החדף שעף – The Shrew that Flew

פרק ראשון – מונטי והנץ

בתולדות החדפים לא היה, ולא יהיה עוד חדף כמו מונטי.

אפשר לחשוב על כל מיני הסברים לסיבת הייחוד של מונטי מכל רבבות מיליוני החדפים האחרים שנולדו וחיו ומתו על פני האדמה. אחד ההסברים קושר את ייחודו של מונטי לכך שהוא נולד בחצר של בית-ספר ללימוד אנגלית בפאתי פרייבורג אשר בגרמניה.

אתם מבינים, בישראל היו קוראים לו פשוט חדף מצוי. כאילו להיות "חד-אף" זה כל מה שיכול לייחד אותו, ואפילו על זה מלבישים איזה "מצוי" להרוג את מעט הציפיות שאפילו לא נולדו. אף חדף שנולד בישראל לא יגיע רחוק, זה בטוח.

בגרמנית משמעות השם לא הייתה שונה בהרבה מאותה התעסקות בצורת האף שבעברית. אבל הצליל… הו הצליל היה אחר לחלוטין. גדול בהרבה, בטח ביחס לממדיו של היצור הזעיר. Hausspitzmaus ממשפחת ה-Weißzahnspitzmäuse – עכבר בית חד אף, ממשפחת העכברים חדי האף לבני השיניים.

חדף גרמני עלול בהחלט לצפות לקצת יותר מהחיים לעומת דודנו אשר בישראל. אכן, דוברי הגרמנית הגדילו קצת את שמו של מונטי, אך לא הרחיקו לכת כדוברי האנגלית. הם נתנו לו את השם Greater white-toothed shrew. "שרו", לא רק שזה נשמע טוב יותר, זה גם נותן לחדף זהות בפני עצמו, במנותק מצורת אפו. ועל זה, התוספת "גדול יותר לבן שיניים" יכולה לעודד ציפיות גבוהות בהרבה מאשר סתם "מצוי".

ומעבר למשמעות השם, לאורכו, לצלילים שמרכיבים אותו. לא רק השם יכול להסביר את ייחודו של מונטי, אלא עצם העובדה שהיו לו שני שמות שונים באותה חצר, שתי זהויות שהותירו ביניהן מקום אפור ממנו יכל מונטי לחמוק החוצה.

כמובן שאפשר להגיד שאין לזה קשר לשם בכלל, שהשם לא קובע כלום, שאין לו שום השפעה מהותית. מונטי היה שונה בגלל תכונה של מונטי עצמו, ולא משנה איך היו קוראים לו, גורלו היה נשאר זהה. ולתמיכה בכך אפשר לציין שהיו גם חדפים אחרים באותה חצר, אך הוא היה היחיד שחלם לעוף.

לא אנו נפסוק בויכוח כה עמוק וגורלי, במתח שבין המסמן למסומן, בו עוסקים מיטב הפילוסופים מזה שלושת אלפים שנה לפחות.

לא משנה למה זה קרה, אם בגלל השפה או משהו אחר, אם היה שם עניין של גורל או מזל או אפילו השגחה עליונה, או אם מונטי עצמו זימן את כל העניין, דבר אחד בטוח – מונטי לא היה כיתר החדפים.

במשך שנים היה נדמה שכן, ואפילו מונטי בעצמו לא היה חושב לדמיין שהוא שונה מיתר בני מינו, אבל ברגע אחד הכל השתנה, ברגע המפגש בין מונטי לנץ.

בדרך כלל מפגש בין חדף לנץ הוא כל-כך מהיר ואלים שהחדף לא זוכה אפילו לראות את הנץ, וגם אם כן, זה לא שהחדף הולך ומספר על זה אחר-כך לחבריו.

לא היה דימוי לנץ במוחם של החדפים, לא הייתה לו צורה או צליל בזכרונם. נץ עבורם היה פשוט היעלמות פתאומית. אם היה מילון לשפת החדפים אז ליד המילה נץ הייתה מופיעה ההגדרה: לפתע אין חדף.

על חתולים ונחשים ידעו החדפים המון. מולם יש מרדף ומאבק ומשך זמן כלשהו שמתווך בין היש לאין, בין החיים למוות. גם על מלכודת ורעל ומחלה, ידעו החדפים לא מעט, גם שם יש פרק זמן כלשהו בין הכאן לשם. אבל לא על הנץ. הנץ הוא שבר, נקודה סינגולרית, אלוהים. הנץ הוא טרנסצנדטי, מעבר לעולמם הפשוט וצמוד-הקרקע של החדפים.

