מעשה משלושה בעלי רצון

חלק ראשון – סנדלר שלא חסר לו דבר

באחת השכונות הפחות אופנתיות של עיר הבירה, ישב לו סנדלר שלא חסר לו דבר. הוא היה יושב כל יום בסדנתו הקטנה, ובזמן המועט שעבד, ובזמן הרב שבילה בלחכות לעבודה, היה מקשיב ברדיו לשירים יפים בשפת ארץ מולדתו, אשר אותה דיברו אך מעטים בעירו של המלך.

הסנדלר היה מבצע תיקונים פשוטים, מאחר ויכולתיו היו מעטות, ועבורם דרש סכומים שגרמו אפילו לקבצני עיר הבירה לצחוק. אך הוא היה שמח בחלקו. הייתה לו קורת גג, ואוכל על השולחן, ואמנם הוא לא היה טוב במלאכתו וגם לא מצא בה סיפוק מיוחד, אך השירים מהמולדת הנעימו את עבודתו וקצבו את יומו.

יש שיגידו, והיו שאמרו, שמדובר היה פשוט במקרה של דמיון לא-מפותח במיוחד – אך זה לא שינה את העובדה הפשוטה: לסנדלר מעולם לא חסר דבר.

כי מעבר לקורת הגג, והאוכל, והפרנסה הפשוטה, והשירים מהמולדת, הסנדלר אהב את אשתו בכל מאודו.

ואשת הסנדלר אף היא אהבה את בעלה. אמנם לא בכל מאודה, אבל מאוד מאוד. בזמן שהוא היה יושב מולה ערב ערב ומתענג על התבשילים הדלים שהכינה לו, היא דמיינה מה הייתה מכינה לו אם רק היה ברשותה קצת יותר כסף לקנות בו מצרכים. בזמן שהוא היה עובד ושר, היא לא ראתה את החיוך המסופק שעל פניו, אלא את החיוך המלגלג על פניהם של העוברים ושבים. היא לא שמעה אותו מזמם בנחת יחד עם הרדיו, אלא את הצחוק של לקוחותיו.לגלוג על האיש שעובד ללא תמורה ועוד מחייך, צחוק על האוויל שגוזל מעצמו פרנסה ראויה ועוד מזמם לו בנחת.

עד שיום אחד הכל השתנה.

כרוז מלכותי חתום בחותם המלך בישר על הזדמנות מפתיעה. היועץ המלכותי, בעל העין האחת הרואה אל העתיד, יבקר בקרוב בשכונה. כל מי שמעוניין – מוזמן לבוא ולדרוש בעצתו. המלך השתדל כמיטב יכולתו לסייע לנתיניו, ומה יכול לעזור להם יותר מעצה טובה, מהצצה אל העתיד לבוא?

הסנדלר, כדרכו, התעלם מן הכרוז. מה לו ולעניינים שכאלה, ליועצים ומלכים, לעתידות וגורלות? הוא הרי סנדלר, ולא חסר לו דבר. אך אשתו, כל יום בבואה לסדנה להביא לו את ארוחת הצהריים, וכל יום בצאתה מהסדנה עם הכלים הריקים, ראתה את הכרוז וידעה שזהו סימן. בעלה ילך ליועץ, ובעלה ישאל את היועץ מה עליו לעשות בכדי שישפר עליו מזלו.

–          מגיע לך יותר! היא אמרה.
–          יש לי הכל. הוא ענה.
–          אתה עיוור! היא נזפה.
–          אני רואה כל מה שיש לראות. הוא השיב בתמימות.
–          אתה פשוט לא יודע איך לרצות! היא ספקה ידיים.
–          כרצונך. הוא השפיל מבטו וחייך.

וכך, בלי רצונו אך עם רצונה, ולמרות שלא ראה בכך טעם, ולמרות שהיה מדובר בשעות עבודה, הלך הסנדלר אל היועץ. לא רצה ובכל זאת הלך.

היועץ הביט בעינו האחת, השחורה, החודרת, הביט עמוק אל ליבו של הסנדלר, ורחוק אל עתידו של הסנדלר. הביט. והביט. והביט. ובדיוק כשחשב הסנדלר שיכולתו של היועץ לא למצמץ מפליאה בהרבה מיכולתו לחזות את העתיד, עצם זה את עינו היחידה ואמר שתי מילים, אחת אחרי השנייה.

