השד בארמון

היה היה ארמון, וכמו הרבה ארמונות אחרים לארמון הייתה מלכה, ולמלכה היו יועצות ויועצים ולוחמות ולוחמים ושומרות ושומרים ומשרתות ומשרתים.

המלכה, לא כמו הרבה מלכות או מלכים אחרים, הייתה מלכה טובה וחכמה. לא פעם היא נהגה לצאת לסייר בממלכתה הגדולה, לדרוש בשלום תושביה ולהושיט להם יד במה שיצטרכו עזרה בו.

ובאחד הימים, בעת שיצאה המלכה לאחד מסיורייה ועזרה לתושביה בבציר הגמבה, התגנב לתוך הארמון שד פצפון.

השד, כמו שדים אחרים, היה חצי שובב וחצי מוזר. הוא התגנב בזריזרות לארמון, ישר לתוך האולם המרכזי, ושם הוא טיפס צ'יק צ'ק על הכיסא של המלכה והתיישב בדיוק באמצע שלו כאילו כלום.

ככה פתאום, שד על כס המלכות.

בכיר היועצים, שנמנם אותה שעה בכורסה שלו לצד כס המלכות, התעורר פתאום ולא האמין למראה עיניו. הוא שפשף פעם וגם פעמיים, וקם ושטף פנים, ואפילו צבט את עצמו. זו לא טעות ולא חלום – שד על כס המלכות!

"קום והסתלק שד מטונף!" נזף היועץ בזעם.

והשד הקטנן, הקטנטנן, המוזר, התנפח טיפה, באמת הפך קצת מטונף, וריח רע התחיל לעלות ממנו.

יתר היועצים והיועצות שנמנמו אף הם בחדר הסמוך מיהרו פנימה לראות מה פשר הצעקות והריח, ועל הכיסא הם ראו את השד. מייד הם הצטרפו ליועץ הבכיר והחלו לצעוק ולזעוף "הסתלק שד מצחין! שד מגעיל! שד דוחה! אתה מטנף את מושבה של המלכה!" הם התחילו לצעוק.

והשד התנפח עוד קצת, והסריח עוד קצת, ונהייה מגעיל ומצחין ודוחה, ואפילו החל לטפטף ממנו בוץ משונה וללכלך את כס המלכות.

והיועצים והיועצות בעצמם התחילו להתנפח ולהאדים, להתנשף ולהתנשם מרוב כעס. "אתה לא משאיר לנו שום ברירה חתיכת שד מלוכלך ומגעיל ומכוער שכמוך, אנחנו נסלק אותך מכאן בכוח!"  צעק היועץ הבכיר בכל כוחותיו.

והשד רק ישב שם, התנפח עוד, הסריח עוד, והפך רק יותר מלוכלך ומגעיל ומכוער.

היועץ קרא מהר לכל המשרתים והמשרתות שיעזרו לו לסלק את השד, שנכנסו והתחילו לצעוק גם הם, ונפנפו בסמרטוטים ומטאטאים, ואימו על השד שאם הוא לא מסתלק עכשיו אז…

והשד, שכבר לא היה שד פצפון, רק התנפח עוד יותר, והסריח עוד, והפך אפילו יותר מגעיל ויותר מצחין ויותר דוחה ויותר מפחיד… ועורו הפך ללחלוחי ומצחין ושערות קש ארוכות צמחו ארוכות מהאוזניים!

ואחרי כל המשתרים נכנס בריצה המנקה של הארמון, שממרחק בטוח שפך על השד את דלי המים איתם סיים הרגע לשטוף את הרצפה!

והשד, שכבר לא היה שד פצפון ואפילו לא שד קטן, רק התנפח עוד יותר, והסריח עוד, והפך אפילו יותר מגעיל ויותר מצחין ויותר דוחה ויותר מפחיד… טפטפו ממנו מים דלוחים!

הגיעה השפית של הארמון וזרקה על השד ביציים ועגבניות!

והשד, שכבר היה שד בגודל בינוני ומעלה, רק התנפח עוד יותר והסריח עוד יותר והפך אפילו יותר מגעיל ויותר מצחין ויותר דוחה ויותר מפחיד… והוא הסריח כמו ביצה מקולקלת, וכתמים אדומים מכוערים הופיעו על גופו ופניו.

"אתה לא משאיר לי ברירה", צווח בכיר היועצים בזעם וקרא לשומרי הארמון שיפתרו את הבעייה.

הגיעו השומרים והשומרות לסלק את המפלצת. הם צעקו על השד בקולם הסמכותי ומטיל המורא, ונופפו מולו באלות המאיימות שלהם.

והשד, שכבר היה שד גדול למדי, רק התנפח עוד יותר והסריח עוד יותר והפך אפילו יותר מגעיל ויותר מצחין ויותר דוחה ויותר מפחיד… וזרועותיו התנפחו מאוד, ואפילו יצאו לו זרועות חדשות, מאיימות ומפחידות. ואם זה לא מספיק גרוע הוא התחיל להשמיע קול גרגור מפחיד כמו של מפלצת שאכלה דינוזאור שאכל טרקטור.

לא הייתה ברירה, אז קראו השומרים והשומרות לצבא הממלכה שיסלק את השד הענק והמפחיד שהתיישב על כיסא המלך.

הגיעו החיילים עם חרבות וחניתות וחיצים וקשתות, ותקפו את השד בכל כלי הנשק שלהם.

והשד, שכבר היה שד כל-כך גדול שראשו פגע בתקרת הארמון, רק התנפח עוד יותר והסריח עוד יותר והפך אפילו יותר מגעיל ויותר מצחין ויותר דוחה ויותר מפחיד… ונהיו בו מורסות מגעילות שהשפריצו חומצה מסוכנת, והנוזלים הדוחים שנשפכו ממנו הפכו לרעילים, ומכל האצבעות שלו, גם ברגליים וגם בכל הידיים, יצאו ציפרונים חדות כמו להבים!