אך עבור מונטי, הנץ לבש דמות וצורה. ולא רק זה, אלא שהנץ הפך ממסמן של מוות אלים וחד ופתאומי, למשהו אחר. עדיין סימן לקיום שמעבר לקיום היום-יומי, אך לא לוקח חיים, אלא מעניק אותם. חיים, תקווה, חלום.

אלו היו ימי סוף הסתיו הראשון בחייו של מונטי, ובתור חדף הוא היה יכול לצפות לעוד סתיו אחד, במקרה הטוב שניים. הוא בדיוק סיים לאכול חיפושית כשהרחש מאחוריו גרם לו לקפוא במקום ולחשוש שאולי גם הציפייה לסתיו אחד נוסף הייתה אופטימית מדי. הוא הפנה את מבטו באיטיות, מזיז רק את עיניו בזמן שכל גופו קפוא במקום. גודלו וסוגו של הנחש יקבע עם מונטי יברח או יקפא, או אפילו ילחם ויהפוך את הטורף לנטרף.

אך המאבק לחיים ולמוות נמנע ממונטי, כי כמעט באותו הרגע שהפנה את מבטו נץ התרסק לתוך הנחש והמריא מייד חזרה לשמיים.

והמריא לשמיים.

לא משנה אם זה השם, המזל, הגורל. לא משנה אם הנץ הציל את חייו של מונטי, או גנב ממנו ארוחת צהריים. בדבר אחד אין ספק: מונטי הרים את מבטו לשמיים. זו הייתה נקודת המשען הארכימדית שהסיטה את כל חייו של מונטי, שהפכה אותו מעוד חדף אחד מני רבים, לחדף בעל שם ותואר, לחדף שמספרים עליו סיפור.

מונטי הביט מעלה. הוא ראה את הנץ ממריא ובטלפיו הנחש. הוא ראה את השמיים מעל,את כל הכחול הגדול הזה, את העננים. מונטי היה החדף הראשון, והיחיד עד היום, שהבין שהעולם נמשך לא רק קדימה ואחורה ולצדדים ולמטה, אלא גם למעלה.

מאותו הרגע, מאותו מפגש עם הנץ, מונטי לא הפסיק להביט מעלה.

אבל מונטי לא רק הביט מעלה, הוא שאף מעלה, הוא חלם מעלה. מונטי לא הסתפק בלהכיר את העולם החדש שנפרש לפניו לפתע, לצפות בצבעי השמיים המתגוונים, בעננים החולפים ומתחלפים, בתנועות הכוכבים והשמש והציפורים. הוא לא רצה רק להכיר, הוא רצה לדעת. לא להשאר לעד צופה לאותו מימד שנחשף לפניו לפתע, אלא להיות חלק ממנו.

וכך התחיל מסעו של מונטי, מסעו של החדף שעף.

פרק שני – מונטי והצב

וייתכן שיותר מהכל, מה שבאמת ייחד את מונטי לא היה המפגש עם הנץ, לא המבט שעלה למעלה, ולא העובדה שמבטו נתקע שם – אלא הרצון להיות שם. יצורים רבים, אפילו מקרב בני-אדם המתוחכמים בעיני עצמם, מסתפקים בלהיות צופים מהצד. גם כאשר קיים החלום לרדת מהיציע ולעלות למגרש, האם קיימת האפשרות והמוכנות לחיות אותו?

כמה חלמו לעוף? וכמה לא רק חלמו אלא גם נלחמו על חלומם?

או כמו שנזף בנו הרקליטוס: "הטובים בבני האדם בוחרים בדבר אחד מעל לכל, תהילה אלמותית על פני הנאות החיים, ואילו ההמון רק מאביס עצמו ונוהג כמו עדרי הבקר".

מונטי, האכילס של החדפים, הנבדל מן ההמון המכרסם את זמנו בשדות, עזב את חצר בית הספר ללמוד אנגלית בפאתי פרייבורג אשר בגרמניה. הוא לא בזבז אפילו דקה, לא נפרד מאף אחד מהחדפים האחרים איתם חלק את הגינה. הוא ידע שהוא חייב לעוף, והוא ידע שזה לא יקרה אם לא יצא לדרך. אז הוא יצא.

לא היו למונטי אשליות. הוא ידע שהמשימה שלקח על עצמו היא הרת אסון אם לא בלתי אפשרית, אבל לא הייתה לו ברירה. זה לא שאם הוא היה נשאר ומוותר על חלומו הוא היה נאלץ להסתפק באומללות בינונית, בחיים של פשרה סמיכה ופושרת. אם הוא היה נשאר, הוא לא היה הוא עצמו. הוא לא היה מונטי. ומאחר והוא כן היה מונטי, הוא היה חייב לצאת לדרך.