–          מזלך בגנבה.

הסנדלר מיהר חזרה לסדנתו. כאמור היה מדובר בשעות עבודה, וגם ככה פרנסתו אך בקושי הספיקה לכלכל אותו ואת אשתו, שכמובן חיכתה לו בסדנה, עם ארוחת צהריים פושרת ושאלה יוקדת.

–          נו מה. היא דחקה.
–          הממ… הוא ענה.

מעולם לא שיקר הסנדלר לאשתו. מעולם לא היה לכך טעם, מעולם לא הייתה לו סיבה. אך הפעם, הפעם. הרי ברור שעדיף שהיא לא תדע. ופתאום הבין הסנדלר שזה הדבר עליו הם כולם מדברים, החסרון בו האשימה אותו אשתו, הסיבה לצחוקם של העוברים ושבים.

סוף סוף ביצבץ והנץ בו רצון.

הוא רצה שאשתו לא תדע מה לו אמר היועץ. הוא רצה לשכוח מכל העניין ולחזור למלאכתו ולחייו כמו שהיו לפני אותו כרוז מקולל. הוא רצה.

–          נו תספר כבר, היא כמעט וחבטה בו.

הוא רצה לא לספר. והוא לא רצה לשקר. רצה ולא רצה. רצה ולא רצה ובכל זאת דיבר.

–          מזלי בגניבה. כך הוא ענה.

כי לא משנה מה רצה ולא רצה הסנדלר, הוא לא היה מסוגל לשקר לאשתו. היא מצידה לא ענתה, רק שתקה בעוד בעלה מסיים את האוכל, לקחה את הכלים הריקים והלכה.

ובערב כשחזר לביתו, פרט לתבשיל הדל הרגיל, חיכו לו על השולחן גם כפפות, ברדס שחור, אזמל ושופין. הוא ראה והבין. תם ככל שהיה, אחד ועוד אחד הוא ידע לחבר.

–          לא! הוא אמר.
–          כן! היא פסקה.

הסנדלר לא ענה אך חש שהימים שבהם לא חסר לו דבר, הפכו רחוקים רחוקים, גם אם הסתיימו רק היום.

למחרת כבר השתבש לסנדלר הכל. חוד המחט לא חדר את עור הנעל, אלא דווקא את עורו של הסנדלר. הדבק החליק ובמקום לחבר סולייה לסנדל, חיבר זרת לאגודל. מרוב דאגה, מרוב רצון לא רצון, לא נהנה יותר מהשירים מהמולדת הישנה, ולא צלח במלאכתו. אפילו את השכר הפעוט הרגיל לא דרש עבור העבודה, שנפלה מרמתה הנמוכה גם ככה לרמת תת-רמה. לא דרש, ולא קיבל.

רצה ולא רצה. אבל לו נותרה לו ברירה. באותו הלילה יצא הסנדלר אל חנות המכולת הגדולה, שם נחר שומר הלילה את משמרתו ליד דלת פתוחה. מילא הגנב עגלה, וחזר הביתה.

–          מה זה? שאלה אשתו של הגנב.
–          אוכל. די והותר, יותר מאי-פעם, ואפילו לקינוח ממתק. ודאי רצונך מסופק.

היא שתקה. היא שתקה שתיקה כזאת שכל הלילה וגם למחרת בבוקר צלצלו לגנב האוזניים.

וגם למחרת הגנב לא הצליח לא להנות מעבודתו בסדנה וגם לא לעבוד.

וגם למחרתיים.

והאוכל שגנב אזל. ואשתו הניחה על השולחן את הכפפות, הברדס השחור, את האזמל ואת השופין.

–          אבל הפעם באמת. היא אמרה.

רצה ולא רצה, וגם אם הייתה עוד ברירה כבר היא מאוחר מדי. הגב, שהיה טוב בהרבה במלאכת הפריצה מאשר במלאכת הסנדלרות, נכנס אל הבנק הגדול, שגם בו נחר שומר הלילה את משמרתו, רוקן את הכספת, אותה שכח מנהל הבנק לנעול, וחזר לביתו.

–          זה כבר יותר לעניין, אמרה לו אשתו.

