים ההפוכים. חפצים ורעיונות שעוצמתם כל-כך גדולה שאפילו הם הופכים למנודים, לא-רצויים במציאות הבינונית שלהם. מזל שהוא לא כמוהם, לא כמו האלים האחרים. במקום לקחת את המכשיר הזה, היצור הזה, לעצמו הוא ייתן לילד העיוור להבין מה לעשות בו.

הוא ידע שהוא משקר לעצמו. אם הוא היה מנסה לקחת את החושן, להשלים אותו בכוחות עצמו, החושן היה בורח ממנו. במקום למצוא את האבנים החסרות הוא רק היה מאבד את אלו שעוד ישנן. החושן ידע יותר מכל האלים ומכל בני-האדם למה הוא מסוגל, ולא אהב שמנסים להשתמש בו. מעניין אבל מה היה קורה אם. אם החושן היה מרשה לו. הוא חייב להפסיק לחשוב את זה. מילא שלרוב מחשבות מה-אם הן בזבוז של זמן, לעתים נדירות הן באמת יוצרות מציאות נוספת, וזה הדבר האחרון שחסר לנו. ובכלל אם החושן רק יחשוד שהציקלופ מתכנן משהו הוא יבטל את הנבואה או ישכתב אותה. רק זה חסר לו, שהמסע שלהם, שבאמת אמור לשנות משהו בעולם, יכשל.

הוא היישיר את מבטו עליהם, את שתי עיניו, עין הרוח שרואה רק את מה שישנו, ועין התהום שרואה רק את מה שאיננו. הוא אהב אותם מאוד. את ליריק הלבנה הוא אהב מהרגע הראשון, מהשנייה שראה באופק יצור בוהק וקטן שוחה בין הגלים הגדולים אל האי. הפעם השנייה בחייו שהמציאות הצליחה להפתיע אותו. המציאות אוהבת להפתיע את הבריות והברואים, ויותר מכל אוהבת להפתיע את האלים, אבל את הציקלופ היא התקשתה לתפוס לא מוכן. בכל זאת יש לו עיניים שונות לגמרי, פוזלות לחלוטין. כל אחת רואה לכיוון אחר ולזמן אחר. ועדיין גם אותו, שבשתי עיניו רואה את מה שהיה ואיננו, ומה שלא-היה וישנו, ומה שהיה ועוד יהיה, ומה שלא-היה ולא יהיה, היא הצליחה להפתיע. זימנה לו את ליריק, את בתו הצעירה של היש כולו. מעניין כמה זמן המציאות תיכננה את התרגיל הזה.

ליריק, הילדה הלבנה, ולצידה אנדה, ילד האופל, הילד שכולו חשיכה. בנו היחיד והבלתי-אפשרי של האין. הוא רצה לשנוא אותו, ידע עליו דברים שהילד המסכן לא יודע לנחש אפילו על עצמו, אבל הוא לא הצליח. הוא הבין יותר מדי טוב את המשחק שהם כולם מוכרחים להשתתף בו, ידע שבלי אנדה אין ליריק, ואין נבואה ואין מסע ואין תקווה. אם את ליריק הוא אהב מההתחלה, אז את אנדה הוא למד לאהוב מהסוף.

ומג'דה, הילדה שאיננה כאן אלא שם. מעניין אם יום אחד מתת הראייה שלה תגדל מספיק בשביל שהיא תראה שהיא בתו, תבין שהעיניים הסגולות העצומות שלה נוצרו מתוך עין הרוח שלו עצמו. האבא שלה ידע את זה, ידע שהיא לא הבת שלו אלא של אחר, זרק אותה לים בגלל זה, וטוב שככה הוא עשה – אחרת מג'דה לא הייתה מגיע לאי, לא הייתה מצטרפת למסע. זוהי דרכו של הציקלופ להצטרף אל אנדה וליריק, להשגיח ולדאוג להם. הוא אהב גם את מג'דרה, אהב אותה עכשיו, אהב אותה כמו שאב אוהב את בתו הממזרה.