התחנה הראשונה בדרכו של מונטי הייתה גריזלי הצב. כל מכרסמי וזוחלי האזור ידעו שהיצור הכי חכם באזור הוא גריזלי הצב. טוב, לא בדיוק הכי חכם, כי בכל זאת היו גם העורבים, אבל הכי מנוסה. חדפים מאריכי ימים היו מגיעים לגיל שלוש, נחשים מאריכי ימים היו זוכים לחגוג עשור. גריזלי, לעומתם, היה בן מאה ועשר וטען להיות בן שלושמאות.

חוץ מזה שהעורבים לא תרמו מחכמתם לאף-אחד מלבד עצמם, ולרוב גם לא התערבבו עם מיני המכרסים והזוחלים.

לקחו למונטי שבועיים למצוא את גריזלי הצב, שהעביר את מעונו לבין שורשי עץ תאנה צעיר בשולי הכביש המהיר המחבר בין פרייבורג וציריך.

גריזלי הצב החליט שבגילו המופלג ראוי לאכול רק תאנים רקובות למחצה שנשרו מעץ. כמובן שהסיבה האמיתית הייתה שגריזלי כבר לא ממש ראה או שמע או הריח, ולכן התקשה למצוא אוכל. הדרך היחידה שנותרה לו למצוא אוכל הייתה פשוט להתקל בו, והסיכוי להתקל בתאנה מתחת לעץ תאנה התגלה כמספק ביותר.

סיבה נוספת לדיאטת התאנים הרקובות הייתה שהצב מצא שבגילו כבר לא קל ללעוס, וגם לא לעכל. כאשר הוא היה נתקל בתאנה בוסרית וקשה הוא היה פשוט ממתין לידה את היומיים שלושה שהיו לוקחים לה להרקיב. זה היה עניין פשוט של ניהול משאבים. זמן היה לו יותר מתאנים, ויותר מיכולת לחפש אחריהן.

מונטי ידע שהגשמת חלומו עלולה להיות עניין לא פשוט שיעלה לו בלא מעט זמן ותלאות אבל באותה מידה היה מוכן להתחיל לעוף כבר אתמול, ולכן הוא שכח להציג את עצמו או אפילו להגיד שלום.

הוא פשוט נעמד בדרכו של גריזלי הצב וצעק "אני רוצה לעוף, כן כן".

מזל גדול שככה הוא צעק, כי גריזלי לא ראה את החדף שעמד בדרכו, ואם מונטי לא היה צועק ודאי שהיה נתקל בו ומבוכה רבה הייתה נגרמת לשניהם בזמן שגריזלי היה צריך להמציא הסבר משוכלל למה הוא מברך חדפים ברמיסתם.

"אה כן, נעים מאוד", ענה גריזלי לאחר שעצר, חשב קצת על מה שקרה, והבין שלא מדובר בתאנה מדברת, אלא ביצור כלשהו.

"כן כן. נעים מאוד. סלח לי על החוצפה. אני מונטי. כן כן. ואני רוצה לעוף", ענה מונטי בהתרגשות רבה. לראשונה הוא הצהיר על חלומו, אמר אותו בקול, ותחושת האמת והשליחות פצפצה ושלחה זרמים מקרבו עד לקצה פרוותו. התחושה הייתה כאילו הוא בחר לעצמו גורל שהיה גדול בכמה מידות על מידותיו. מה שהיה לחלוטין נכון.

"חדף שעף?", ענה גריזלי הצב, שלא היה במצב רוח לשיחה, או לשום דבר. הוא היה אחרי שמונה ימים שבהם הלך במעגלים ולא נתקל אפילו בתאנה אחת.

גריזלי משך את ראשו לתוך השריון לנוח רגע, ולמרבה המזל קרה אותו מקרה מוזר בו מחשבה מועילה אכן נכנסת לראשו. ברוב טקס הוא שלף את ראשו החוצה חזרה, ואמר ברוב טקס.

"אני מוכן לעזור לך."

"הידד! כן כן!", קרא מונטי.

"אבל זו משימה לא פשוטה, חדף שעף וכל זה".

"כן כן. ברור לי!", ענה מונטי בהתרגשות. הוא ידע שמדובר רק צעד ראשון בדרך להגשמת חלומו, אבל הרי, כמו שאומרים בני-האדם, אפילו הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד קטן. ואם נכון המשפט עבור בני-האדם, אז עבור החדפים ודאי הוא מקפל בקרבו אמת כפולה ואף מרובעת.

"ועלול לקחת לי, אפילו לי, על כל ארבע מאות שנות חיי, על כל החכמה שאספתי, זמן מה למצוא תשובה לשאלה כה סבוכה", אמר גריזלי באטיות רבת בהוד טקס.