היה ברור שאין מה לעשות. השד פשוט גדול מדי ומפחיד מדי ומצחין מדי ומסוכן מדי. חייבים לנטוש את הארמון! היועץ הבכיר כבר החל לנהל את הפינוי, וחשב איפה יקימו למלכה שלהם ארמון חדש, אך למרבה המזל בדיוק באותו הרגע היא, עצמה וכבודה והוד מעלתה, חזרה לארמון.

המלכה התעייפה מהעבודה ורצתה כבר להתקלח מהבוץ ולאכול ארוחה טובה, אך ברגע שנכנסה לארמון והריחה את האוויר המצחין הבינה שקרה משהו רע ונורא בהעדרה, עוד לפני שכל אנשי ונשות הארמון הקיפו אותה וזעקו שחייבים לברוח, להסתלק, שאת הארמון כבש שד מרושע ומגעיל מאין כמוהו, מפלצת דוחה ומאיימת – ושפשוט אין מה לעשות נגד רשע מרושע שכזה!

המלכה התעלמה מכולם ומכולן, רק שלחה את השפית שלה להכין ארוחת ערב חגיגית, וציוותה בנימוס שיערכו גם מקום נוסף בשולחן, ושיכינו לה אמבטיה חמה וריחנית ושיכינו אמבטיה נוספת, חמה וריחנית לא פחות, בחדר האורחים.

המלכה נכנסה לחדר המלכות, שהשד הענק והמבחיל כבר מילא אותו כמעט לגמרי, והנוזלים הדוחים כיסו כבר את הרצפה, והאוויר היה רעיל מהריח המצחין שעלה ממנו. המלכה לא עצרה, לא אטמה את האף, רק נכנסה פנימה בצעד בטוח וניגשה לשד ואמרה לו כך: שלום ידידי, כמה נחמד ויפה שקפצת לבקר!

והשד נהייה פחות מנופח, ופחות מסריח, ואפילו פחות מגעיל ופחות מצחין ופחות מפחיד… והוא חייך למלכה, וכבר לא היה מאיים כל-כך.

והמלכה הוסיפה ואמרה: חבל שלא הודעת לי מראש שאתה בא לביקור, הייתי מכינה את הצוות שלי, והם היו דואגים לך לארוחה ומקלחת ובגדים נקיים.

מיד התכווץ השד לחצי, ומיד הפך פחות מסריח ופחות דוחה ופחות מגעיל… וכל המורסות וכל הנוזלים המגעילים נעלמו כלא היו וכל האדים המצחינים התנקו מאוויר הארמון.

והמלכה ניגשה והושיטה את ידה לשד לברכו לשלום.

והשד נהייה עוד פחות מנופח, ועוד פחות מסריח וממש פחות מפחיד… והלהבים שצמחו לו כציפורניים נעלמו אף הן. כל צוות הארמון, היועצת והמשרתים והשומרים והחיילים, עמדו ולא האמינו כשלקח השד את ידה של המלכה בעדינות ובכבוד.

ואם זה לא מספיק, אז המלכה לקחה את השד וחיבקה אותו בין זרועתיה – והשד מייד התכווץ לגודל המתאים לחיבוקה של המלכה.

"בוא ידידי, הכנו לך אמבטיה חמה ואחר-כך נשב ונאכל ביחד ארוחה הראויה לאורח מכובד שכמוך", אמרה המלכה, והובילה את השד מכס המלכות לעבר חדר האורחים.  כל היועצים והיועצות המשרתים והמשרתות הבינו את מעשיה של המלכה והתייחסו לשד בכבוד ובנימוס. פרסו לפניו את השטיח האדום השמור לאורחים המכובדים ביותר, והשתחוו לפניו בנימוס וביראת כבוד. כל צעד שעשה על השטיח האדום השד נהייה פחות מנופח, ופחות מסריח, פחות מגעיל, פחות מפחיד…עד שהשד חזר להיות השדון הקטן והפצפון שנכנס לארמון בתחילת אותו היום.

היועץ הבכיר בכבודו ובעצמו לא יכל להאמין שכל הבלאגן התחיל בגלל שד כזה קטן… או יותר נכון בגלל שהוא הקים כזאת זעקה ומהומה סביב שד כזה קטן. ובדרך הפיצוי, ולמען התיקון, הציע היועץ הבכיר לסייע לשדון להתרחץ ואפילו לסבן לו את הגב!

באמבטיה השדון רק התכווץ עוד יותר, ואפשר כבר היה לחשוב שמדובר בכלל בפיה חמודה ומצחיקה שמפיצה ריח טוב ונעים של סבון.

בארוחת הערב עם כל ביס השד, במקום להשמין, רק התכווץ עוד ועוד, חוץ מהבטן שלו שהלכה וטפחה, ומכל מה שהיה מפחיד ונורא נותר רק שדון פצפון עם כרס מצחיקה. כל אנשי הארמון צחקו ברוח טובה, ואמרו לשד כמה שטוב שהוא בא לבקר, ואפילו חשבו ככה באמת. והמלכה החכמה, עכשיו כשכולם נרגעו, והשד חזר למידותיו המקוריות, שאלה: ידידי השד המכובד, אז בעצם מה הסיבה שזכינו לביקורך?  השד ניגב את פיו במפית גדולה, הביט בעינייה הטובות של המלכה, חייך, תקע גרפס גדול, ונעלם.

ועד היום אנחנו לא יודעים את התשובה.

.

.

.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “השד בארמון

  1. פינגבק: כך שמעתי – כולנו אותה העוגייה | אמנות בדידה – pixel art

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s