הגנב לא ישן ולא אכל. דווקא כשסוף סוף היו על מיטתו מצעים ראויים, ועל שולחנו מאכלים טעימים. שירי המולדת נתקלו באוזניו אך לא מצאו דרך כניסה, ולקוחותיו המעטים פנו לסנדלרים אחרים – כי אמנם שם משלמים הרבה יותר, אבל לפחות הסנדלים חוזרים מתוקנים. מיום ליום החווירו פניו של הגנב, בעוד העיגולים סביב עינייו התכהו.

–          מה יהיה? שאלה אשתו, לבושה בשמלה חדשה.
–          המלך יוציא אותי להורג. בכה הגנב, שהיה עתה רחוק מאוד מלהיות סנדלר שלא חסר לו דבר.
–          לא יכול להיות. היא ענתה. היועץ אמר שמזלך בגנבה.
–          ואולי הוא טעה?
–          לא היה שום טעות. ובכלל על גניבה לא מוציאים להורג. מקסימום כלא לכמה שבועות.
–          אוי, זה נורא. הוא ענה בדמעות.

ישבה אשתו וחשבה. היא ידעה שבעלה תם, איש טוב, לב זהב. בסופו של יום הוא אולי לא סנדלר משהו, אבל גם לא גנב. היא חייבת למצוא דרך להשיב לו את שלוותו שברחה. אם רק הייתה לה דרך לו להבטיח שגם אם ייתפס יזכה לחנינה מהמלך.

ולפתע, כמו הייתה בעצמה חוזה עתידות בעל עין אחת, ידעה אשתו של הגנב את התשובה.

הגנב לא האמין למשמע אוזניו. לפרוץ לארמון? להכנס לחדרו של המלך בעודו נם? להוריד מאצבעו את טבעת החותם?

–          כן. כן. כן. רק כך תהייה בטוח. בלי טבעת החותם לא יוכל המלך לחתום על פסק הדין!

רצה ולא רצה, אך לא נותרה לו ברירה. אם ברצונו לישון, אם ברצונו לאכול, עליו לעשות כדברה של אשתו.

הוא לא לקח לא כפפות, לא ברדס, לא אזמל, לא שופין. אם מזלו בגניבה אין צורך בכך. השער פתוח לרווחה, כך גם דלת הארמון, וגם חדרו של המלך – שנוחר את שנתו כמו אדם שלא חסר לו דבר. בלי שום בעיה מחליקה הטבעת מאצבעו של המלך ולכיסו של הגנב, שממהר אל ביתו ובמיטתו נשכב.

יללת הסירנה, נביחות, צעקות, דפיקות על דלתות. הגנב מתעורר שטוף זיעה מבחוץ וצחיח מבפנים.

–          זהו רק חלום בלהות. אשתו אומרת, והוא לא משתכנע.

למחרת הגנב נכנס לסדנה. ברדיו, במקום שירים מהמולדת יש תשדיר מיוחד ישר מהארמון. המלך צוחק, כאילו לא קרה שום דבר, ומבקש את טבעתו להשיב לאלתר.

–          מה יעשה הגנב בטבעת חותם? לפסוק בדין לא יפסוק, לחתום על צו מלכותי לא יחתום, ולמכור אותה ודאי שלא ימכור. ברור שהטבעת נגנבה כמעשה משובה, ועל כך עוד אפשר לחזור בתשובה. חנינה לגנב, זו הבטחה – הבטחתו של מלך, גם אם, מסיבה ידועה וברורה, לא חתומה.

שמע הגנב את הודעתו של המלך, ולראשונה מאז שאמר לו היועץ את אותן שתי מילים, נשם לרווחה.

ומרוב שמיהר לארמון שכח לסגור אחריו את דלת הסדנה.

חלק שני – מלך שלא מקבל את רצונו

המלך ישב בין יועציו ושריו שופטיו באולם הגדול. הם צועקים,רגלים רוקעים, ומנופפים אגרופים – והמלך צוחק וצוחק. הדלת נפתחת וכולם משתתקים, ולתוך האולם הגדול נכנס ברנש אומלל למראה, כולו חיוור פרט לעיגולים השחורים סביב עיניו. ראשו כפוף אך נשימתו קלה. הוא ניגש ישר אל המלך, כורע על ברך, ובידיים מונפות מעל ראש מגיש את הטבעת.

–          הגישו לי את החנינה שאחתום, ציווה המלך, שעתה, משהושבה לו טבעתו, חזרה גם יכולתו שוב לחתום על צווים פסקי-דין וחנינות.