"כן כן, ודאי, כמה שיקח!", ענה מונטי בהתרגשות, שמח כל-כך על הצלחתו הראשונה לגייס את עזרתו של גריזלי, שכלל לא חש שהוא זה שהולך לעזור לצב הזקן, ולא להפך.

"אני מוכן להשקיע את כל זמני בחיפוש אחר פתרון לבעייתך, כל שנייה של ערות וגם כל שנייה של שינה. אבל זה אומר שלא אהיה פנוי כלל לדאוג לצרכיי האישים היום-יומיים", סגר גריזלי את המלכודת בחינניות ערומה, למרות שנלהבתו הרבה של החדף הצעיר כנראה הייתה מפילה אותו בפח בכל מקרה.

"כן כן! זה נהדר! כבר עכשיו ארוץ ואביא לך את המזון המשובח ביותר שיעזור לך לפתור את הבעיה!", צפצף מונטי תוך כדי דילוגים במקום ועוד לפני שסיים את המילה האחרונה כבר רץ לאסוף אוכל עבור מושיעו הנכבד, שעומד לגאול אותו מכבלי המשיכה ולשחרר אותו לשמיים.

גריזלי מצידו, ברגע שהחדף הסתלק, משך חזרה את ראשו בפנימה לתוך השריון, עצם את עיניו, ונרדם בן רגע. הוא ישן שינה כל-כך עמוקה ומתוקה, שכשהעיר אותו מונטי, והוא שלף את ראשו ומצא מולו ערמה של תותי בר ופטל, הוא חשב שסוף סוף הצליח למות מזקנה ולעלות לגן-עדן, ולקחו לו מספר דקות של לעיסה איטית וזהירה ומתענגת, להזכר בהסכם המוצלח שעשה עם החדף.

הוא החליט לזרוק עצם לחסיד החדש והיחיד שאסף לעצמו.

"יפה מאוד. יפה מאוד. אני מרגיש איך המזון שהבאת כבר מתדלק את מוחי באין-ספור מחשבות חדשות וזכרונות עתיקים. בעייתך תפתר, אל דאגה. אתה רק אסוף דיי אוכל, ואני אמצא דרך עבור עכבר חד אף לעוף!".

גם גריזלי הצב וגם מונטי החדף היו מאושרים מאוד. גריזלי לא זכר מתי היה שבע כל-כך, ומיום ליום הוא באמת מצא שהוא מתחזק, שמחשבתו וראייתו מתבהרות, שהוא מצליח ללעוס מאכלים יותר ויותר קשים. מונטי מצידו האמין אמונה שלמה שכל רגע יפלוט גריזלי את דבר החכמה שישלח אותו בקלילות אל בין העננים. רק שבעוד שגריזלי אכל את המזון שאסף עבורו מונטי, את מונטי אכלו הספקות, ובזמן שהצב הלך והתחזק, החדף החל לפקפק.

אחרי שבועיים גריזלי מצא שהוא פשוט לא יכול לאכול עוד כלום, בדיוק כשמונטי מצא שסבלנתו פקעה. תאבונו של האחד ותמימותו של השני הגיעו לשובע בדיוק באותו הרגע.

"אז אדון גריזלי הנכבד. כן כן. חלפו כבר שבועיים".

"רק שבועיים", תיקן הצב, ועמד להסחף כבר לנאומו הקבוע על ההבדלים בתפיסת הזמן בין יצור שחי שנתיים בלבד, לזה שקרוב במעט לחיי נצח, אך מונטי חתך אותו בעוד מועד.

"רק שבועיים ובכל זאת שבועיים, כן כן. וזמני לא רחב ורב כשלך. כן כן. חיי אוזלים במהירות. וברצוני לעוף בגלגול הזה, לא בגלגול הבא".

"אי-אפשר להאיץ בחכמה…", שלף גריזלי הצב את אחד ממשפטיו הרגילים, אך הרגיש בקרבו שהחדף הנאמן והמסור, והחלום המרהיב שלו, ראויים לקצת יותר מהשטיקים הרגילים. בפעם הראשונה הוא החליט לחשוב רגע על הבעיה שהציב לו מונטי, ואפילו לנסות ולפתור אותה.

דבר ראשון הוא הוסיף חלק שני לאותו משפט בו השתמש כבר מעל מאה שנה. "…אבל אפשר לנסות!", הוא אמר בחיוך צבּי, ותחושת רעננות חלחלה לתוך גופו. גריזלי הרגיש צעיר יותר ממה שהרגיש מזה מאה שנה לפחות. מרוב שהוא סיפר לכולם שהוא זקן מופלג בן מאות שנים הוא עצמו התחיל להאמין בזה, אבל לפתע הצב הזקן הבין שעצם עתידו עוד לפניו.

