כולנו אותה העוגייה

זה היה יום מיוחד מאוד למרות שהיה מדובר ביום חמישי. מיום ראשון מרגריטה כבר התחילה להתרגש ורק רצתה שהימים יעברו כבר ויום חמישי יגיע. יום ראשון, ויום שני, ויום שלישי ורביעי… לא היו שום קיצורי דרך, ואי-אפשר היה לדלג לא על שני ולא על שלישי, ובטח לא על רביעי. זה היה קשה וארוך ובעיקר בוצי, אבל בסוף כל הימים חלפו ויום חמישי סוף סוף טרח להופיע.

באותו יום חמישי מרגריטה לא נכנסה בבוקר לבית-הספר. במקום היא וכל הכיתה עלו על אוטובוס מיוחד שחיכה להם ליד שער הכניסה. הם נסעו זמן רב, או לפחות ככה זה הרגיש למרגריטה, שכל הדרך רק חיכתה כבר שהאוטובוס יעצור, שהם כבר יגיעו. ומרוב שהיא ציפתה הזמן בכוונה החליט לעשות דווקא ולא לעבור, ומרגריטה כבר חשבה שהם לעולם לעולם לא יגיעו, ובדיוק אז האוטובוס עצר פתאום, וכולם ירדו. המורה סידרה אותם בזוגות ומרגריטה הייתה כל-כך שמחה שהיא אפילו לא התרגזה שהיא בזוג עם אבנר. במקום היא החליטה שזה זמן טוב לספור צעדים. אחד, שתיים, שלוש… ככה ימין ואז שמאל, עד שהצעד הארבעים ושבע נבחר לעבור דרך הדלתות הכבדות הגדולות שהובילו לתוך מפעל העוגיות.

את צעד ארבעים ושמונה מרגריטה כבר שכחה לספור. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

השד בארמון

היה היה ארמון, וכמו הרבה ארמונות אחרים לארמון הייתה מלכה, ולמלכה היו יועצות ויועצים ולוחמות ולוחמים ושומרות ושומרים ומשרתות ומשרתים.

המלכה, לא כמו הרבה מלכות או מלכים אחרים, הייתה מלכה טובה וחכמה. לא פעם היא נהגה לצאת לסייר בממלכתה הגדולה, לדרוש בשלום תושביה ולהושיט להם יד במה שיצטרכו עזרה בו.

ובאחד הימים, בעת שיצאה המלכה לאחד מסיורייה ועזרה לתושביה בבציר הגמבה, התגנב לתוך הארמון שד פצפון. להמשיך לקרוא