–          לא! שואגים היועצים.
–          לא! שואגים השרים.
–          לא! שואגים השופטים.
–          כבודו של המלך! שמה של הממלכה! כבודו של החוק! זו לא דרך! אי-אפשר שנהייה לבדיחה! מושא ללעג וצחוק!
–           אז מה? שואל המלך.
–          מוות בעריפה! צועקים פה אחד, שרים יועצים ושופטים.
–          אבל הבטחתי. ציין המלך.
–          הבטחות לא חובה לקיים, בטח לא מלך!
–          אבל כך אני רוצה! דרש המלך.
–          רצונו של המלך אינו מעל החוק! אינו מעל שמה של הממלכה! ואינו מעל כבודו שלו עצמו!
–          באמת? פקפק המלך.
–          באמת! שאגו יחדיו כולם.
–          אוף. סיכם המלך את מלוא תחושותיו בעניין.

המלך קם על רגליו, ופנה לצאת מן האולם כדי שלא יצטרך להביט בעיניו של אותו מסכן בזמן שמניחים עליו אזיקים ושלשלאות. ורק מחוץ לדלתות האולם עצר וקיבל ממזכירו האישי צו חדש לחתימה, לא חנינה כי אם פסק דין. והמלך גלגל את טבעת החותם בדיו, והניח אותה על הנייר. וזהו. כי כתב אשר נכתב בשם המלך, ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב. אפילו המלך לא יכול לבטל את צו המלך – ומעל המלך אין איש.

אותו לילה שכב המלך ער במיטתו המלכותית. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הממלכה שהמלך לא נרדם, ולראשונה הוא הצטער שהוא אינו מאותם מלכים שיש להם שומר המופקד על שנתם. שומר שינה שישב ליד מיטתו כל הלילה וירשום את הדברים שהמלך אומר בשנתו, ובבוקר את חלומותיו – ואם שנתו של המלך נודדת יקריא לו מתוך ספר דברי הימים.

המלך לא ידע איך לקרוא לתחושה שחש, לגירוד המציק הזה בחזהו שהבריח ממנו את שנתו. הוא הפך בעניין עד אור הבוקר ורק אז הבין –

זה היה רצון.

לא שלמלך לא היו תשוקות. היו לו רבות ומגוונות, כיאה למלך. מאכלים ומנעמים ונשים. כל דבר שרק חשק בו מייד סופק לו. וכך יצא שהמלך ידע תמיד רק סיפוק, ומעולם לא את טעמו של רצון לא ממומש.

–          ואני חשבתי שיש לי הכל, רטן המלך, וקם ממיטתו עייף, ולראשונה בחייו ללא חיוך על פניו.

המלך הגיע למסקנה. מלך הוא אדם שאינו יודע רצון, שכל תשוקותיו מסופקות לו. ואדם שיודע רצון, שתשוקותיו אינן מסופקות לו – אינו מלך.

באותו היום לבש המלך בגדים פשוטים, ויצא לחפש במלכותו אדם שאינו יודע רצון שימלוך במקומו, או שלפחות יסייע לו בעסק הביש אליו נקלע.

המלך התחיל את מסעו בשכונות העשירות, כי הניח ששם ודאי ימצא מלך. הוא הציץ בחלונות והקשיב מאחורי הדלתות – ובכל מקום שמע רק תלונות. המשרתים עצלים. האוכל חריף. הקפה קר. האישה מקריחה. הבעל משמין. השעות ארוכות. הדשא מצהיב. הילדים רועשים. האוטו שוב עושה בעיות.

ניסה המלך בשכונות הבינוניות, אך גם בהן מצא לא מעט דאגות. המשכנתא. המס. החמות. הילדים. הבוס. האישה משמינה. הבעל מקריח. המקרר דולף. רופא השיניים. יש באוטו משהו מסריח.

ניסה המלך בשכונות העניות. אך כאן הדאגות צמחו לצרות צרורות בצרורות. אוכל. מים. תרופות. הילדים. הקור. החמות.

וכבר ביקש בנפשו לוותר כשלפתע עבר ליד בית נטוש, מט לנפול, בלי חלונות, בלי דלתות. ומתוך החורבה לא נשמע יללה של רוחות עזובות, נשמע נגינתה של תזמורת שלמה. קצת תיפוף, קצת חיצרוץ, צפצפה ומצילה, ומעל הכל עולה קול בשירה.