"בוא נראה. אני מעולם, בכל שנותיי הרבות, לא ראיתי חדף שעף, וגם לא אף מכרסם אחר. אין לך כנפיים בתור התחלה. אם היית עטלף זה היה סיפור אחר. לעטלף יש כנפיים."

גריזלי הצב סיים לנסח את הבעיה, ועצר ללעוס קצת אויר בטרם ימשיך.

"לא נוכל למצוא לך כנפיים. לא יצמחו לך משלך, לא נוכל לבנות, וגם אם נמצא כנפיים של חיה אחרת, לא נוכל לחבר אותך לגופך. אם כך הפתרון לא יימצא שם".

גריזלי סגר את הגולל על הפתרון האפשרי הראשון שעולה לדעת. אמנם הוא היה יכול לקנות לעצמו עוד חודשים של תזונה טובה בכך שהיה מעמיד פנים שהוא מתכנן לחדף המסכן זוג כנפיים. אך כאמור, גריזלי גילה מתחת לשריונו רצון אמיתי לעזור לחדף בהגשמת חלומו. וגם במהלך חייו הארוכים יצא לו לשמוע על סיפורו האומלל של איקרוס, ולכן ידע הצב להתרחק מכל אפשרות של כנפיים מלאכותיות.

"אפשרות נוספת היא למצוא לך דרך לעוף בלי כנפיים", פתח הצב דרך פתרון חדשה.

"אך זה לא יעבוד", ריסק הצב גם אפשרות זאת, ויחד איתה את תקוותו של מונטי שהנה הנה הצב הולך לספר לו איך אפשר לזמן רוח גדולה שתעלה אותו לאוויר. "מעולם לא ראיתי אף יצור שעף ללא כנפיים".

השתררה שתיקה ארוכה, מורטת עצביים. גריזלי התכנס בתוך עצמו, חיפש את האופציה השלישית שהייתה חייבת להמצא שם. ובינתיים מונטי הרגיש איך התקווה שותתת מגופו וניגרת לאדמה.

"מה שמשאיר רק אפשרות אחת עבורך להצליח ולעוף", אמר הצב, שנזכר באותו הרגע בסיפורו של מונטי על הנץ שפתח עבורו את המימד השלישי, מימד הלמעלה המופלא.

"אתה צריך למצוא מישהו שייקח אותך טרמפ", אמר הצב, ולעס במרץ ובסיפוק. גריזלי הצב, אפילו יותר מכל יצורי הסביבה, ידע שהוא החכם מכולם, ולכן הוא היה מרוצה שהצליח להפתיע אפילו את עצמו.

"טרמפ?", אמר מונטי בבלבול וחשש.

"טרמפ", פסק גריזלי בתקיפות, חוסם מייד את החשש שעלה בו שאולי בכלל תשובתו לא הייתה גאונית כמו שחשב בתחילה. "כמו זה שנתן הנץ לנחש עליו סיפרת".

"כן כן. רק שהנחש לא שרד", אמר מונטי, אוחז באדים אחרונים של תקווה, שלא גריזלי מפספס לגמרי את הסיפור, אלא הוא עצמו.

"אם כך… אם כך", אמר גריזלי וניסה למרוח זמן ולמצוא פתרון לבעיה, כי אכן הוא הבין שכל הציפורים שבאזור, כל הציפורים שפגש מימיו, יעדיפו להפוך את מונטי לארוחה מאשר להציע לו טרמפ בין העננים.

"נו זה פשוט. חשבתי שתבין זאת כבר מעצמך מרוב שזה פשוט. אתה חייב למצוא ציפור גדולה כל-כך, ציפור מרשימה כל-כך, שלא יהיה לה שום עניין לאכול עכבר חד אף שכמוך. ציפור שאתה לא תהייה עבורה אפילו השארית של הקינוח."

"כן כן. זה נהדר. זה מבריק", אמר מונטי שזכה חזרה בתקוותו. אבל שוב מוחו החדפי דהר קדימה, ואפו הארוך רחרח עוד פגם נוסף בתכניתו המבריקה של גריזלי. "אבל איפה אני מוצא ציפור שכזאת?".

הפעם נסיונו של גריזלי בא לעזרתו. אין מה לעשות. הצב הזקן באמת לא היה מבריק במיוחד, אפילו לא מבריק יותר ממונטי עצמו. אבל הוא בכל זאת הוא באמת חי שנים רבות, גם אם לא רבות כמו שטען.

