השד בארמון – גרסה שנייה

זה היה יום שלישי אחה"צ, וכמו כל שלישי אחה"צ, המלכה סופיה לא קיבלה קהל באולם הכס. זה לא היה קל להיות המלכה, כל הזמן להחליט ולשפוט ולקבוע. בייחוד שהמלכה סופיה השתדלה להחליט ולשפוט ולקבוע בצורה שתטיב עם כל התושבים שלה. המלכה סופיה הייתה מלכה טובה, שידעה שהכתר לא נועד בשביל שכולם יראו אותו ויכבדו אותה, אלא בשביל שהיא תמיד תחוש את המשקל שלו על הראש שלו ותזכור שהמלכה קיימת בשביל הממלכה ובזכות הממלכה, ולא להפך.

אבל המלכה סופיה הייתה לא רק טובה אלא גם חכמה, והיא ידעה שבשביל להטיב עם כל תושבי הממלכה, היא חייבת קודם-כל להטיב עם עצמה. אז למרות שתמיד היו עוד אנשים שהיו צריכים את עצתה, ועוד החלטות חשובות, ועוד התייעצויות, ועוד פסקי דין וצווים לחתום – בימי שלישי אחה"צ המלכה הייתה מניחה את הכתר ואת יתר מעמס המלכות בצד ולוקחת קצת זמן לעצמה.
ביום שלישי אחה"צ הזה המלכה סופיה יצאה לעבר היער הגדול ששכן מאחורי הארמון שלה, שם היא אהבה ללכת לאורכו של פלג המים שזרזף בינות לעצים, לאסוף פטריות או להריח פרחים, ובעיקר לא לפגוש אף אחד ואף אחת וודאי שלא לדבר איתם ואיתן. קצת זמן להיות רק סופיה, ולא המלכה סופיה.
ובזמן שהמלכה סופיה בילתה לה ביער, הסתנן לתוך הארמון שד.
זה היה שד קטן ומצחיק, עם שתי שיניים בולטות, אוזניים שפיציות, פלומת שער אדומה ומתולתלת שצמחה רק מהקצה של השפיץ של הראש שלו, וכרס עגולה עגלגלה מתגלגלת, שהייתה יותר גדולה מכולו ביחד והלכה לפניו לכל מקום.
אנשים לרוב לא מבדילים בין שדים, ולכן הם טועים לחשוב שכל השדים רעים, אבל זה לא נכון. יש שדים רעים, ויש שדים טובים, אבל רוב השדים הם גם-וגם – כמו רוב האנשים, שהם גם גם-וגם. לשד שנכנס לארמון קראו ארנולד, והוא היה שד בלמסן. שדים בלמסנים נתפסים לרוב כרעים למרות שאין להם באמת שום כוונות רעות. הם פשוט שדים שמאוד אהבים לאכול ובגלל זה לרוב נתקלים בהם במטבח או במזווה, יושבים באמצע ערימה של סירים שפוכים, צנצנות שבורות ושקיות קרועות, בולסים ובולסים.
ואם זה לא מספיק, אז גם קורה לא פעם שמרוב רעב, השדים הבלמסנים שוכחים לדפוק בדלת ולבקש רשות, או שהם היו שוכחים לנגב את הרגלים בכניסה, והיו מלכלכים את הרצפה והשטיחים בבוץ. מה שעוד יותר גרם לרוב האנשים לא לחבב את השדים הבלמסנים.
אבל ארנולד היה שד מסור וטוב-לב, ולכן דקדק בכל דקדוקי הנימוסין, ונהג לפי כל כללי ההתנהגות. לפני שהוא נכנס לארמון הוא ניקה היטב את כפות הרגליים, ווידא שאין עליהם אפילו לא שמץ של בוץ, ואף לא גרגר של עפר. הוא גם גירד מתחת לציפורני ידו הימנית עם ציפורן בהונו השמאלית, ואחר-כך מתחת לציפורני ידו השמאלית עם ציפורן בהונו הימנית. אחרי שוידא שציפורניו נקיות הוא השתמש בהן לנקות את אוזניו. הוא סלסל את התלתל האדום לראשו ולקינוח קינח את אפו. מישהו היה צריך לשפר את שמם הטוב של השדים הבלמסניים – וארנולד לקח את המשימה על עצמו במלוא הרצינות.