–          הנה. מחייך לו המלך לעצמו. מצאתי. אך חשוב לבדוק טוב. גם על עצמי פעם חשבתי שאני אדון כל רצון.

וכך ניגש לו המלך, ומאחר ולא הייתה דלת לדפוק עליה, פשוט פסע פנימה לתוך החורבה.

פרק ג' – נגן רחוב שלא ידע ייאוש או מכאוב

נגן הרחוב תמיד אהב אורחים. כן, זה אומר שהיה קצת פחות מה לאכול, ובעיקר פחות מה לשתות – אבל הוא ידע שהדרך היחידה להרגיש עשיר באמת זה כשיש לך מה לתת. איך אחרת תדע שיש לך יותר מכפי רצונך? אנשים מתבלבלים כל הזמן, וחושבים שאם הם תורמים משהו זה למען סיפוקו של האחר, למרות שזה הם עצמם שזוכים לסיפוק. לכן הוא אהב להיות נגן רחוב.

–          רק בזכותו של הקבצן יכולים הנדבנים לגלות שבעצם יש להם שפע. כל היום הוא עבד בלהזכיר לאנשים שיש להם יותר מדי, ועל הדרך הוא גם משמח אותם ואת עצמו. ובכל ערב היה לו מספיק בשביל אוכל ושתייה. באמת, מה עוד אפשר לבקש?

את כל זה הסביר נגן הרחוב לאורח שלו, שישב איתו ושתה ואכל ושר, והיה מאוד מופתע לגלות אדם כל-כך שמח בתוך חורבה.

–          חורבה? חורבה זה מקום נטוש, שאיש לא גר בו. אבל אני גר כאן! ואתה מתארח כאן! אז בבקשה, קצת כבוד לבית הזה שנותן לנו מקום לאכול ולשתות ולשיר ולישון.

וכך נגן הרחוב שר וניגן ודיבר וצחק, והוא שמח במיוחד כי הוא הרגיש שהאורח שלו נכנס קצת מבולבל, קצת מבואס – ויצא לעומת זאת עם חיוך של אדם שהיה מתורגל היטב בשמחה. רק דבר אחד הרגיש לו מוזר, שאלה ששאל האורח לפני שחלקו ביניהם את הכוסית האחרונה.

–          ואם לא תוכל לנגן ברחוב, לבקש כסף מהעוברים והשבים, עדיין תהייה מרוצה?

שאלה מוזרה ביותר, שהפכה לנבואה – כי כאשר קם נגן הרחוב בבוקר, והעמיס על גבו את כל התופים המצילות המשרוקיות הצפצפות והחצוצרות, ויצא אל המדרחוב, גילה שם צו מלכותי חתום בחותם המלך. ולשון הצו כך:

–          בפקודת המלך – אין לנגן ברחוב.

פשט נגן הרחוב את התופים המצילות המשרוקיות הצפצות והחצוצרות, וחשב בינו לבינו מה הוא אמור לעשות. לא היה לו אפילו מספיק זמן להתאייש, כשהופיע אחד מחבריו מהשוק סוחב עגלה כבדה, מזיע ומתנשף וכמעט מתעלף.

–          צריך עזרה?
–          נו ודאי.

אם אין ברירה – אין ברירה. פה לסחוב. שם לשטוף. פה לסדר ירקות. שם לצעוק בזול! בזול! רק היום! פה לרוץ לשליחות. שם לעשות פריטה. פה לקפוץ לדואר. שם לקפל קרטונים, ופה בבקשה את הויטרינה לשטוף.

ובסוף היום חזר פועל השוק לביתו חורבתו, עם בקבוק שתייה, ולא מעט לאכול. ומי נכנס בלי לדפוק על הדלת שאין, אם לא אותו נביא מאתמול.

–          תשמע, אתה יש לך פה ישר לשטן. אז הערב בבקשה –  בלי שטויות ובלי שאלות.

והאורח מחייך וצוחק.

–          כנראה שלא כל-כך נוראה הקללה, אם ההילולה של היום לא פחותה מזו של אתמול.
–          כן, הסתדרתי.

ושוב אוכלים יחדיו, ושותים, ושרים ומדברים.

ולמחרת, במדרחוב, ליד הצו הראשון – צו שני חתום בחותם המלך:

–          בפקודת המלך – אין לעבוד בעבודות מזדמנות.