"בדרום אמריקה", אמר גריזלי, שנזכר בסיפור ששמע פעם על הקונדור הגדול.

פרק שלישי – דרכו של מונטי

דמותו של הקונדור האגדי, הציפור הענקית שכנפיה ארוכות כמו הגבוה בעצים, ושיכולה בארוחה אחת לחסל עגל שלם, הפכה עבור מונטי לסמל האל. אליה הוא כיוון את תפילותיו, את תקוותו. היא החזיקה בידה את המפתח להגשמת חלומו, להעניק עבורו את המטרה שלשמה הוא נולד וחי, ואולי אף ימות.

לעוף. זה כל מה שמונטי רצה. אבל בשביל לעוף היה עליו להגיע לדרום אמריקה, ודרום אמריקה רחוקה מאוד מפרייבורג.

מסעו של מונטי היה עמוס במפגשים והרפתקאות. הייתה הזיקית שפגש בגבול צרפת, שנתנה לו מחסה בעת סופה. הייתה החולדה על סף התעלה שחלקה איתו את מזונה, ואף הראתה לו איך להסתנן לספינה ולהתחבר שם עם חולדות הסיפון. היו אינספור נחשים שחשבו לאכול אותו, בני-אדם שניסו ללכוד ולהרעיל אותו. היו העכבישים הגדולים שגילה בקרון הרכבת, ולוטרה אחת שעזרה לו לחצות את הנהר הגדול.

מסעותיו של מונטי הפכו אותו למנוסה ומשופשף, ומהר מאוד הוא הבין כמה צר היה עולמו בעבר. לא רק הצמדותו לקרקע, לחיי השדה, אלא כל מחשבתו ותפיסת עולמו. אמנם גופו עוד לא נסק מעלה, אבל נפשו כן. הוא היה מנוסה עכשיו בהרבה מגריזלי הצב ששלח אותו לדרכו. למרות חייו הארוכים של גריזלי הוא לא ידע יותר משטח אדמה קטן ומוגבל, בעוד שמונטי חצה אוקינוסים ויבשות. מונטי היה החדף הכי מנוסה ומשכיל שדרך על פני האדמה, ובהפרש ניכר, אך לא רק ביחס לעכברים חדי-אף הוא היה מקור לידע וסמכות. הידיעה על החדף המיוחד ומסעו כבר השיגה אותו, חלפה לצידו והלכה לפניו. בכל מקום אליו היה מגיע היו מבקשים את ברכתו ועצתו, מעניקים לו מתנות, ובעיקר צועדים לצידו. דורות מאוחר יותר עוד יספרו בגאווה מכרסים וזוחלים ברחבי העולם על סבים וסבתות שצעדו לצידו של אותו חדף מפורסם, ולפעמים גם תהייה אמת בדבריהם.

מאחר וקצרה היריעה, ואין בדברים לעיל בכדי לתרום דבר לסיפורנו, נאלץ לקצר ולדלג על כל אותם שבעה-עשר חודשים, תשע מדינות, עשרים ושתיים התקלויות עם המוות ועשרים ושתיים התחמקויות ברגע האחרון, שבעה רגעי חסד, שתי פרשויות אהבים מותרות ואחת אסורה, וילד אחד שמונטי שינה את חייו.

הקורא אשר חש בפספוס שבדבר מוזמן להרחיב בעצמו, במחשבה או בדיבור או בכתב, ומובטח שגם אם יפליג בדמיונו לא ירחק בהרבה ממה שאכן התרחש במהלך מסעו של מונטי.

פרק רביעי ואחרון – הקונדור

במשך הימים שטיפס על המצוק הוא ראה אותו דואה ממעל, מלכותי, ענק, שקט כמו האוויר עצמו. אל לכל דבר ועניין. הטיפוס היה קשה וארוך, כשרוחות מפתיעות לא פעם ניסו לתפוס את מונטי ולהשליך אותו מהמצוק מטה, והחזזית היבשה שנצמדה לקיר המצוק בקושי הספיקה לקיים אותו, אך מונטי לא חשש. הוא ידע שהוא לא עבר את כל המסע הארוך רק בכדי למות על המפתן. מבטו ורוחו פנו מעלה, והוא ידע שאחרי וככלות ובזכות ולמרות, הוא יזכה לעוף.

הוא הגיע לקן הקונדור לפתע, מטפס על עוד מדרגת סלע אחת, כמו אלף לפניה, ולפתע זה היה מולו. מעגל של זרדים ובמרכזו הביצה הגדולה ביותר שראה מונטי בחייו. הוא הקיף אותה שבע פעמים, בוחן אותה מכל כיוון ביראה. הוא ידע שהיצור שיבקע ממנה יהיה לפחות כפול מממדיו של מונטי. אך מה שהביא לפליאתו וחרדתו של מונטי היה דווקא הגילוי שגם הקונדור האימתני מתחיל את דרכו בצורה צנועה כל-כך.