אחרי שסיים להתנקות ושיפר את הופעתו כמיטב יכולתו, נכנס ארנולד בשער הראשי של הארמון, שם נמנמו שומרי המלכה. לרוב היו המוני אנשים שנכנסו ויצאו מהארמון לבקר את המלכה, ואת כל אחד ואחת מהם השומרים היו צריכים לברך לשלום, ולברר מה העניין, ואם זה דחוף או לא דחוף, ולוודא שלא נדחפים או עוקפים, וגם שלא נרדמים או בשירותים בדיוק כשהתור מגיע והמלכה מחכה. וכשהיו המוני אנשים, השומרים לא יכלו לנוח בכלל – אז כמובן שהם ניצלו את שלישי אחה"צ למנוחה הגונה. ולכן לא היה מי שיבשר על בואו של ארנולד.
אחרי שעבר בחצר הארמון נכנס ארנולד ישר לאולם הגדול, שם נמנמו המשרתים. כמו השומרים הם נהנו מכך שלא היו המונים של מבקרים ומבקרות להאכיל ולהשקות ולנקות אחרי. ולכן גם שם לא היה מי שיבשר על בואו של ארנולד.
ואחרי האולם הגדול נכנס ארנולד לחדר הדיונים, שם ישבו ונמנו כל היועצים והשופטים של הוד מעלתה. גם הם, כמו השומרים והמשרתים, נהנו מכך שלא היו המונים של מבקרים שצריך לשמוע ולייעץ ולשפוט אותם. ולכן גם שם לא היה מי שיבשר על בואו של ארנולד.
ואחרי חדר הדיונים נכנס ארנולד לאולם הכס, שם ניצב כס המלכות הריק, בו לא ישבה המלכה סופיה, מאחר והיא הייתה בטיול ליד הפלג ביער. וודאי שגם שם לא היה מי שיבשר על בואו של ארנולד.
ארנולד עבר את כל החדרים בארמון, שהיו או ריקים או מנומנמים, עד שהגיע למטבח, שם עמלה השפית של הארמון על ארוחת הערב. השפית לא ניצלה את שלישי אחה"צ בשביל לנוח. היא ידעה שהמלכה תחזור מהטיול שלה רעבה, ורצתה לנצל את השקט והזמן בשביל להכין לה ארוחה מפוארת ומדוייקת בדיוק לפי טעמה (והאם מדובר היה בטעמה של השפית, או בטעמה של המלכה? ודאי שהתשובה ברורה לכולנו).
השפית הייתה כל-כך עסוקה בבישולים שהיא בכלל לא ראתה את ארנולד, שנכנס למטבח בשקט ובנימוס, והתיישב על שרפרף העץ הקטן, ליד שולחן העץ החשוף עליו הייתה השפית בוררת עדשים ולשה בצק, ולפעמים אוכלת ארוחות קטנות בין הארוחות הגדולות. ארנולד קשר לצווארו סינר, הניח מולו צלחת, אחז בידו הימנית בכף, ובשמאלית במזלג, וציפה בדממה סבלנית שהשפית תואיל כבר לשים אליו לב ותיתן לו דבר מה לאכול. ארנולד היה מאוד גאה בעצמו, כי למרות שהוא היה שד בלמסן, ולמרות שהוא כבר היה רעב מאוד, ולמרות שבישולי יום שלישי של השפית הדיפו ניחוחות שמילאו את נחיריו הגדולים של ארנולד, והפכו לריר שמילא את פיו, הוא ישב וחיכה בשקט ובנימוס ובסבלנות.