נו באמת. זו ממש התנקלות. אך אם אין ברירה – אין ברירה. יצא לשוטט, וידע שאם לא ימצא פתרון, הפתרון ימצא אותו. ובשיטוטתיו הגיע עד לשער הארמון, ושם מודעה:

–          דרושים – שומרים! שכר יום ביומו!

הנה. ככה פשוט. המלך לקח, המלך יתן. נכנס וחתם וקיבל מדים וגם חרב, והפך לשומר! כל היום עמד בשער, חילק מספרים להתקבל אל המלך ודאג שאיש לא ידחף או יעקוף, וכשאזלו המספרים להיום אמר:

–          מצטער, תחזרו מחר.

ובסוף היום קיבל השומר את שכרו, קנה בו אוכל וגם שתייה, מספיק לשניים, כי הייתה לו תחושה שאורחו המסתורי ישוב בשלישית, וכשחזר לביתו תלה את המדים והחרב, חגר במקומם את התופים המצילות המשרוקיות הצפצות והחצוצרות וניגן לעצמו שיר שמח בליווי עצוב.

ואכן האורח הגיע, ושוב הם שתו ואכלו ושרו ודיברו עד השעות היותר קטנות, אפילו הזעירות, של הלילה.

ולמחרת, שוב עמד השומר בשער, ושוב חילק מספרים, ושוב דאג שאיש לא ידחף ולא יעקוף, ושוב כשאזלו המספרים אמר:

–          מצטער, תחזרו מחר.

אך בסוף היום במקום שכר קיבל פתק מהגזבר המלכותי:

–          במצוותו החתומה של המלך, היום אין משכורות. אבל אל דאגה – מחר תקבלו כפול.

הלך חברנו, שומר הארמון, וידע שאם לא ימצא פתרון – פתרון ימצא אותו. אם אין ברירה – אין ברירה.

הלך לחברו מוכר המשקאות, שכבר הכין לו כרגיל בקבוק לשעת ערב. אך במקום כסף כל מה היה לשומר הארמון להציע זו חרב.

–          אם מחר תקבל את המשכורת אין זה אסון. רק אקח את החרב לפיקדון.

שקל שומר הארמון את ההצעה, ומאחר ולא הייתה לו ברירה, ומאחר ובשביל לחלק מספרים ולשמור על התור לא היה לו שום צורך בחרב – הסכים.

אבל בשביל שלא יראה מוזר, הוא לקח חרב עץ ואותה על נדנו חגר.

ושוב לילה, ושוב הוא מנגן ושר, ושוב האורח מופיע, ושוב הם שתו ואכלו ושרו ודיברו עד השעות היותר קטנות, אפילו הזעירות, של הלילה.

ולמחרת, השער סגור – אין תור ואין מספרים. המלך לא מקבל מבקרים. השומר המבולבל חברנו עומד ולא יודע מה לעשות, מזל שיש את ראש המשמר המלכותי לחלק פקודות.

–          שומר, בוא לכאן!

ומייד הוא רץ לתפוס את מקומו, להקיף את הבמה שהוקמה במרכז המדרחוב ולהרחיק את הקהל שבא לראות את הגנב הפלאי, לו הבטיח המלך חנינה מלכותית, מאבד את ראשו, ולא כדרך המשל.

זה באמת לא הוגן, אבל זו דרכו של עולם – לפעמים גם אנשים טובים מסתבכים, ולפעמים גם ידם של מלכים קצרה מהושיע. עומד חברנו השומר ורואה את הנדון למוות מובל כפות ואומלל, ואחריו הולכת אשתו וממררת בבכי. צעד צעד עולה הנדון למוות על הבמה, את עיניו מנגב מדמעות, מאשתו נפרד בחוסר רצון – ואת ראשו מניח בתוך הסדן.

השומר, שזהו רק יומו השלישי לעבודה, וגם כך הוא טבעוני ובטנו רגישה, מפנה את עורפו למחזה הנורא. אם אין ברירה אין ברירה – אך הוא לא חייב הביט. אך לפתע קולו של המלך עולה ומתנשא מעל כל מלמולי הקהל, ומעל כל בכייה של אשת הנדון למוות.

–          אתה! קולו של המלך מהדהד.

כל הקהל משתתק, ואפילו האלמנה לעתיד מפסיקה לבכות, למרות שעיניה ממשיכות להזיל עוד דמעות. חברנו השומר סב לאחור, ושוב קולו של המלך.