מסעו הארוך של מונטי לימד אותו לא רק ללכת ולשחות, להלחם ולברוח, לרעוב ולקוות, להתחנף ולהונות, אלא גם להמתין, המאתגרת מכל מיומנותיו של היוצא לדרך.

מונטי המתין. הוא ידע שזהו הצעד האחרון במסעו, והוא השתדל לחוות אותו במלאו, לא לקפוץ הלאה, אלא להפרד כראוי מהחיפוש, להפרד מאותו מונטי שהוא עצמו היה מאז שעזב את ביתו. לפנות מקום למונטי החדש.

הוא לא שמע ולא ראה את הקונדור עד שזו היתה ממש מעליו, עד שצילה של הציפור הדורסת נפל עליו ומכת הכנפיים היחידה הרימה משב רוח כזה שמונטי התהפך על גבו.

מונטי התהפך חזרה בקפיצה מהירה, יודע היטב שרושם ראשון הוא הרושם היחיד שלרוב זוכים לו. הוא נעמד על רגליו האחוריות למען הרושם הטוב, וקרא לקונדור.

הקונדור כופפה את צווארה הארוך והביטה מטה לכיוון הרעש ששמעה, אך עינייה, שהיו מיומנות במציאת נבלות ממרחקים עצומים, לא הצליחו להפריד בין החדף לזרדים שהיו במרחק של פחות ממטר מקצה מקורה. מונטי מיהר וטיפס על הביצה הלבנה ששכבה במרכז הקן, וצייץ בשפתן של הציפורים הדורסות ברכה פורמלית.

את שפת הדורסים למד מונטי אצל שאמאן אליו הובילה אותו איגואנה צמחונית שמצאה אותו גווע והוזה בלב המדבר. השאמאן היה מחליף עור, מומחה בחילופי צורה, והיה מסוגל להפוך לפומה, יגואר, כלב, קיפוד, חמור, צבוע, נמיה, איגואנה ודג שמך. מונטי והשאמאן מצאו מייד שפה משותפת שהייתה מבוססת על חלום משותף: השאמאן התבודד במדבר במטרה להשתלט על חילוף הצורה האחרון והקשה ביותר – הקונדור. לימוד הטרנספורמציה היה צפוי לקחת לו שניים-עשר שנים, מהן חלפו שש. השאמאן כבר יכל לעטות על גופו מעיל נוצות, לחסל כמות עצומה של בשר רקוב בלי לחלות מכך, ולדבר בשפתם של הדורסים.

מונטי היה שמח להשאר עם השאמאן ולחכות בסבלנות שזה יסיים את שנותיו במדבר, יגשים את חלומו להפוך לקונדור ואז גם את חלומו של מונטי לעוף – אבל ימיו של מונטי היו ספורים. הוא גם העביר יותר ימים על האדמה מהחדף המצוי, ורוב ימים אלו לא עברו על מי מנוחות. השאמאן הקדיש כמה ימים לרקוח עבור מונטי שיקוי של חיי אלמוות, אך לא הצליח לבצע את ההתאמה הנדרשת מהנוסחה שלמד עבור בני האדם. התמחותו הייתה בשינוי צורה, לא ברפואת חיות.

השאמאן הצטער מאוד על כשלונו ברקיחת השיקוי, אך מונטי לא הקדיש לכך מחשבה נוספת. איכשהו ידע מראש שמסעו יסתיים על גבו של קונדור אמיתי, ולא על גבו של מחליף עור. מבחינתו, העזרה אותה ביקש מהשאמאן הייתה בלימוד שפת הדורסים, ואת המענה לבקשה זו קיבל בליל ירח מלא, בו השאמאן ביצע מסע אסטרלי לתוך גופו של מונטי והשאיר במוחו ידע מלא ומפורט בשפת הדורסים.

"אני מונטי, חדף מצידו השני של העולם. כן כן. חציתי ימים ויבשות. הירח זרח ושקע שבעה עשר פעמים. שרדתי כנגד כל הסיכויים. למדתי את שפת הדורסים. והכל במטרה להגיע לכאן, לפגוש בך, כן כן, ולשטוח לפניך את בקשתי".

"ומהי בקשתך?", צווחה הקונדור.

"לעוף! לעלות על גבך, כן כן, להרגיש את הרוח שאת מרגישה, לראות את העולם שאת רואה, לראות את העננים חולפים תחתיי!".