הוא חיכה בסבלנות עד שהשפית סיימה לתבל את התבשיל, לטגן את תפוחי האדמה, ולנעוץ קיסם בתוך העוגה שבתנור. רק אז היא הרימה את ראשה וראתה אותו, יושב ומחכה בסבלנות ובנימוס. אבל איכשהו במקום להציע לו מנה ראשונה היא התחילה לצעוק.
ארנולד ממש לא הבין מה קורה. הוא עשה הכל נכון! זה לא שהשפית נכנסה ותפסה אותו יושב באמצע המחסן שלה וזולל את כל המצרכים שהיא בנתה עליהם לארוחת הערב. הוא ישב בשקט וחיכה בנימוס. והבלבול של ארנולד רק התגבר כי אחרי הצעקות התחילו לעוף עליו גם מחבתות, ולא נותרה לו ברירה אלא לברוח.
ארנולד החליט להסתלק מהארמון וברח לחצר, שם התעוררו השומרים מהקול שעלה מכל הבלאגן. במקום להכריז על בואו של האורח המכובד, כמו שנהוג בארמון, השומרים התחילו לזרוק עליו חפצים ולצעוק עליו. ארנולד, פגוע ומבולבל, ולא מבין איך נענה בכזאת רעה על התנהגותו הטובה, שינה כיוון וברח לאולם הגדול. שם התעוררו המשרתים מהקול שעלה מכל הבלאגן, ובמקום להציע לארנולד כיסא וכוס של תה קר, כמו שנהוג בארמון, גם התחילו לזרוק עליו חפצים ולצעוק עליו. וארנולד המשיך לברוח ונכנס לחדר הדיונים. שם התעוררו היועצים והשופטים מהקול שעלה מכל הבלאגן, ובמקום לברר מה מטריד את ארנולד ואיך הם יכולים לסייע לו, כמו שנהוג בארמון, הם התחילו לזרוק עליו חפצים ולצעוק עליו. וארנולד המשיך לברוח ונכנס לחדר הכס. ובחדר הכס לא היה אף אחד שיצעק עליו או יזרוק עליו דברים, כי המלכה סופיה יצאה לטיול שלה, וארנולד הלחוץ והאומלל הבין שאין לו ברירה ויש רק דרך אחת להציל את עצמו משלל הצעקות והחפצים שהושלכו עליו. הוא תפס את הכתר שהניחה המלכה, טיפס על כס המלכות שלה, שהיה גדול עליו בכמה מידות, התיישב ישר במרכזו והניח את הכתר על ראשו.
סופיה הרגישה שמשהו משונה עוד לפני שעברה בשער הארמון. היא ידעה שהשומרים שלה מנצלים את שלישי אחה"צ לנוח, אבל בכל זאת מישהו מהם בדרך כלל היה ניצב בשער להכריז על שובה, ולו רק בשביל שהמשרתים ידעו להתעורר ולהתחיל את ההכנות לארוחת הערב. הפעם לא רק שלא עמד אף שומר ער בשער, גם לא ישב שם אף שומר מנומנם.
אחרי שהיא עברה בשער היא כבר הבינה שבאמת קרה משהו מיוחד בהעדרה. בכל מקום היו חפצים הפוכים. חצר הארמון, והאולם הגדול, וחדר הדיונים. בכל מקום רהיטים הפוכים, וכלים שבורים, ובלאגן כזה שהיה אפשר לדמיין שסופה שלמה חלפה דרך הארמון… מה שקרה רק פעמיים בדברי ימי הממלכה, והיה מוזר למלכה סופיה שיקרה בשלישית דווקא ביום שלישי אביבי שכזה.
רק כשנכנסה לאולם הכס ראתה המלכה סופיה שלא מדובר בסופה אלא בשד קטן ועגלגל, בארנולד, שישב על כס המלכות וזלל וזלל בשמחה גדולה, וסביבו כל השומרים והמשרתים והיועצים והשופטים כורעים ברך ומשפילים מבט ולא יודעים מה לעשות, והשפית המסכנה רצה הלוך ושוב מהמטבח לספק את תאבונו האין סופי של השד הבלמסני.