–          כן, אתה! דורש המלך, שנראה מוכר משהו לחברנו השומר.
–          מי אני? עונה חברנו השומר, ואפילו מצביע על עצמו שלא יהיו טעויות.
–          כן! אתה! בוא ובצע את גזר הדין!
–          אבל אני… אני חדש.
–          זה לא משנה.
–          אבל אני… אני טבעוני!
–          זה לא משנה.
–          אבל לדעתי זה בכלל לא לעניין להוציא להורג בני-אדם!
–          אני מסכים, אבל גם זה לא משנה – יש צו מלכותי! כתב אשר נכתב בשם המלך, ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב!
–          ומה אם מדובר בטעות?
–          ואם המלך טועה מי ישפוט?

הבין חברנו השומר שהוא בצרות. רצונו שלו, של שומר פשוט שעד לפני רגע היה פועל בשוק ולפני זה נגן רחוב, ודאי שלא יכול לגבור על רצונו של המלך. ורצונו של מי כן?

ולפתע, כמו היה בעצמו חוזה עתידות בעל עין אחת, ידע השומר את התשובה. אם אין ברירה – אין ברירה.

הוא עלה על הבמה בצעד בטוח, נעמד מול קהל ומול מלך, ועל ברך כרע.

–          אם אכן ראוי את האיש הזה לאבד את ראשו, כדרך החוק, וכמצוותם של השרים, היועצים, השופטים, כך יהיה. אך אם ראוי איש זה לחנינה אותה הבטיח לו המלך, תהפוך עתה חרבי לחרב עץ!

ויחד עם המילה האחרונה שלף השומר את חרבו מדנדה! וראו הקהל, וראתה האישה, וראו שרים יועצים ושופטים, ואחרי שכולם השתתקו גם הנדון למוות הרשה לעצמו להרים את ראשו מהסדן ולראות גם הוא מה קרה.

–          חרב עץ! זהו נס! חרב עץ! זה נפלא!

קם אותו איש תם, שכבר לא היה יותר נדון למוות, וגם לא גנב וגם לא סנדלר, ורץ לחבק את אשתו, ומייד אחריה את מושיעו בעל הנס, ומייד אחריו כרע ברך לפני מלכו.

–          מלכי! אני כל-כך מצטער! לעולם לא אגנוב שוב דבר! רק תן לי לחזור לסדנה! בבקשה!

חייך המלך, שזכה שוב להיות אדון לרצונתיו, שזכה שוב במלכותו, והביט על שני שותפיו בעלי הרצון – הסנדלר שלא חסר לו דבר, ונגן הרחוב שלא ידע ייאוש או מכאוב.

–          לא. לסדנתך לא תשוב. מעתה אתה תשמור על שנתי. תקריא לי סיפורים מתוך דברי הימים ותכתוב את חלומותי בספר הסוד. זהו מזלך. ואתה חברי השומר – מן המשמר אתה משוחרר. תקבל משכורת כפולה ומכופלת!

לרגע היסס השומר לשעבר, אבל ידע שהזדמנות כזו לא תשוב.

–          ומה על נגינה ברחוב?

צחק המלך מעומק ליבו וכרסו.

–          כתב אשר נכתב בשם המלך, ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב!

וכרגיל, עוד לפני שהיה לחברנו נגן הרחוב זמן להתייאש, הוסיף המלך ואמר.

–          שמעתי שבחצר המלך, מחכים בתור שעות ארוכות, וודאי שם אפשר לנגן ולקבץ נדבות!

והמלך צחק שעה ארוכה על הנס שקרה; וצחק עוד שעה ארוכה על כך שאיש לעולם לא ידע את הסוד שמאחורי נס חרב העץ, אפילו לא האיש שחולל את הנס; וצחק עוד קצת על כך שבספר דברי הימים יופיע סיפור הרבה פחות מעניין מזה שבאמת קרה. ורק כשסיים לצחוק הלך, כדרכו של מלך שכל רצונותיו מסופקיו וכל הברורות שבעולם פרושות לפניו, לבדוק מה הכין לו שף הארמון לארוחת הבוקר.

.

.

.

הסיפור לעיל הוא עיבוד של שתי מעשיות רבי נחמן, שלדעתי אמורות לעמוד יחדיו: "מעשה מבטחון" ו-"מעשה מחוזה בכוכבים". בנוסף הכנסתי אלמנטים מתוך "מעשה מחכם ותם".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s