הקונדור שקלה את העניין ברצינות. כל האירוע היה מוזר ומשונה עבורה. היא אפילו לרגע לא שקלה לטרוף את היצור שהופיע בקן שלה, ולא רק כי מצאה באותו יום שועל שנפטר מזקנה טובה וטרפה אותו שלם. החדף היה נראה עבורה כמו התגלות, רוח מדבר שבאה לברך אותה לקראת בקיעתו של גוזלה הראשון.

"עלה!", היא צוותה בצווחה נוספת.

מונטי, בין יתר המיומנות שרכש במסעו, למד לא לחכות להזמנה שנייה. הוא לא היסס לרגע, ורץ במעלה זנבה של הקונדור ועם כל ארבעת טפריו וגם בשיניו נאחז בפלומה הלבנה שלפני צווארה הקירח.

במכה כנפים אחת המריאה הקונדור לאוויר, והחלה בדאייה מעגלית שלקחה אותה ואת מונטי מעלה ומעלה.

מסיבוב לסיבוב מונטי מונטי נרגע לתוך החוויה החדשה, וגילה שהוא יכול לאחוז בקלות בפלומתה של הקונדור ואף לטייל לאורך צווארה. הוא הציץ מטה, פקח עיינים לרוח. זה היה הרגע, חלומו התגשם. הוא עף.

אחרי שהגיעו לגובהם של העננים עזבה הקונדור את זרם האוויר העולה ודאתה לאורכם ולרוחבם של המצוקים והמדבריות שהקיפו אותם. עולם שלם נפרש תחתיהם. עצים הפכו מענקים נישאים לקיסמים זערורים, הרים שנישאים מעלה עד אינסוף ללא יותר מאבנים ורגבים. נהרות שמזווית ראייתו של מוטי נמשכו עד לאופק הפכו לצרים כאפו הארוך. העננים הפכו מכתמים בשמים להרים סמוכים, דרכם ניתן לחלוף כאילו לא היו אלא אוויר מרטיב.

מונטי הכין את עצמו לאכזבה שהבגשמת חלום, ואכן הצליח להנות מהרגע במלואו, בלי להשוות את הפנטזיה למציאות, ובלי ליפול לחשבונאות ולמדוד את ערכו של הפרי לעומת העמל שבהשגתו. אולי זו מתנה נוספת שהשאיר השאמאן בראשו, או שלהיפך, מתנה אותה למד השאמאן מהחדף. יש חלום, ויש דרך, ויש את סופה, ועדיף ולא לבלבל ביניהם.

הם עפו כשעה, עד שנחתו ליד מעיין מים צלולים שבקע מלב מצוק, וזרם המים שבקע ממנו פכפך בקושי מטרים ספורים לפני שהכבידה דחפה אותו מעבר לשפת הצוק, ומימיו לעולם לא פגשו באדמה אלא התנדפו בדרך הארוכה למטה.

המים שם היו זכים יותר מכל מים שטעם מונטי מימיו, טעמם היה כטעמה של שאיפת האוויר הראשונה אותה נושם כל יצור חי, ומונטי ידע מליבו ועד קצה פרוותו שהוא השלים את דרכו.

מונטי טיפס חזרה על גבה של הקונדור והם עפו חזרה ונחתו בקן. מונטי בילה עם הקונדור עוד שבועיים. עף איתה כל פעם שיצאה מהקן לחפש אוכל ומים. בין מעוף למעוף הרהר מונטי בדרך הארוכה שעבר, במה שעבר ולמד, ובתעופה עצמה. החלום שהוביל אותו בדרך והפך למציאות, מציאות שכבר מאיימת לדהות לשגרה. אך בעיקר הוא ישב, נותן למחשבותיו להתנדף מעצמן, וממלא את עצמו בריקות שטעמה היה בדיוק כטעם המים במעיין.

רעש הדפיקות העמום העיר את מונטי באמצע הלילה. החדף ידע שזה הסוף, ולא מצא בליבו אף רגש פרט להשלמה. הוא חי את כל מה שהיה אמור לחיות ויותר מכך. הדפיקות הלכו והתגברו עד שהפכו לרעש פיצוח. חתיכה ראשונה נשרה מקליפת הביצה. מונטי צפה בכל התהליך בעניין מרוחק, כמו רואה דרך עיניו של הקונדור. עם שחר ראשו של הגוזל הציץ החוצה, וכעבור שעות אחדות, בהן כבר הספיקה השמש להתגלגל למרכז השמים, יצא הגוזל הרעב מביצתו וצעד את פסיעותיו המהוססות הראשונות בעולם החדש והעצום שנפקח עבורו.

.

.

.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s