המלכה סופיה הביטה סביבה בדממה. הראשון שהבחין בה היה ארנולד, שמיהר לנגב את פניו מכל שאריות האוכל שדבקו בהם. הוא התבייש פתאום נורא. הוא נזכר שבכלל התכוון להיות מנומס ולהוכיח שהשדים הבלמסנים בכלל לא גרועים כמו שמספרים עליהם, ובמקום זה, יצא לו לתפוס את כס המלכות וללכלך אותו בפירורים ושאריות. לאט לאט כל השומרים והמשרתים והיועצים והשופטים קלטו שהשד הפסיק לאכול, והפנו את מבטם לאחור, והבחינו אף הם שהמלכה חזרה. הם הפכנו אליה מבט אומלל ומתנצל, כי הם ידעו שהם עשו טעות חמורה, וכל אחד מהם הרגיש שזה רק בגללו שאת המקום של המלכה תפס שד.
גם השפית, שבדיוק נכנסה פנימה בריצה עם עוגת שוקולד תות בשלוש שכבות, עצרה פתאום, וראתה את המלכה, ופשוט קפאה במקומה. והדממה הגדולה והמביכה הציפה את חדר הכס, עד שלפתע ארנולד לא יכל להתאפק יותר, וברח לו גיהוק שהרטיט את כל כרסו הגדולה. הוא תפס את פיו בשתי ידיו לנסות ולהשתיק את הגיהוק, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הגיהוק ברח והדהד בחדר הכס, ואחריו השתררה שתיקה אפילו סמיכה וכבדה עוד יותר. והדממה העוד יותר גדולה ועוד יותר מביכה הציפה את חדר הכס, עד שלפתע המלכה לא יכלה להתאפק יותר, והיא התחילה לצחוק.
היא צחקה וצחקה וצחקה, ואף אחד מהשומרים והמשרתים והיועצים והשופטים לא הבינו מה מצחיק, והם כולם רק חשבו בראשם באיזה צרה הם ומה הם יעשו אחרי שהמלכה תפטר אותם ותסלק אותם מהארמון. רק השפית הבינה וצחקה וצחקה, ומרוב שהיא צחקה נפלה לה העוגה ישר על ראשו של ראש היועצים, אבל זה לא היה נורא כי גם ככה הוא היה הכי אומלל שהוא יכול להיות ועוגת שוקולד תות בשלוש שכבות שנחתה על קרחתו ונזלה במורד עורפו לא העלתה או הורידה דבר. וגם ארנולד צחק, כי הוא הבין פתאום שהמלכה יודעת בדיוק מה קרה, ושהיא לא כועסת עליו בכלל. והוא ירד בזהירות מכס המלכות הגבוה, וניגש למלכה. הוא רצה לתת לה את הכתר, אבל ידיו היו מרוחות בכל המאכלים שבלס, אז הוא רק הרכין את ראשו, והמלכה לקחה את הכתר שלה חזרה בעצמה, והניחה אותו על ראשה.
היא חשבה לתת לכל השומרים והמשרתים והיועצים והשופטים להמשיך לכרוע ברך ולהיות אומללים, אבל כמו שכבר אמרנו – המלכה סופיה הייתה מלכה טובה.
"קומו, ותסדרו את הבלאגן שעשיתם! ופעם באה שמגיע אורח לארמון אני מצפה שתארחו אותו כמו מלך או מלכה – אבל אל תהפכו אותו לאחד!".
וכל השומרים והמשרתים והיועצים והשופטים נשמו בהקלה ומיהרו לסדר את כל הבלאגן שעשו, והמלכה יצאה בינתיים מהדלת שמובילה למטבח, וסימנה לשפית ולשד שיבואו אחריה.
"אני מקווה שעוד נשאר משהו לאכול במטבח", אמרה המלכה.
ארנולד השד חייך וליטף את כרסו הגדולה בצפייה.
והשפית רק צחקה וצחקה.
.
.
.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s