האויב

שוב הוא לא נרדם. למה המקרר בכלל עובד בלילה, למה לפעמים הוא נדלק פעמיים ברצף ולפעמים שותק שעה, כמו אורב בדיוק לרגע בו השינה תציץ ממחבואה בכדי לגרש אותה. המנוע נדלק כל פעם בטרטור מאיים, מעביר רטט זדוני במרצפות, שולח צמרמורות ברחבי הבית. ואחרי הגל הראשון, שכל פעם מפתיע אותו מחדש, ממשיך בזמזום חולני מונוטוני ובלתי אפשרי.

ואחרי שהמנוע נכבה ואדוות האי-נחת ששלח בחלל הבית מתפוגגת, מתחיל רעש הטפטוף. טפטוף ויניקה. כאילו למקרר יש מערכת עיכול. כמו מדובר ביצור חי שאורב לו ממש מעבר לדלת חדר השינה. כמו חוקר מרושע מסיפור קפקאי, מענה אותו מטעמים שהוא לא מצליח להעלות על דעתו.

הנורה המהבהבת של המזגן, של המחשב בחדר השני. גם דרך עפעפעים סגורים הוא היה יכול לראות אותן, מאותתות לו מסרים במורס מרושע. לכן אטם אותן בשכבה כפולה של איזולירבנד חבלה, סגר על כל האורות הקטנים, מהבהבים או קבועים, שמחפשים לחדור מאחורי עפעפיו ולהרחיק ממנו את השינה שלא עושה שום סימנים שהיא בדרך.

הוא חושב להוציא את המקרר לגינה, או לפחות להרחיק אותו עד לקצה השני של הבית. אולי פשוט לנתק אותו כל לילה. אל תהייה משוגע הוא אומר לעצמו.

אופנוע מרושע מתרסק לתוך הדממה ומגרש את שאריות השפיות אותם אסף והתכסה בהן, מנסר בטורבו את השינה לחתיכות מדממות וחסרות ערך.

למה עכשיו. למה בכזה רעש. לאן יש לנסוע בשעה כזאת.

ואז הגירוד. הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה רק בראש שלו. למה הם מזריקים לתוך הגוף רעל מגרד לאחר שסיימו לשתות את הדם? ולמה בדרכם החוצה הם תמיד צריכים לעוף במרחק סנטימטר מהאוזן, ללחוש ישר לתוך האוזן את הסוד הדוחה שלהם, הסוד הקבוע והיחיד שלהם, שמספר בצליל אחד דק ונורא שהם כאן, שהם כאן ואתה לא תישן.

חלחלה.

אבל יותר מהמקרר והיתושים, התודעה היא האויב הגדול מכולם. נצמדת לכל רעש קטן ולא מרפה. כל שינוי מרעיד אותה, מאפס את שעון הדממה ומתחיל מחדש את הספירה לאחור עד לשינה. הוא מרגיש את עצם ישותו נתלש מגופו הסחוט ורודף אחרי עוד זמזום. אל תלכי לשם! הוא רוצה לצעוק אחרי התודעה הבוגדנית. תשארי כאן איתי, תנוח, תרגעי, תלכי לישון. היא מתחילה להתגרד. הוא מתחיל להתגרד. היא ממציאה את הגירודים האלו, הוא יודע שאין באמת מה לגרד עכשיו. ואפילו אם יש עדיף לא לזוז, לא לעשות רעש, לא לטלטל שום דבר, להישאר שקט, לא להפחיד את השינה. היא מאוד רגישה וכל תנועה ורעש ומחשבה מבריחים אותה.

התודעה לא מרפה, והוא עוד לא מצא את היכולת להתנגד. הוא מגרד. התודעה חופרת החוצה עלבון ישן, מבוכה חסרת ערך וחבולה ולועסת אותה במשך חצי שעה. הוא היה יורק או בולע אבל אין לו ברירה. אותן מחשבות, אותם זיכרונות, בהעלאת גירה אין סופית.

הוא נסחף עם התודעה הבוגדנית, מטייל בזיכרונותיו המתים, בבית-הקברות של המודעות, הולך ומתרחק מהשינה. אבל אם כבר סהרוריות אז אולי עדיף ללעוס וללעוס פנימה מאשר לצאת החוצה למרדף אחרי כל רעש או גירוד דמיוני.

וורווום! מגדל הקלפים המחשבתי קורס. עוד רכב לילי קורע אותו מעצמו. חרא.

אין טעם. הוא נכנע, הוא קם.

הוא הולך ברחבי ביתו, עושה משהו, לא משנה מה. הוא שותה כוס מים, לא מתוך צמא אלא רק כדי לעשות משהו. הוא פותח ספר וסוגר אותו. הוא שוטף פנים וחוזר למיטה, מוצא תנוחה אחרת, מקווה למצוא תודעה אחרת.

אבל זה בסדר. זו לא הפעם הראשונה שלו. מתישהו הוא ירדם.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s