ואלף דוב, כי בכל זאת צריך גם יצור אחד אמיתי במסע הזה, יצור שהוא מהכאן והעכשיו, לגמרי מעולם החיים. חוץ מזה שאלף דרש ממנו ולא הייתה לו אפשרות לסרב. הוא היה בטוח שמתחת לפרווה מסתתר אחד האלים העתיקים, אחד מה"הם" שמספרים עליהם. אלו שהיו בוראים עולמות שלמים של סבל וייאוש רק בשביל איזה פאנצ', בשביל להצחיק אחד את השני, בעתים שלפני הזמן, לפני שמישהו טרח להמציא את חוקי המשחק שכובלים את כולם. הוא קיווה אבל שאלף דוב הוא רק דוב, ולא אל. בכל מקרה הוא אהב אותו על האנושיות שבו.

ומשהו. עוד אחת מהשאלות שהיו לו, מהדברים הבודדים שהצליחו להסתתר מעיניו השונות והפוזלות של הציקלופ. משהו חיכה לו על האי עוד לפני שהוא ברא את האי. לפעמים הוא חשד במשהו שהוא בכלל המישהו, המי-יודע, הככה-זה, המקרה, האיך שלא קוראים לו – אותה ישות שכתבה את כל חוקי המשחק בשביל כלום, שעשתה סדר ושמה סוף בסוף והתחלה בהתחלה, והפכה את כל הבלאגן שעשו האלים הקדומים למציאות האחת הזאת. אבל משהו התעקש תמיד שהוא משהו וזהו.

מלך העורבנים הולך להצטרף למסע בהפתעה, והציקלופ השתדל לשמור את זה כהפתעה לא רק בשבילם אלא גם בשבילו, השתדל לא להציץ קדימה ולגלות מה יהיה חלקו במסע. בכל זאת גם הציקלופ,  אולי אפילו יותר מיצורים אחרים, אהב הפתעות.

ואחרון ובכלל לא חביב היה דציצ. המושלם, הננס, הרוצח. אנדה בחר בו, כמו שליריק בחרה את מג'דה כבת-לווייתה. היה בזה מן ההיגיון. ילדת הרוח בחרה את המגידה וילד התהום בחר את הרוצח. הציקלופ ידע שהוא אמור לאהוב גם את דציצ, אבל לא היה לו חשק עכשיו.

מצחיק, חשב לעצמו הציקלופ ולא חייך אפילו קצת, שהם עברו כבר לא מעט ביחד, ועדיין המסע שלהם עוד לא התחיל. הוא הביט על החבורה הקטנה, החבורה שאולי אפילו תצליח, אם ירצה המקרה, או מי יודע מי יחליט, או אם ככה זה יצא, לשנות את סדרי בראשית. הלוואי וישנו. בשביל מה בכלל יש סדר אם לא בשביל שיהיה מה לבלגן?

"הכל כבר מוכן על הצ'פלין, אוכל וצידה ובגדים וכל מה שתצטרכו. הנבואה היא שאתם תמצאו את שלושת האבנים החסרות, ותשתמשו בכוחו של החושן לשנות את גורל כולנו לעולם ועד. כך יהיה. צאו לדרך ובהצלחה!".

הוא ידע שהם מצפים ממנו לעוד משהו, אבל לא היה לו מה לתת. הוא רצה לחבק את מג'דה לפני שהיא יוצאת לדרך, ידע שיש תת-סעיפים בנבואה שעלולים בהחלט לגרום למותה. גם היא רואה אותם, המסכנה. אבל הוא לא היה מהאבות המחבקים, אם הם יצליחו במסע שלהם אולי גם זה ישתנה. הוא חייך אליהם חיוך, וניזכר במתנות שהשאיר להם בצ'פלין, מתנה מיוחדת לכל אחד ואחת מהם. לפחות זה.

הוא קיווה את עצמו חזרה לבור שלו, שם הוא התעטף בגולם שהיה עושי מחוטי זמן דקים ועדינים. הוא רצה לישון קצת, לא להיות קצת, ידע שאם הוא יצטרך להרגיש את הזמן חולף בקצב הקבוע שלו, לחכות לנצח שייקח לסיפור להתרחש, הוא יאבד את דעתו, אם בכלל יש לו אחת.

 

בהקדם יפורסם הפרק הבא: פרק שבעה-עשר – מתנות הציקלופ וענן האובדן

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרק שישה עשר – הציקלופ יוצא לאור והמסע יוצא לדרך

  1. פינגבק: אי הילדים המעוותים – חמישה-עשר הפרקים הראשונים מתוקנים | אמנות בדידה – pixel art

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s